זכות ההפגנה והמחאה
זכות ההפגנה והמחאה היא זכות יסוד בזכויות האדם.
הגדרת הזכות-
אזרחים המעוניינים להביע את עמדתם או לצאת במחאה כלפי נושאים מסוימים העומדים בסדר היום הציבורי,זכאים לצאת להפגין ולהעביר לציבור את המסר שלהם.
מקורות-
הזכות להפגין מוכרת כאחד מיסודות הדמוקרטיה ותכליתה לאפשר לאזרחי המדינה ולתושביה להשפיע על מקבלי ההחלטות ועל תהליכי קבלת ההחלטות.
זכות ההפגנה פירושה, הלכה למעשה, שלכל אדם ולכל קבוצת אנשים יש חופש למחות בפומבי, לתמוך ברעיון, להתנגד לרעיון ולעורר אנשים לפעילות.
מקור 2:
לפיכך, נקבעו בחוק כללים אחדים המגבילים את חופש ההפגנה. בין השאר, יש צורך לבקש רישיון מהמשטרה ויש להבטיח שההפגנה לא תסכן את שלום הציבור ולא תפגע בסדר הציבורי.
מקרה של פגיעה בזכות-
רוב תושבי גוש קטיף נשארו בבתיהם גם אחרי תום "מבצע יד לאחים" וחיכו לפינוי בכוח על מנת להביע את מחאתם. המחאה כללה שיחות נוקבות עם החיילים המפנים,קריעת קרע בבגד לאות אבלות מייצגי מחאה, הפגנות, תחינות של המשפחות לחיילים לא לפנות אותם וכן תפילות המוניות. היו משפחות שביקשו מהחיילים לסחוב אותם מאחר שלא יכלו לעזוב מרצון ואחרים הביעו התנגדות פסיבית שאילצה את המפנים להרימם עד לאוטובוס. כמה תושבים בנווה דקלים, רפיח ים ופאת שדה הציתו את ביתם לאות מחאה. בעצמונה. הוכנו מספר מייצגי מחאה חריפים, ביניהם משפחה אחת שיצאה מהבית עם טלאי כתום. ככלל, מחאת תושבי הגוש הייתה לא אלימה.
ברחובות היישובים פעלו מאות בני נוער שהסתתנו לגוש על מנת להפריע לפינוי באופן בלתי אלים. הפעילות כללה חסימת צירים בהמוני אנשים, חסימת השערים בצמיגים ופחי אשפה בוערים ובמספר מקומות - התבצרות במבני ציבור ודת. חלק מהנערים קיללו את המפנים ואחרים קראו למפנים לסרב פקודה.
ביישובי צפון השומרון התבצרו עשרות מסתננים ומסתננות במבני ציבור ובתי כנסת ופונו בכוח באמצעות שוטרים, חיילים, מנופים ומכולות. האלימות בעת הפינוי ביישובים אלה הייתה מינורית. לפני פינוי היישובים אירעו מספר תקריות אלימות, חלקן חמורות, בין המסתננים ובין כוחות הפינוי שחסמו את האזור.