חיילי חימש צפון היקרים!
אנחנו, צוות רכזות חימ"ש, גאות להציג את ניוזלטר חודש יוני!
יוני
ניוזלטר עשירי ואחרון
מה זה אומר? שבסוף החודש תגיע מישהי חדשה ונפלאה שתחליף אותי ואת המשקיות שלכם,
וזה גם אומר שנשבר לי הלב והסוף הגיע נורא מהר
יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל
מכתב אל הנספים בסודן בדרכם לישראל
"בארץ בה חלמתם לחיות בשלווה עדיין דנים, ואולי ימשיכו לדון לנצח נצחים בשאלה האם יש בכלל דבר כזה: יהודי שחור שמוצאו מאתיופיה. כאילו כתוב בספר הספרים שאבותינו היו צחורים". ביום הזיכרון לאלפי הנספים בסודן במהלך המסע לישראל, חרד אברהם אדגה שזכרם יתפוגג בחלוף הדור שחווה אותו על בשרו
אברהם אדגה
אני כותב את המכתב הזה לאנשים שלעולם לא יקראו אותו. זהו ניסיון נואש לעורר את זכרם שנשכח בתוך ים של זיכרונות עצובים בארץ מוכת האסונות הזו. הפסימיים יטענו שאני מעורר מתים, הציניקנים יצהלו שאני מגזים, אבל אני חרד שאתם תישכחו מבלי שאף אדם ישים לב.
אתם לא מאה ולא מאתיים, אלא 4,000 איש ואישה, זקנים וטף, שהאמינו שמקומם כאן. ניסיתם להגשים את חלומכם ויצאתם למסע רגלי מפרך דרך ג'ונגלים סבוכים, נהרות גואים ומדבריות אימתניים שבהם רוצחים ואנסים מטילי אימה וחסרי לב. אבל נשארתם שם, במרחב האינסופי, קבורים בתוך אדמה זרה בקבר לא מסומן, לא מעט מכם מבלי שאיש הניח עפר על גופותיכם. אך למרות הסכנות, המשכתם לצאת בהמוניכם למסע שכמדומני לא היה כמותו מאז יציאת מצרים. צעדתם בלילות ובימים והגעתם אל סודן הארורה.
סודן פערה את פיה ואיימה לטרוף את כולנו מבלי להשאיר זכר. לא מעט מכם גרו בשכנות אליי, באותם מחנות פליטים שהפכו למלכודת מוות מדי בוקר עם זריחת השמש. גברים חסונים, אימהות רחומות וילדים שטרם טעמו את טעם החיים נבלו שם כפרחים בשמש. כמו כל אלה שהיו שם נאלצתי לראות אתכם גוועים מול עיניי, וליוויתי אתכם לאותם מקומות מסתור שנקראו קברים.
לא אשכח את הלילות בהם דנו איך להיפטר מגופותיכם בסתר, הרחק מעיניהם של גויים עוינים. לא אשכח את הימים בהם הפנים היו חרושות דמעות יבשות, ולא את רגעי הייאוש וחוסר האונים. לא אשכח איך כל דאגותיי היו לאלה שיישארו בחיים אחריי, ויצטרכו לסכן את עצמם בחיפוש אחר מקום לקבור את גופתי. בסודן הארורה איבדנו את כבודנו האנושי האחרון. משפחותיהם של אחדים מכם נמחקו כאילו לא נבראו מעולם. ילדים נותרו יתומים, הורים שכלו את ילדיהם, גברים איבדו את נשותיהם ונשים נותרו ללא בעלים. את כל זה עשיתם כדי להגיע אל ארץ נחלתכם, אך לשווא.
יום הזיכרון לנספי עליית יהודי אתיופיה מצוין ביום ירושלים (כ"ח באייר) לזכר כ-4,000 מיהודי ביתא ישראל שמתו במהלך המסע וההמתנה לעלייה במחנות הפליטים בסודאן. מצרפת חומרים במייל
המון מזל טוב ובהצלחה ל...
תמונה מהשתלמות בנושא תהליכי פרידה שהתקיימה ביום ראשון האחרון לכל מי שעומד להשתחרר/ לצאת לפרק משימה
דירת יקנעם
דירת עפולה
דירת כרמיאל
שימו לב! מצפה מכולם להופיע כי כולם מוכשרים, דברו עם גל ודין :)
וטקסט אחד לסיום
מורים יש להם פנים רבים. יש מורה להוט לשון ומעורר השראה.
יש מי שיושב על כס מלכות, עוטה גלימה לבנה, זרי פרחים וכל השאר.
יש מורה צנוע. יש יהיר. יש שתובע להטיל ספק ואין בליבו ספק.
יש שבוזז את כספם של תלמידיו ואת תומתם. ויש שמיטב איתם מאוד.
יש מורה שעושה את תורתו, ויש שסוחר בה בזול. יש שמצביע על תוכנית הבריאה,
ויש שיודע את הדרך לגאולה. יש שרושף בלשונו ויש שדובר בלחש, יש מורה
שמצליף, יש מורה מחבק.
ויש מורה, שמשחק עם ילדים, פוחד, מזיע, נכשל, כובש כובע בייסבול
מביט ברגליו הדקות לעת זקנה, מתבונן ברשת היתושים, בברווז השט במים
הוא איש. שמלמד, לפעמים
הוא לא יכול לעשות את קפיצת הדרך או לרחף באוויר
לרסק קירות בצעקה, לחלק מנטרות
לרקוח שיקויי פלא, להעניק או לחיות חיי נצח
בעצם, הוא לא ממש מורה. הוא יודע שמחה וצער
וככשואלים אותו על הארה
הוא מספר על כאב הברכיים שלו
הוא מתאהב, גם בזקנתו
מעשן ושותה לפעמים, אפילו אוכל בשר פה ושם. לוקק גלידה
הוא רוחץ את רגליו, מתקין את מושבו ויושב לאכול
וכשהוא שבע, הוא מניח את הכף
הוא מתעטש כשהוא מצונן, וגם פוחד מן המוות
שברירי בבדידותו, וגופו תשוש לעת ערב
ציוני הדרך מראים לו את הדרך לכפר, לא להארה
הוא רואה סיגלית, ולא מטריח אותה בתורת הבודהה
בחורף, הוא עוטף את הבדידות בשרוול הבד, שלא יהיה לה קר
וכשהו משחק עם ילדים, הוא לא רוצה שזה יגמר
סתם איש, וזו תורתו, שלמה בפגמיה, ואינה בושה.
(יעקב רז)