הפתרון הסופי וועידת ואנזה
הפתרון הסופי ומבצע ברברוסה
מבצע ברברוסה שהחל ב 22 ביוני 1941 ובו פלשה גרמניה לבריה"מ, פתח את תהליך ההשמדה של יהדות אירופה כולה. "מבצע ברברוסה" מהווה את השלב הראשון בתוכנית "הפיתרון הסופי" לבעיה היהודית. כמו כן מבצע ברברוסה לא היה רק מבצע צבאי, היו לו גם מטרות אידיאולוגיות.
הפתרון הסופי של שאלת היהודים הוא השם שנתנו אדולף היטלר וגרמניה הנאצית למעשי פשע נגד האנושות של רצח העם היהודי במהלך השואה בתקופת מלחמת העולם השנייה.
לפי אומדנים שערכו היסטוריונים, נרצחו במחנות ההשמדה כ-3.5 מיליון יהודים, כ-1.5 מיליון נוספים הומתו ברציחות המוניות בידי האיינזצגרופן, וכמיליון יהודים מתו בגטאות ובצעדות המוות מרעב, תשישות ומחלות.
שלבי ביצוע הפתרון הסופי
השלב השני: שלב ההשמדה במשאיות הגז (התבצע במחנה ההשמדה חלמנו)
השלב השלישי: ועידת ואנזה
השלב הרביעי: שלב מחנות ההשמדה
השלב החמישי: צעדות המוות
הסברה והרחבת השלבים בביצוע "הפתרון הסופי"
השלב הראשון -בורות הירי
בעקבות הצבא הגרמני שפלש לברית המועצות, נעו 4 יחידות אס.אס מיוחדות - "האיינזאצגרופן" (עוצבות מבצע), שמנו בין 800 ל - 1200 איש ליחידה. יחידות אלה אומנו במיוחד לצורך "טיפול" במי שנחשבו "אויבי הרייך" (קומוניסטים, משכילים, ויהודים). בסיוע הצבא הגרמני ומשתפי פעולה מקומיים, ויחד עם המשטרה המקומית שהייתה בכל ישוב וישוב, רוכזו היהודים בתירוץ שהם נשלחים "לישוב מחדש". הם נתבקשו למסור את חפצי הערך שלהם למפקדי היחידה, וזמן קצר לפני ההוצאה להורג - למסור את בגדיהם העליונים. הגרמנים היו אוספים את כל יהודי המקום אל גיא הריגה מרכזי. הגברים, הנשים והילדים הובלו למקום ההוצאה להורג, אשר ברוב המקרים היה קרוב לחפירה אנטי טנקית עמוקה. ברוב המקרים הוכנה החפירה מראש , אך גם היו מקרים שבהם נדרשו היהודים עצמם לחפור את הבור. כשהיהודים הגיעו לשם הם היו צריכים לחפור בורות ואחר כך להתפשט שם, הם נורו, והגוויות נפלו לתוך החפירה. קהילות שלמות חוסלו בדרך זו. בדרך כלל, נהגו הגרמנים לכסות את הבורות באפר או בסיד. בקהילות קטנות, רוכזו היהודים לפעמים במבני ציבור או בבתי הכנסת שם נרצחו על ידי השלכת רימוני יד והצתת אש.
בשיטה זו נרצחו קרוב ל-2,500,000 יהודים, מרביתם באזורים שנכבשו על ידי הנאצים בשטחי ברית המועצות (שכללו את מזרחה של פולין,המדינות הבלטיות וחלקים מרומניה). אתרים ידועים של בורות ירי הם באבי יאר, שבו נרצחו יהודי קייב והסביבה, פונאר שבו נרצחו יהודי וילנה והפורט התשיעי בקובנה שבליטא.
קשיי השלב של בורות הירי מבחינת הנאצים:
שלב בורות הירי עורר מספר קשיים מבחינת הנאצים:
-הבעיות הנפשיות, שהתעוררו בקרב חיילי האיינזצגרופן: חיילי האיינזצגרופן התלוננו, שקשה להם לעמוד ברצח ילדים ונשים. אצל חלקם החלו להופיע סימנים נפשיים כמו שיכרות עקב המגע הישיר עם הקורבנות. על מנת למנוע מגע ישיר זה הוחלט לחפש פתרונות נוספים להשמדת היהודים.
-זמן ההשמדה: ההשמדה ביריות נמשכה יותר מדי זמן מבחינת הנאצים (ובייחוד לאור העובדה, שנמצאו באותו זמן במלחמה).
-בזבוז של כדורי רובה או/ו מכונות ירייה: מבחינת הנאצים היה מדובר ב"בזבוז" של אמצעי לחימה, שהיו יכולים להיות מנוצלים לטובת המאמץ המלחמתי ולא על רציחת יהודים.
קשיים אלה מהווים את הסיבה למעבר לשלב השני של "הפתרון הסופי" – שלב ההשמדה במשאיות גז.
השלב השני-משאיות גז במחנה ההשמדה חלמנו
אחת השיטות שנבחנו הייתה באמצעות משאית, האיינזצגרופן (עוצבות המבצע של האס דה) דחסו את היהודים למשאיות אטומות. אל תא הנוסעים של המשאית חיברו את צינור המפלט של המנוע וכאשר החלה המשאית לנסוע, הוזרם גז תחמוצת הפחמן מצינור המפלט לתא בו נכלאו היהודים והם נחנקו למוות. בתום הנסיעה פתחו את תא המטען והשליכו את הגופות לקברי המונים שהוכנו מראש.
בחודש אוקטובר של שנת 1941, כלומר: חמישה חודשים לערך לאחר תחילת מבצע "ברברוסה", החלו הנאצים בהכנות להקמת מחנה בסמוך לכפר חלמנו שבפולין. מיקומו של המחנה נבחר בשל קירבתו לעיר לודז', הגדולה בערי האזור הפולני המסופח לרייך הגרמני (אזור הגנרלגוברנאמן). בדצמבר של אותה שנה התחיל לפעול המחנה, וראשוני הנשלחים אליו היו יהודים, שלא רוכזו בגטאות. בשלב מאוחר יותר נרצחו בו, במשאיות גז (היו במחנה חלמנו כשלוש משאיות גז), יהודים מגטאות הסביבה, ובעיקר מגטו לודז'. מספרם של הנרצחים בחלמנו בחודשי האביב והקיץ של 1942 היה יותר מ – 200,000 יהודים, ועד חיסולו הסופי של מחנה זה נרצחו בו עוד כ – 100,000 יהודים. במחנה זה נרצחו גם כ – 4,000 צוענים.
מחנה חלמנו, שנחשב מחנה ההשמדה הראשון, סימן את המעבר של ביצוע רצח היהודים באתר קבוע ולא על ידי יחידות ניידות. עם זאת עד מהרה התברר ששיטה זו אינה יעילה כי היא גם איטית וגם דורשת את התקנתן של מאות משאיות (דבר שהגרמנים לא יכלו לעמוד בו באותו זמן). כמו כן לא נמצא בשיטת רצח זו פתרון מוחלט למגע הישיר בין הנרצחים לבין הרוצחים.
ההחלטה שהתקבלה לבסוף הייתה לרכז את פעולות הרצח במספר מרכזים שיותקנו במיוחד לשם כך. בכך הועלה או הודגש רעיון מחנות ההשמדה.
לשיטה זו היו שתי מגבלות עיקריות מבחינת הגרמנים: למשאית אחת היה אפשר לדחוס כ-70 בני אדם - כמות מוגבלת יחסית לרצון ההשמדה, ואפילו לנאצים היה קשה להתמודד עם מראה הגופות שנחנקו. לכן הוקמו מחנות השמדה עם תאי גזים יעילים יותר לצורך רצח המוני.
משאיות גז שימשו גם במסגרת "המתת חסד" להריגת נכים וחולי נפש במסגרת תוכנית T4, ולהריגת שבויים סובייטים בזקסנהאוזן ב1941.
ההערכה היא שבכל רחבי אירופה הכבושה נרצחו כ-700,000 יהודים באמצעות כ-120 משאיות גז.
השלב השלישי-ועידת ואנזה
עם תחילת מבצע ברברוסה ביוני 1941 התחילה בפועל ההשמדה של יהודים באירופה. כדי להרחיב את ההשמדה ולהכלילה על כל יהודי אירופה, כולל היהודים שבגרמניה ובמערב אירופה, היה הSS מוכרח להשיג את שיתוף הפעולה של רשויות השלטון בגרמניה. לכן ב20 בינואר 1942 מכנס היידריך ראש הRSHA, המשרד המרכזי לביטחון הרייך (זרוע מרכזית בSS), ועידה בואנזה, פרבר של ברלין, בה נידון הפתרון הסופי של הבעיה היהודית. לועידה הוזמנו נציגים מדרג בכיר (אך לא הבכיר ביותר) מזרועות השלטון הנאצי, והיא נמשכה כשעה וחצי.
מטרות הועידה:
1. הבהרה וביסוס של סמכותו העליונה של היידריך, ושל הSS בכלל, בכל הקשור לטיפול ביהודים. התערבות של גורמים אחרים (משרדי ממשלה, מערכת המשפט, הצבא הגרמני...) בכל הקשור ליהודים, ובכל הקשור ל"פתרון הסופי" - אינה מקובלת. היידריך הבהיר שקיבל הוראה ישירה מגרינג, סגנו של היטלר, להוציא לפועל את הפתרון הסופי של הבעיה היהודית.
2. השגת הסכמה מלאה ושיתוף פעולה מלא בכל הקשור בביצוע הפתרון הסופי. למעשה רוב הנציגים בועידה ידעו מראש על מה מדובר, וכמובן שהסכימו על הפתרון הסופי: לא הועלו שאלות או טענות כלפי עצם ההחלטה להשמיד את כל היהודים באירופה. חוץ מזה, "הבוסים" שלהם, ובראשם הפיהרר, כבר החליטו על כך, ולא היה מקום לפקידים מדרג שני לערער על ההחלטה!
3. תיאום, מבחינה ארגונית, בין הגופים השונים שנציגיהם נכחו בועידה, בביצוע הפתרון הסופי ושאר החלטות הועידה.
המשתתפים בוועדה:
- נציגים של מספר משרדים ממשלתיים שרלוונטיים לנושא, ובהם: משרד הפנים, משרד המשפטים, משרד החוץ, המשרד לתכנית הארבע-שנתית (תכנית כלכלית) והמשרד לשטחים הכבושים במזרח.
- נציג הגנרל גוברנמן (שטח המנהל הכללי בפולין - בו רוכזו מרבית היהודים) ומזכירים של לשכת הקאנצלר ושל המפלגה הנאצית.
- נציגים של זרועות הSS השונות, כולל הגסטאפו, הכפוף להיידריך. נציג הגסטאפו (ראש המחלקה היהודית): אדולף אייכמן, הכין את הטבלה של מספרי היהודים באירופה והוא גם שרשם את הפרוטוקול של הישיבה. מכל משתתפי הועידה הוא היה הפחות-בכיר (לכן "השפיטו" אותו לכתוב את הפרוטוקול)
- בסך הכל השתתפו בועידה: 15 איש.
הנושאים שנידונו בוועידה:
1. סקירה על המצב של היהודים והמדיניות הנאצית כלפי היהודים עד סוף 1941, ותיאור המצב החדש שנוצר לאחר "מבצע ברברוסה", כולל הנסיונות הראשונים בהשמדת יהודים כפי שכבר התרחשו אז בשטחי הכיבוש בבריה"מ.
2. הצגת התכנית של הפתרון הסופי: "העברת יהודים למזרח" לצורך עבודה בפרך ולבסוף השמדה, והדגשת הכללתם של כל יהודי אירופה, כולל יהודי גרמניה (הנושא הכי רגיש) בתכנית.
"העברת היהודים למזרח" = לשון נקייה לפתרון הסופי (השמדה), אייכמן העיד במשפטו בירושלים שהנוכחים ידעו כולם במה בדיוק מדובר.
3. דיון בטיפול בבעיות "מיוחדות": יחס ליהודים הנשואים לגרמנים/גרמניות, מעמדם של בני התערובת (המישלינגה) מדרגה ראשונה ושנייה.
(לגביהם לא התקבלה החלטה חד משמעית בועידה בשל התנגדות נציגי משרד הפנים והמשפטים להכללתם בפתרון הסופי, בניגוד לכתוב בספרי לימוד אחדים. זוהי דוגמא יחידה לחילוקי דעות בועידה. דרך אגב, ההחלטה לגביהם נדחתה למועד מאוחר יותר, אך בשל חילוקי דעות בצמרת השלטון הנאצי, וחשש מתגובת דעת הקהל בגרמניה לפירוק משפחות, לא התקבלה כל החלטה סופית לגבי יהודים או חצי-יהודים אלו, ורבים מהם שרדו את המלחמה)
4. הקמת גטו הזקנים בטרזנשטאט (צ'כיה)
- חשוב להבין: בועידת ואנזה לא הוחלט על הפתרון הסופי!
החלטה על השמדה טוטלית של היהודים התקבלה כמה חודשים מוקדם יותר ע"י צמרת המפלגה (מן הסתם ע"י היטלר עצמו), אך הועידה הייתה קריטית ביידוע, תיאום והכללה של הפתרון הסופי על כל יהודי אירופה.
בועידה הוצגה הטבלה שהכין אייכמן, המציגה את מספר היהודים בארצות השונות שיכללו ב"פתרון הסופי", והיא מופיעה בפרוטוקול שכתב.
הטבלה מלמדת אותנו על שני דברים: הטוטאליות של ההשמדה והבירוקרטיזציה של ההשמדה (הפיכת תהליך ההשמדה להליך בירוקרטי הנעשה ע"י פקידים וע"י החלטות בועידות של פקידים, המתכננים את פרטי ההשמדה: העברת היהודים, שימוש באמצעי השמדה שונים - כאילו מדובר בעניין משרדי רגיל לחלוטין).
הטבלה הזו כוללת כ- 11 מיליון יהודים מכל אירופה ומצפון אפריקה: יהודים ממדינות ששיתפו פעולה עם הגרמנים, כמו למשל רומניה והונגריה, יהודים ממדינות נייטראליות כמו שווייץ, שבדיה, ספרד ופורטוגל. הטבלה כוללת יהודים ממדינות לא כבושות כמו בריטניה ואת יהודי צפון אפריקה, שנשלטו ע"י משטר וישי, ששיתף פעולה עם הגרמנים. בטבלה הוכנסו אף 200 מיהודי אלבניה, מה שמהווה דוגמא לטוטאליות של הטבלה הזו (אף יהודי לא יחמוק מגורלו), וכמו כן גם אסטוניה מוצגת בטבלה כמקום נקי מיהודים.
ועידה זו נזכרת בהיסטוריה בעיקר בגלל הפרוטוקול, הכולל את הטבלה, המעידה על שאיפת הנאצים להשמיד את כל היהודים עד האחרון שבהם.
שלב רביעי-שלב מחנות ההשמדה
שלב רביעי בהשמדת יהודי אירופה (בעת ביצוע "הפתרון הסופי") היה שלב מחנות ההשמדה.
שלב זה מתחלק לשני שלבי משנה –
א.מחנות ההשמדה, שהוקמו במסגרת מבצע ריינהארד (על – שם ריינהארד היידריך, שנרצח על ידי לוחמי מחתרת צ'כיים) – הכוונה למחנות בלז'ץ, סוביבור וטרבלינקה.
ב.הקמת מחנה ההשמדה אושוויץ – בירקנאו
להלן הפירוט:
א.מחנות מבצע ריינהארד – בלז'ץ, סוביבור וטרבלינקה:
השלב הבא של השמדת יהודי אירופה היה רציחתם של היהודים, שחיו בשטחי הגנרלגוברנאמן (שטחי "הממשל הכללי"). שלב זה בוצע במסגרת מבצע "ריינהארד". את ניהול מבצע זה הטיל היינריך הימלר, ראש האס. אס, על אודיליו גלובוצניק, ראש האס.אס באזור לובלין.
מטרות מבצע ריינהארד, כפי שנמסרו לגלובוצניק, היו:
1. הקמת והפעלת מחנות השמדה
2. ריכוז היהודים וגירושם אל מחנות ההשמדה
3. ביצוע ההשמדה בתוך המחנות
4. החרמת רכוש הקורבנות והעברתו לגרמניה.
במסגרת מבצע ריינהארד הוקמו שלושה מחנות השמדה:
1. מחנה בלז'ץ - פעל מחודש מרץ 1942 ועד חודש דצמבר 1942. נרצחו בו כ – 600,000 איש – רובם היו יהודים ומתוכם היו אלפי צוענים.
2. מחנה סוביבור – פעל ממאי 1942 ועד אוקטובר 1943, כאשר פרץ בו מרד. נרצחו בו כ – 250,000 יהודים.
3. מחנה טרבלינקה – פעל מיולי 1942 ועד אוגוסט 1943, כאשר פרץ בו מרד. הרצח במחנה זה החל עם תחילת הגירוש הגדול מגטו ורשה. בטרבלינקה נרצחו יהודים מוורשה וממחוזות אחרים בפולין. עד לחיסולו של מחנה טרבלינקה נרצחו בו כ – 900,000 יהודים.
כלומר: מחנות מבצע ריינהארד פעלו מחודש מרץ 1942 ועד אוקטובר 1943.
שיטת ההשמדה במחנות אלה:
כדי לשמור על תפוקה מלאה של המחנות היה צורך ליצור מצב שתגיע אליהם אספקה קבועה של אנשים בהתאם למכסה שהם היו מסוגלים להשמיד.
באביב 1942 פתחו הנאצים ברצח שיטתי של יהודי פולין הכלואים בגטאות. לפתע היו כוחות חמושים מקיפים את הגטו מכל עבריו ועורכים אקציה ( מסדרים, שבהם הוצאו בכוח יהודים למחנות השמדה). באקציות הראשונות נלקחו בדרך כלל אלה שלא היו מועסקים על ידי הגרמנים, זקנים, חולים, ילדים ואחרים, ובדרך כלל נדרשו ראשי היודנראט לספק את מכסת האנשים. בהמשך נלקחו באקציות כל מי שנמצא בשטח, עד לחיסולם הסופי של הגטאות. לאחר מכן היהודים הובלו למחנות הרכבות. בדרך כלל היו אלה רכבות משא. בכל קרון נדחסו כ 100 - 150 איש ללא שום תנאים, ללא מזון ומים. המסע ארך בין מספר שעות למספר ימים. רבים מהנוסעים נפטרו בדרך.
באותם מחנות שנועדו רק להשמדה, הורדו היהודים מן הקרונות בצורה אלימה והצטוו להשאיר את חפציהם ולצעוד לעבר "המקלחות". נאמר להם שהם נלקחים למקלחת לעבור "טיהור", ולכן נצטוו גם להתפשט. הם נדחסו לתוך תאי הגזים בצפיפות נוראה, הדלת נסגרה מאחוריהם ולתאים הוזרם הגז, שהיה דו תחמוצת הפחמן. תוך כ-20 דקות הסתיים הכל. את פינוי הגופות וקבורתם ביצעו קבוצות של יהודים שנבחרו לשם כך מבעוד מועד (זונדרקומנדו). ראוי לציון, כי בשלב הראשוני בשלושת המחנות הללו לא נבנו משרפות, וגוויות הנרצחים נזרקו לתוך בורות. רק בסוף 1942 נבנו משרפות במחנות אלה כדי לטשטש את הרצח.
שיטת ההשמדה במחנות אלה היתה נייחת, כלומר: התבצעה באתרים קבועים, שיועדו לצורך ההשמדה.
ב. מחנה ההשמדה אושוויץ 2 – ביקרנאו:
עד סוף 1942 ותחילת 1943 הושמדו רוב היהודים ברחבי שטחי "הגנרל גוברנאמן" (בשלושת מחנות "מבצע ריינהארד"). לאחר סגירתם של מחנות מבצע ריינהארד, במחנה "אוושויץ 2 – בירקנאו" המשיך תהליך השמדת יהודי אירופה.
מחנה אושוויץ שימש משנת 1940 מחנה ריכוז לאסירים פוליטיים פולנים ולשבויי מלחמה רוסים. בשנת 1941 הוחלט להפוך אותו לאתר ההשמדה המרכזי לכלל יהדות אירופה, ולכן לצורך כך שלושה קילומטרים ממחנה הריכוז אושוויץ הוקם מחנה אושוויץ 2 – בירקנאו, שבו נבנו מתקני ההשמדה.
במחנה אושוויץ 2 – בירקנאו הושמדו יהודים מסלובקיה, מצרפת, מבלגיה, מהולנד, מסלוניקי, מרחבי פולין, מאיטליה ומהונגריה (חשוב לציין שרק לאסירים במחנה זה הוטבעו מספרים על הידיים).
ההשמדה במחנה אושוויץ 2 – בירקנאו התבצעה בתאי גז נייחים באמצעות הגז ציקלון B (בספטמבר 1941 נעשה לראשונה ניסיון המתה בגז ציקלון B במחנה הריכוז אושוויץ. קבוצת אסירים רוסים הוכנסו לתא הגזים ומתו תוך 15-30 דקות. בעקבות "התוצאות החיוביות" של הניסוי הוחלט להשתמש בשיטה זו להמתת מיליוני יהודים).
לפני ההשמדה נערכה "סלקציה" (מיון) במחנה אושוויץ. בדרך כלל הזקנים, החולים, ונשים עם ילדים נשלחו ישר להשמדה, ואילו כל מי שניתן היה לנצלו לעבודה ניצל בשלב זה ונשלח לחלק של מחנה העבודה. גם בין העובדים, נערכו כמעט מדי יום סלקציות, וכל מי שנחלש ולא היה מסוגל להמשיך לעבוד נשלח להשמדה.
ההשמדה במחנה אושוויץ 2 – בירקנאו הופסקה בנובמבר 1944 לאור התקדמותם הצבאית של צבאות בעלות – הברית מול הצבא הגרמני הנסוג.
זהו היה הסימן למעבר לשלב החמישי של "הפתרון הסופי" – שלב צעדות המוות.
(ראוי לציון, שמחנה ריכוז נוסף, שהוסב להיות מחנה השמדה אחרי ועידת ואנזה היה מחנה מיידאנק. הושמדו בו כ–150,000 יהודים. גם בו נערכה הסלקציה).
מיקום המחנות והסיבות למיקום זה:
(מדוע קמו מחנות ההשמדה דווקא בפולין, בגבול המזרחי של הגנרלגוברנמן?)
כל מחנות ההשמדה ללא יוצא מן הכלל הוקמו ונבנו על אדמת פולין. הסיבות לכך היו: זהו אזור שבו הייתה לאס.אס. סמכות בלתי מוגבלת , והיה בו אחוז גבוה של יהודים. המחנות הוקמו במקומות מבודדים, רחוקים מריכוזי אוכלוסייה, כדי למנוע שאלות מיותרות והתעניינות במה שקורה בתוך המחנות, כלומר: להסתיר מהעולם בכלל ומהאוכלוסייה הגרמנית והפולנית בפרט את דבר ההשמדה של היהודים (וכן מהיהודים עצמם) וגם כדי להקשות על האסירים לברוח. כמו כן הוקמו המחנות במקום קרוב למסילות רכבת כדי שאפשר יהיה להוביל ביעילות את היהודים למחנה ברכבת ולהוביל לרייך את חפצי הערך שהוחרמו מהקורבנות.
המחנות הוקמו קרוב לגבול המזרחי של הגנרל-גורנמן כדי להקל על הטעיית היהודים . ליהודים נאמר שהם נוסעים למזרח "ליישוב מחדש" וזה התאים לכיוון הנסיעה של הרכבות.
האוכלוסייה המקומית שיתפה פעולה, הייתה ברובה אנטישמית ולא היה חשש כי יסייעו ליהודים.
תנאים גיאוגרפים - ריבוי יערות וביצות הקלו על הסתרת הרצח.
תחבורה - רשת מסילות רכבת ענפה שאפשרה העברת היהודים מכל רחבי אירופהבמחנות ההשמדה של הנאצים נרצחו בגז כ- 3,500,000 יהודים, ואיתם כמה עשרות אלפי צוענים ושבויי מלחמה סובייטים.
שער הכניסה למחנה ההשמדה בירקנאו
מחנה ההשמדה אושוויץ- בירקנאו
שער מחנה ההשמדה אושוויץ ועליו הכתובת: "העבודה משחררת"
"העבודה משחררת"- זוהי סיסמת הנאצים, והיא נודעה במיוחד מכיוון שהתנוססה בשערי מחנות הריכוז הנאציים, בין אם כסימן לבוז שרחשו הנאצים לתרבות היהודית, ובין אם כבדיחה אירונית או כדרך לזרוע תקוות שווא.
השלב החמישי-צעדות המוות
בשל התקדמות בעלות הברית לעבר גרמניה החלו הגרמנים בפינוי של אסירי המחנות ובטלטולם ברגל וברכבות משא ממקום למקום. פינוי זה נקרא “צעדות המוות”. בצעדות אלה שנמשכו שבועות ארוכים בחודשי החורף והאביב של 1945, פונו האסירים היהודים והלא יהודים והובלו בשטחי גרמניה, אוסטריה והונגריה. הצועדים הופקרו לקור החורף האירופאי ללא ביגוד מתאים, ללא מקומות לינה בלילה וללא מתן עזרה רפואית כלשהי. רבים מהצועדים מתו מוות טבעי משום התנאים הקשים בצעדות המוות. אסיר שלא היה יכול לעמוד בקצב ההליכה נורה בו במקום ולעיתים נרצחו קבוצות שלמות של יהודים תוך כדי הצעדות.
מראשית ינואר 1945 עסקו הגרמנים בפינוי הדרגתי של אסירים ממחנה אושוויץ למחנות בתוך גרמניה. עם התקרבות הצבא הסובייטי החלו הנאצים בפינויים המוחלט של אסירי המחנות. בשיירות שהוצאו מן המחנה ב-17 עד ה-21 לינואר 1945 פונו כ-60,000 אסירים- ברובם יהודים. האסירים יצאו לדרך ברגל ובהמשך הוטענו על רכבות משא. מספר קורבנות הפינוי נאמד ב-15,000. לאחר הגיעם למחנות היעד הועברו אסירי אושוויץ למחנות עבודה וריכוז בשטחי הרייך. ע”פ אומדנים שונים נראה שכ- 150,000-200,000 יהודים היו במחנות לפני הפינוי וכשליש מהם נספו לאחר צעדות המוות. הניצולים שזכו ליום השחרור היו תשושים ומורעבים.
ההערכה היא שבצעדות המוות נרצחו כ 250 אלף יהודים.
צעדת המוות של אסירי מחנה דכאו, גרמניה
צעדת המוות של אסירי מחנה דכאו, גרמניה
צעדת המוות - 10.11.44
ביבליוגרפיה
-ויקיפדיה
-מטח
-web.beitberl.ac.il