מרוץ לשיר ה-19

מחזור כ"ז

מורים והורים ,

המרוץ שאנו עורכים זו השנה ה 19 הוא כדברי המשורר "שביל חיים בתוך החושך" השביל שבו רצו תלמידי שכבת י"ב משאר יישוב ועד להוד השרון כדי להחזיר הביתה את שיקו יפתח רונן וליאור זכרם לברכה

אין זו מחווה סמלית בלבד אלא עשייה ממשית למען הנחלת זכר הנופלים בלבבות הנוער. הנצחה שיש בה חיים והמשכיות לא התמכרות לצער אלא התרכזות בכוחם של החיים והפקת יש מתוך האין.

בכל שנה אני לומדת להכיר את המרוץ מחדש ,מתרגשת מחדש מהאנשים הטובים שגורמים למרוץ להיות מה שהוא ...שהוא מעשה של קהילה שלמה אנשים טובים מבית הספר ומחוץ לו, אני רוצה להודות למי שבלעדיהם המרוץ לא היה קורה.

בראש ובראשונה לאיציק ועמית שמובילים את העשייה החינוכית הזו הזו שנים רבות באהבה ובמקצועיות, בכל שנה בהתרגשות חדשה משמשים אות ומופת לתלמידים לבוגרים ולקהילה . לצוות החנג שרה עינת וג'קי שמלווים ושותפים מלאים לעשיה.

למיקה ,לינה ולאורי שבכל שנה במסירות ובצניעות יוצרות טקס מרשים ורב תוכן .השנה בחרו 4 שירים שלוו את הטקס. כל אחד מהם, מאיר זוית אחרת בההתמודדות עם אבל ושכול .

תודה לצוות שכבה המחנכות ,לצוות המורים שהתלוו למרוץ ובמיוחד לעומדת בראשו חגית.לאיציק בן דור מנהל רשות הספורט שמלווה את המרוץ בכל שלביו, לכל הגיפאים והמתנדבים שהפכו ברבות השנים למשפחה אחת.

עירית

מרוץ לשיר ה- 19 פברואר 2016 - צוות חנ"ג


זהו.... אפשר לנשום לרווחה. המשימה הראשית הושלמה , כל 217 התלמידים חזרו בשלום לבסיסם.

צהרי יום ו 5.2.2016, שרשרת של מורים מובילה דבוקה של כ 500 רצים הנושפת בעורף, דבוקה ששרה ללא הפסקה , דבוקה שעברה ברגליה כשליש מאורכה של מדינת ישראל.עוד כ-200 מטרים ........ התיכון מעבר לפינה וקהל תלמידים מקבל את פנינו..ניתן לחתוך את האוויר הרווי באדרנלין, והורמוני נעורים למיניהם המאיימים להתפרץ ולשעוט קדימה לעבר התיכון.......קהילת הוד השרון עוצרת עיסוקיה לכמה דקות ומביטה פעורת פה בנחשול המתקרב ו....... זהו הסכר נפרץ וגוש הרצים כובש את התיכון כמו צונאמי .

המשפטים האחרונים מתארים תחושה של סיפוק, תחושה של עשייה, תחושה של ריחוף מרוב אושר.

קשה להעביר במילים תחושות שרק מי שהיה שם יכול להבין.

מרוץ לשיר התקיים זו השנה ה- 19. מפחיד לחשוב על זה בהיבט של זמן. הרבה דברים חלפו על כולנו במשך הזמן הזה , וגם המרוץ קיבל אופי מיוחד שהתעצב עם הזמן. לכל מרוץ האופי שלו. אין מרוץ אחד דומה למשנהו. הפעם אופיו המיוחד של המרוץ נבע מהעובדה שעוז חיון השתתף בו.עוז, נער צנוע וחברותי מאוד. חבריו ליוו אותו לכל אורך תקופת ההכנה , ובמהלך המרוץ. עוז ידע להביע את תחושותיו בצורה מאוד מרגשת בטכס היציאה לריצה מסביב לאנדרטה בשאר ישוב.נראה היה, שהמרוץ הפעם הוקדש במיוחד עבורו.עוז נולד לתוך מציאות של אובדן. מדי שנה כאשר יוצא לדרכו מרוץ לשיר , עוז ומשפחתו חווה סוג של חזרה לחיים ליקירם רונן. מפקדו של רונן כינה את המרוץ כ"תרומת איברים" . אנו חשים שחוזרת נשמתם של הבנים ומרחפת על הרצים לכל אורך המסלול.

הבנים חוזרים אלינו כבר מרגע העלייה לאוטובוסים בדברי הפרידה של ההורים מהרצים. בערב לזכרם שהיה עוצמתי , עצוב ומשעשע כאחד, מקבלים הבנים נעורים מחודשים . הערב העביר תחושה אמיתית שליאור, שיקו, יפתח ורונן עדיין איתנו מימי לימודיהם בתיכון ומזמן שירותם בצבא..

הריצה התחילה מהאנדרטה בשאר ישוב.התלמידים הלבושים בצהוב, הרשימו בריצתם, באחדותם ובהתלהבותם למשך כל שלושת ימי הריצה.

מרוץ לשיר הצליח בזכות צוות המורים והמתנדבים המדהימים שכל שנה מסייעים.תודה לכל המורים שעזרו בליווי במהלך המרוץ ולרכזת השכבה בראשם.תודות מגיעות לכל אחד ואחת בחדר המורים . כולנו שותפים לעשייה מיוחדת ,לכולנו הכבוד לעבוד אחד לצד רעהו, ולכולנו הזכות ללמד תלמידים כה נפלאים .

בהמשך לדבריו של עמיתנו בטכס , אנו פונים לכל חברינו המורים ורוצים שתדעו שאתם נהדרים ואנחנו מאוד מאוד מאוד אוהבים אתכם.במבט מהצד קשה לתפוס את העוצמות שהמרוץ הזה מייצר ,ומתפללים שבמציאות הבלתי אפשרית של החיים בארץ , שם המרוץ לא ישתנה לעולם.

באהבה רבה צוות חנ"ג

דבריו של עוז באנדרטה בשאר יישוב-/ עוז חיון

אני אפתח ואגיד שלא הכרתי את רונן, הייתי בבטן של אמא שלי כשהוא נהרג ונולדתי 3 וחצי חודשים אחר כך.
אתם לא תבינו את זה, גם אני עדיין מנסה להבין איך זה כשיש לך אח שבעצם אתה לא מכיר אותו, זה הזוי, זה מוזר זה קשה וזה עצוב.

כולכם מכירים את הפעמים האלה שחבר מספר לך סיפור על איזה בנאדם, ואתה ככה בדמיון כמה שאתה יכול מנסה להשלים פרטים על אותו בנאדם. זאת המציאות שלי, אותו אדם, הוא אח שלי, והסיפורים שאני שומע עליו, איתם אני מרכיב בדמיון שלי את מי הוא היה.
למירוץ הזה אני כבר יוצא שנים, מאז שאני פספוס בן 4 ואני זוכר איך כל שנה היינו בבוקר של יום שלישי מגיעים מוקדם לביהס, אמא הייתה מברכת את היבניקים לפני המירוץ בשם המשפחות והיינו יוצאים לדרך, אני זוכר איך כל שנה החוויה שלי מהמירוץ הייתה שונה, כל שנה התבגרתי עוד ועוד והבנתי את הדברים אחרת. אני זוכר איך תמיד הייתי במירוץ, עברתי את החוויה הזאת, אבל מהצד, הייתי מסתכל על היבניקים שנראו לי תמיד גדולים ממש ותמיד כשחשבתי על הרגע הזה שבו אני ארוץ במירוץ הוא הרגיש לי רחוק כל כך. התחילה השנה הזאת, התחלנו להתאמן בבקרים ולאט לאט התחלנו להתקרב למועד היציאה. והנה אני כאן, עומד איתכם, עם השכבה שלי כמה דקות לפני שהמירוץ הפיזי שלנו יתחיל.רציתי לברך לבקש לאחל לכולנו שנעבור חוויה משמעותית גם כשכבה וגם כיחידים, לכל אחד ואחד מאיתנו יש את היכולת להשפיע על איך המירוץ הזה יראה, ועל הדברים שהוא עצמו יעבור פה.אני אסיים ואגיד, את המשפט הזה אני שומע מידי שנה ושנה מאורנה המחנכת של יפתח, וגם אתם שמעתם אותו אתמול. "אדם מת פעמים, פעם אחת פיזית, ופעם שניה ואחרונה, כשאחרון האנשים שהכיר אותו הולך לעולמו"זה המשפט שמנחה את המירוץ, באמצעות המירוץ הזה כל שנה ושנה מעגל ענק וחדש של אנשים נחשף לסיפורים האישיים של ארבעת החיילים באופן כל כך מיוחד ושונה.

אני בטוח שיתעוררו אצלכם במהלך המירוץ שאלות על הנופלים, אז אני רוצה להגיד לכם שגם אני כאן, המשפחה שלי ושלושת המשפחות של שיקו יפתח וליאור וכל אחד ואחד מאיתנו ישמח לספר לכם כל שתרצו ולהעביר לכם את המורשת של הבנים, לשם כך התכנסנו כאן ולשם כך מתקיים המירוץ הזה!

אז שיהיה לנו בהצלחה.

תלמידה כותבת / נועה כהן

חוויה אדירה בגודלה. כדי להבין את המילים הגדולות שנקשרות למירוץ ל.ש.י.ר צריך לעבור את המירוץ בעצמך. המירוץ נתן הרבה משמעות לחיים , להעריך את הדברים הקטנים שכביכול מובנים מאליהם.
בערב ההנצחה למדתי להכיר את הנופלים מקרוב, מפי חבריהם ומשפחותיהם. "אלוהים לוקח את הטובים ביותר"
לראות את המשפחות עם הכאב שלא אבין, מחייכות זה ממש לא מובן מאליו.
למדתי לראות את האחר ואת כל מה שכרוך בכך, להסתכל סביבי בריצה עם הצוות ולעזור לאלה שקשה. בסופו של דבר אם מישהו עולה לרכב בזמן הריצה כי הוא ויתר לעצמו זה כישלון של כל הצוות. לכל צוות יש את הכוח לעודד את אותו אחד שקשה לו ולעזור לו להגיע לסיום. גם לי היה קשה ובעזרת חברות שלי לצוות למדתי לא לותר לעצמי. גם אמא שלי, שעד לפני חודשיים לא רצה בכלל, לא ויתרה לעצמה ורצה.זכיתי לעבור את המירוץ עם אימי, דבר שנתן לי כוח. לראות אותה, לא צעירה כל כך, רצה 5 ק"מ מילא אותי גאווה בה. אני חושבת שזה שעברנו את זה ביחד חיזק לנו את הקשר.
כאשר אתה מתקרב לנקודת הסיום בריצה עם הצוות, אתה שומע את שאר התלמידים מריעים לך. הפירגון והאהבה שעוטפת את המירוץ נותנת לך כוח להמשיך ולרצות להיות אדם טוב יותר.
כשרצתי מיד לבנים לבית הספר הרגשתי מה שדיברו עליו בכיתה י. ההתרגשות פעמה בי, החיוך לא ירד מהפנים והפה רק צעק מורלים.למרות שחברותיי הטובות היו בצוות אחר, זכיתי להכיר חברות חדשות, להתגבש ולעבור איתן חוויה שתלך איתי לכל אורך החיים.
אני חושבת שהתגבשנו גם בתור שכבה, חווינו משהו עצום שהטבענו בו את האופי שלנו.