קלרינט/Clarinet
כלי נשיפה מעץ.
הקלרינט מורכב מחמישה חלקים: פיה, חבית, גוף עליון, גוף תחתון ופעמון. על פיית הקלרינט מורכב "עלה" - פיסת קנה במבוק דקה שמוחזקת על ידי ליגטורה, שהיא טבעת נסגרת העשויה ממתכת, עור, או חומר אחר. הנשיפה בכלי מרעידה את העלה וגורמת להיווצרות הצליל. פייה ועלה דומים קיימים גם בסקסופון, אבוב, בסון ובקרן אנגלית - אך בגדלים שונים. מקומות הלחיצה בקלרינט נחלקים לשניים:
- חורים
- מנופים
המנופים הם לחצנים שסוגרים או פותחים חורים רחוקים מהאצבעות (ישנם חורים המוקפים טבעת שמשמשת מנוף להשלמת התו). חלוקת הגובה בקלרינט הוא ייחודי, מכיוון שבקלרינט אפשר לנגן אוקטבה וחצי על כל הפעלה של רגיסטר, זאת בניגוד לכמעט כל שאר כלי הנשיפה מעץ בהם יש אוקטבה לכל רגיסטר[דרושה הבהרה]. הקלרינט הוא חלק ממשפחת הקלרינטים, המשפחה הגדולה ביותר בכל כלי הנשיפה. חלק ממשפחת הקלרינטים נדיר וברוב המקרים משתמשים בקלרינטים הנפוצים יותר.
הקלרינט המודרני נבנה במאה ה-17 בידי כריסטוף דֶנֶר אך הכלי מתבסס על כלים עתיקים שכבר במצרים העתיקה ניתן למצוא את ראשוניהם. מוצרט היה מהראשונים ששילבו אותו ביצירותיהם (הקונצ'רטו לקלרינט שכתב חודשיים לפני מותו, נחשב כאחד מפסגות יצירתו) אך חשיבותו גדלה עוד יותר במהלך המאה ה-19 כשהתקין בו תאוֹבַּלד בֶּהְם את מערכת המנופים והמכסים המאפשרת לנגן נגינה נוחה.
חוץ מקלרינט הסופרן שהוא הנפוץ, ישנם עוד בני משפחה נוספים: קלרינט האלט, הטנור והבאס. נגני התזמורת מנגנים, לעיתים, בקלרינטים בעלי כוונון שונה, לשם נוחות הנגינה בסולמות קשים.
במוסיקה היהודית תופס הקלרינט תפקיד מרכזי בלהקות הכלייזמרים של המאה ה-19 במזרח אירופה. צליליו העדינים ואפשרויות הגליסנדו שלו אפשרו הבעת רגשות, החל מצחוק מתגלגל ועד צלילי בכי וקינה. מוסיקת הכליזמרים הנחשבת מוסיקת "נשמה" יהודית אימצה אותו בחום ונגני קלרינט כגיורא פיידמן וישראל זוהר מעבירים, גם כיום, בעזרת הכלי, את החום וההתלהבות של המוסיקה היהודית.
גם במוסיקת הג'אז אומץ הקלרינט, אם כי לא באותה התלהבות בה התקבל הסקסופון. בני גודמן הוא המפורסם בנגני הג'אז בקלרינט והמלחין אהרון קופלנד אף הלחין, לבקשתו, קונצ'רטו לקלרינט ולתזמורת מיתרים, בו שילב מרכיבי ג'אז ומוסיקה דרום אמריקאית.