מעברת אגרובנק חדרה

מגישים: איתי בן יעיש, תומר בן יעיש ושגב ליעד

מהי מעברה?

רקע- מעברה

מעברה, מחנה עולים או ישוב קליטה, היה ישוב זמני, במדינת ישראל בשנות ה-50. את הרעיון להקים מעברות העלה לוי אשכול בעת ששימש כראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות. המעברות הוקמו לרוב בשולי ישובים ותיקים או בישובים ערביים נטושים, כדי לספק דיור לעולים שהגיעו בגל העלייה הגדול שלאחר קום המדינה.

הצורך להתחיל ולהקים מעברות החל עם קום מדינת ישראל, ביוני, 1948 החלה עלייה גדולה של יהודים ארצה. שערי הארץ שעד כה היו סגורים לקליטת העולים, נפתחו ויהודים רבים ביקשו לעלות. למעלה מ-900,000 איש עלו למדינת ישראל בעשור הראשון להקמתה נתון שאין דוגמתו בין מדינות קולטות הגירה בעולם. הגידול העצום באוכלוסיית המדינה בפרק זמן קצר ושינוי היחס בין מספר העולים החדשים לוותיקים חייבו פתרונות מוסדיים מידיים.

בין השנים 1948 ו-1949 גדלה המדינה ב-28.3%. בשנה שלאחר מכן עמד הגידול על שש עשרה נקודה שבע אחוז ובשנה לאחר מכן חל גידול של 15.2%. העולים הרבים שהגיעו יושבו תחילה במחנות עולים או במחנה מעבר אך הגידול הרב במספרם של העולים, הצפיפות והתנאים הקשים ששררו בהן, חייבו מציאת פתרון חלופי ראוי. לוי אשכול ששימש אז כגזבר ומנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית נדרש למצוא פתרון חלופי מהיר לטיפול בקליטת העולים בכלל ובפרט במצוקת הדיור שלהם. תחילה פעל אשכול בשיטתיות לאכלוס עשרות אלפי עולים בערים מעורבות לשעבר, בשכונות שבהן התגוררו ערבים עד מלחמת העצמאות, או בכפרים ערביים נטושים ובמקביל עודד הקמת עשרות נקודות התיישבות חדשות.

רקע היסטורי - מעברת אגרובנק חדרה

בימי העלייה ההמונית, בראשית שנות ה-50, הוקמו ליד חדרה 3 מעברות: אגרובנק, נווה חיים וברנדייס. מבחינת הרשויות הוכרו 3 המעברות למעברה אחת (מעברת אגרובנק), למרות שהיו מעברות נפרדות מבחינה טריטוריאלית, שהכילו בסה"כ כ-3000 עולים ניצולי שואה, יוצאי תימן, צפון אפריקה, עירק, כורדיסטן ופרס.

3 המעברות הוקמו במקומם של מחנות הצבא הבריטי לשעבר וזכו גם לקבל את שמם. לקראת סוף 1949 הוסב מחנה העולים אגרובנק למעברה, בה שהו 1400 נפש בכ-366 משפחות, דבר שהביא למחסור במקומות עבודה.

בדצמבר 1950 היו במעברה כ-200 אוהלים ו-400 צריפונים. בדצמבר 1951 נפגעה המעברה מהגשמים, אוהלים רבים התמוטטו וגשם חדר לבדונים והתקיים מבצע פינוי משפחות לבתים בחדרה. במאי 1952 היו במעברת אגרובנק מעל 50,000 נפש. רבים מתושבי אגרובנק עברו לגבעת אולגה שהוקמה מערבית למעברה, מעברו השני של כביש החוף ועד לאיזור חוף הים. לקראת סוף שנת 1961 פעלה עיריית חדרה לפנות את 130 המשפחות האחרונות במעברות אגרובנק וברנדייס לשיכון בדירות של חברת עמידר.

תנאי החיים במעברה

ההבדל העיקרי בין מחנה העולים למעברה בא לביטוי במידת האחריות של העולים לפרנסתם. במחנות העולים קיבלו העולים מזון ודיור ללא תשלום, במעברות נדרשו העולים לדאוג לפרנסתם בעצמם. בעיית הדיור נפתרה במהירות ע"י הקמת המעברות. הקמת המעברות המבודדות יצרה פיזור אוכלוסין אך מנעה את השתלבות העולים כמו גם מציאת מקורות פרנסה. בפועל הוקמו 98 מעברות בסמיכות לישובים ותיקים.

ו-31 מעברות נוספות הוקמו הרחק מנקודת ישוב כלשהי (ירוחם לדוגמה). הבתים במעברות היו דלים ביותר מכיוון שתוכננו כפתרון זמני בלבד. סוגי המבנים הנפוצים במעברות היו: אוהלים, בדונים (מבנה דמוי צריף עשוי בד), פחונים (מבנה עשוי פח), אסבסטונין (מבנה עשוי אסבסט) וצריפונים.

תברואה

מצב התברואה במעברות היה קשה, מספר המקלחות ומספר תאי השירותים היה קטן ביחס לאוכלוסייה והמזון הוכן בתנאים שאינם מאפשרים שמירה על נקיונו.

מים

אספקת המים למעברות לא היתה מספקת, כ-19,500 עולים נהנו מאספקת מים לכל יחידת דיור. שאר העולים חלקו שקתות משותפות. כ-42,000 עולים נמצאו במרחק של עד 24 מטר ממקור המים. כ-42,000 עולים נמצאו במרחק של עד 49 מטר ממקור המים. כ- 37,000 עולים נמצאו במרחק של 74 מטר ממקור המים וכ-10,000 עולים נמצאו במרחק שעלה על 75 מטר ממקור המים.

חשמל

ב-1954 ל-129,000 תושבי מעברות, לא היתה תאורה ברחובות. לכ-102,000 עולים לא היה כלל קו חשמלי במעברה. 22,000 דיירים היו מרוחקים מרחק של ק"מ מהקו החשמלי הקרוב יותר. רק 42,000 תושבי מעברה נהנו מחשמל בתוך יחידת הדיור.

זכרונות מהמעברה

כדי למצוא זיכרונות ראיינו את זמירה דויטש (סבתא של תומר). זמירה מספרת:"בשנת 1950 עלינו לארץ אני אמי אבי ושלושת אחי, מאוחר יותר, ב-1954 נולדה לי אחות נוספת. כשהגענו למעברה גרנו באוהל גדול. אבי עבד בפרדס ואמי הייתה עקרת בית. התנאים היו קשים, בחורף היה קשה במיוחד, וגשם טיפטף וחדר לאוהל ואבי נאלץ לשים דליים באוהל. מאוחר יותר, עברנו לצריף שם התנאים היה טובים יותר יחסית. בצריף היה לנו כלב ששמו ג'וני ואבי גידל תרנגולים ועוד כמה חיות. היינו משחקים הרבה בחוץ ולא שמנו לב כלל לקושי הרב של ההורים שלי. היינו מתקלחים בגיגית שהייתה לנו ואת המים היינו מחממים בעזרת פרימוס, שהיה מכשיר לחימום ובישול. כשגדלתי גם הלכתי לבית הספר שהיה במעברה, בית ספר "ישורון", ובנוסף הייתי בצופים, אך לא יצאתי לטיולים כי אמי לא הרשתה כיוון שחששה. לבסוף, בשנת 1960 עברנו מהמגורים במעברה לבית קבע בגבעת אולגה, ובשנת 1961 נולדה לי אחות נוספת."