דוד בן-גוריון
דוד בן-גוריון : ראש הממשלה
תחילת דרכו !
נעוריו ותחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]
נולד כ"דוד יוסף גרין" לשיינדל ואביגדור גרין, בעיירהפלונסק שבפולין (אז בתחום האימפריה הרוסית). למד ב"חדר" מסורתי, ואחר כך ב"חדר" מודרני שהקים אביו, שהיה מראשוני החברים בתנועת "חובבי ציון". בגיל 11 התייתם מאִמו, שנפטרה כתוצאה מסיבוכי לידה.
חרף גילו הצעיר, בעידודו של אביו, הקים יחד עם חבריו,שלמה צמח ושלמה לביא (לבקוביץ'), את אגודת "עזרא", שהכשירה את חבריה לקראת עלייה לארץ ישראל ושמה לעצמה מטרה להחיות את השפה העברית.
ב-1904 עבר לוורשה, ובה התפרנס מהוראה והצטרף לחוגים ציוניים.
ב-1906, בעודו בן 20, עלה לארץ ישראל כחלק מגלהעלייה השנייה. כעבור שנים, אמר כי היה זה היום הגדול בחייו, ששני לו היה יום שחרור הר הביתבמלחמת ששת הימים.[2]
בשנותיו הראשונות בארץ היה חקלאי ועבד בעבודה חקלאית במושבות סג'רה, שם היה גם שומר, וכן במנחמיה וזכרון יעקב, בכפר סבא ובחוות כנרת. הוא הצטרף למפלגה הציונית-סוציאליסטית "פועלי ציון", והיה בין ראשי האגף ה"ימני" במפלגה, אחד מחמשת חברי הוועד המרכזי שלה.[3] ב-1907במושב השני של ועידת פועלי ציון שהתכנס ביפו הצליח להוסיף למצעהּ את הסעיף: "המפלגה שואפת לעצמאות מדינית לעם היהודי בארץ הזאת" ואף להיבחר (יחד עם ישראל שוחט) לוועד זמני בן שני חברים לארגון מחדש של המפלגה.[4]
בן-גוריון נבחר בוועידת "פועלי ציון" שהתקיימה ב-1910 להיות בין עורכי העיתון "האחדות", ביטאונה של מפלגת "פועלי ציון". מאותה שנה שימש אחד מעורכי "האחדות". על מאמרו הראשון[5] חתם בשמו החדש "בן-גוריון", על שםיוסף בן-גוריון, מראשי היישוב היהודי בירושלים בימי המרד הגדול ברומאים. בשנת 1911 נסע לסלוניקי, שם למד טורקית על מנת להתקבל ללימודי משפטים, ובשנת 1912 נסע לאיסטנבולללמוד משפטים.
במלחמת העולם הראשונה, בעת ששהה בן-גוריון בארץ, האשימוהטורקים אותו ואת חברו יצחק בן צבי בחתרנות וגירשו אותם מהארץ. השניים הגיעו ב-1915 לארצות הברית, והמשיכו שם בפעילות ציונית, שבמסגרתה הקימו את תנועת "החלוץ". בניו יורקפגש בן-גוריון בפולה מונבז, אחות במקצועה ופעילה במפלגה הציונית פועלי ציון. לאחר היכרות קצרה, נישאו השניים ב-1917בטקס אזרחי בעיר ניו יורק.
בשנת 1917, בעקבות הצהרת בלפור וכיבוש ארץ ישראל על ידי הבריטים, היה ממעוררי תנועת ההתנדבות ל"גדודים העבריים" ומראשוני המתנדבים לגדודים. ב-1918 הגיע כחבר גדוד 39 של קלעי המלך בצבא הבריטי למצרים ומשם לארץ ישראל. ב-1919הקים בן-גוריון, יחד עם ברל כצנלסון, את מפלגת אחדות העבודה, שהייתה איחוד בין מפלגת פועלי ציון ובין "הבלתי מפלגתיים".
עלייתו לארץ ישראל
דוד בן-גוריון (גרין) להאזנה (מידע · עזרה) (16 באוקטובר1886, י"ז בתשרי תרמ"ז – 1 בדצמבר 1973, ו' בכסלו תשל"ד) היה איש העלייה השנייה, ראש ההנהגה של"המדינה שבדרך", המוביל והדוחף להקמת מדינת ישראל,הכריז על הקמתה, ולאחר שקמה הנהיגהּ עשור ומחצה עד1963[1]; כיהן כראש הממשלה וכשר הביטחון הראשון של מדינת ישראל והיה מראשי המנהיגים של תנועת העבודה הציונית.
בן-גוריון פעל למען הממלכתיות (בסיסמה "ממעמד לעם") ודיכא ניסיונות מימין ומשמאל (אלטלנה, הפלמ"ח) שבהם ראה סכנה לקיום צבא ממלכתי אחד. הראייה הממלכתית הזו הובילה אותו לפירוק המחתרות ערב מלחמת העצמאותו להקמת צה"ל. שימש ראש ממשלה ושר ביטחון בממשלה הראשונה ובממשלות שאחריה והיה ממנהיגי תנועת העבודה הציונית בארץ ובעולם וממייסדי ההסתדרות הכללית של העובדים ומזכירה הכללי הראשון ומראשי היישוב. הנהיג את מפא"י ולאחר פרישתו ממנה הקים את רפ"י.
כראש הממשלה הראשון של ישראל
ב-14 במאי 1948 (ה' באייר תש"ח) קרא דוד בן-גוריון את "מגילת העצמאות", שאותה עיצב בנוסחה הסופי, בטקס ההכרזה על הקמת מדינת ישראל שנערך בתל אביב, והיה ראשון החותמים עליה.
בן-גוריון התמנה לראש הממשלה ולשר הביטחון בממשלה הזמנית של המדינה החדשה, ולאחר הבחירות לכנסת הראשונה המשיך לכהן בתפקידים אלה. הוא שימש בתפקידים אלה בשתי תקופות, שמנו 13 שנים בסך הכול (יותר מכל ראש ממשלה אחר), זאת נוסף ל-13 שנים לפני הקמת המדינה, שבמהלכן עמד בראשהסוכנות היהודית, שהייתה הממשלה של "המדינה שבדרך".
מיד עם הכרזת המדינה נערכה פלישת צבאות ערב לישראל. מספר ימים אחרי הקמת המדינה (26 במאי) נתן בן-גוריון את הפקודה להקמת צה"ל. כראש הממשלה ושר הביטחון ניהל את המערכה במשך כל תקופתמלחמת העצמאות, עד לניצחון והסכמי שביתת הנשק, בראשית שנת 1949. בן-גוריון קיבל את כתבי ההאמנה מהנציגים הדיפלומטיים הראשונים ששוגרו לישראל (וביניהם הציר האמריקאי ג'יימס מקדונלדוהציר של ברית המועצות) מכיוון שנשיא מועצת המדינה הזמנית, חיים ויצמן, הגיע לישראל רק כמה חודשים לאחר הקמת המדינה.
בן גוריון ראה בהקמת צה"ל את המפעל החשוב ביותר עם הקמת המדינה. הוא ייעד לו תפקידים חברתיים ואף אזרחיים לימי מצוקה. הוא החשיב מאוד את היותו כור היתוך לדור הצעיר והטיל עליו משימות דוגמת תגבור מערכת החינוך ויישוב אזורי הספר ואזורים דלילים באוכלוסייה יהודית. שתים מהחלטותיו, שהיו שנויות במחלוקת, ואשר שיקפו את מדיניותו ליצור צבא אחד ויחיד למדינה הצעירה, היו:
- ההחלטה על פעולה תקיפה בעניין ספינת הנשק של האצ"ל, ה"אלטלנה", ובפרט הפגזתה בחוף תל אביב – בן-גוריון הורה לעצור את הספינה בכל מחיר, והוחלט להפגיזה. בקרבות בכפר ויתקין ובחוף תל אביב בין צה"ל לאנשי האצ"ל נהרגו שלושה חיילי צה"ל ו-16 אנשי אצ"ל.
- ההחלטה על פירוק הפלמ"ח – ב-7 בנובמבר 1948 הורה בן-גוריון על הפסקת פעולתו של מטה הפלמ"ח.
בתקופת כהונתו הראשונה (14 במאי 1948 – 26 בינואר 1954) הוכפל מספר תושבי המדינה, הודות לגל העלייה הגדול, מ-650,000 ל-1.37 מיליון בני אדם. מול חברים בהנהגה שסברו שיש להגביל ולמתן את זרם העלייה, בגלל קשיי הקליטה, התבטא בן-גוריון בתקיפות כנגד הגבלת מספר העולים, אם כי צידד בבחירת טיב העולים.[7] בן גוריון ראה חשיבות רבה בעידוד העלייה כדי להגדיל את האוכלוסייה של מדינת ישראל. הוא גם ביקש להגביר את הילודה. פרס הילודה שקבע, בסך מאה לירות לאמהות שילדו עשרה ילדים חיים, ביטא באופן סמלי יותר מאשר חומרי את הוקרת המדינה לאמהות אלו.
כדי לממן את קליטת העלייה, פעל בן-גוריון לאישור הסכם השילומים עם גרמניה, שיחייב אותה לפצות את המדינה על הוצאות הקליטה ועל הסבל והנזק החומרי אשר נגרם ליהודים בתקופת השואה. ההסכם עורר התנגדות ציבורית עזה מימין (חרות והציונים הכלליים) ומשמאל (מפ"ם ומק"י). הבולט שבמתנגדים היה מנהיג תנועת החרות, מנחם בגין, שעמד גם בראש הפגנה אלימה מול הכנסת שכוּונה נגד בן-גוריון. למרות זאת, ההסכם אושר בכנסת ונחתם במרץ 1952.
בן-גוריון ביסס את ריבונותה של המדינה החדשה על פי עקרון הממלכתיות. לשם כך העביר את מרכזי השליטה במדינה מגופים מפלגתיים וסקטוריאליים לגופים ממשלתיים. הוא שאף לאחד את העם סביב תרבותמשותפת על פי תפיסת "כור ההיתוך". שתי החלטות משמעותיות שקיבל עם תחילת כהונתו כראש ממשלה היו ברוח זו: ההחלטה להפוך את צה"ל ל"צבא העם", שיהיה פתוח לכולם בלי יחידות נפרדות, וההחלטה על ביטול שיטת הזרמים בחינוך ואיחוד מערכת החינוך הכללית תחת חוק חינוך ממלכתי.
בהקמת ממשלותיו שמר על העיקרון "בלי חרות ומק"י" ולמנחם בגין הקפיד שלא לקרוא בשמו אלא כינה אותו: "חבר הכנסת היושב לימינו של חבר הכנסת בדר" (אך בערוב ימיו התכתב איתו בחוֹם). עד לפרישתו הראשונה לשדה בוקר, לא שיתף בן-גוריון בממשלותיו (פרט לממשלה הזמנית) גם את מפ"ם, שתמכה אותה עת ללא סייג בברית המועצות ובמשטרהּ הסטליניסטי.
בן גוריון היה אבי הפיתוח הגרעיני של ישראל. עוד במהלך מלחמת העצמאות נפגש עם מהנדס ישראלי, שהיגר לצרפת והיה ממייסדי התוכנית הגרעינית של צרפת, וקיבל ממנו נתונים על המשאבים הדרושים להקמת כור גרעיני ולהפעלתו. ב-13 ביוני 1952 החליט להוציא לפועל את תוכניתו והקים את הוועדה לאנרגיה אטומית בראשות פרופ' ארנסט דוד ברגמן. ב-1958 הוחל בהקמת המרכז למחקר גרעיני - שורק, וב-1959 הוחל בהקמתה של הקריה למחקר גרעיני - נגב.
פרישה לשדה בוקר
בן-גוריון החזיק בהשקפה כי עתיד היישוב היהודי בארץ הוא בנגב על מרחביו, העצומים ביחס לחלק הצפוני קטן-הממדים של המדינה. חדור אמונה, התפטר בן-גוריון מראשות הממשלה ב-7 בדצמבר 1953 ועבר להתגורר בצריף שנבנה עבורו בקיבוץ שדה בוקר, שם עבד בדיר, כדי לשמש דוגמה לכך שיש בכוחו של הפרט להפריח את השממה.
גם בתקופה זו המשיך בן-גוריון לקיים את השפעתו המכרעת בשלטון. בעלי תפקידים בכירים, ובמיוחד משה דיין (הרמטכ"ל אז) ושמעון פרס, פעלו ליישום פעולות על דעתו של בן-גוריון, גם ללא ידיעתו של ראש הממשלה משה שרת. כך, לדוגמה, הופעלו כוחות צה"ל במקרים שונים על ידי דיין, לאחר שנועד עם בן-גוריון, מבלי שראש הממשלה יהיה שותף להכרעות.