זאב, אל תהיה בודד

ליאור הומן (דיראז') - 11 דקות קריאה

על בדידות רגשית בגברים

בסיפרו "אני לא רוצה לדבר על זה" (איך קוראים לספר שאתה קורא מאמי? אני לא רוצה לדבר על זה. רק איך קוראים לו? לא רוצה לדבר על זה. מה הסיפור שלך, תגיד? רק שאלתי מה השם? אני לא פאקינג רוצה לדבר על זה!) כן, בסיפרו "אני לא רוצה לדבר על זה" טוען טרנס ריל שהתיכנות החברתי שמעצב את תגובתם של גברים לפגיעות והסתרת רגשות מתחיל בילדות. תינוקות זכרים מקבלים פחות מכל סוג של הורות, כולל דיבור, מגע ויחס כשהם בוכים. וזו רק ההתחלה של מה שתהיה, ברמה כזו או אחרת גדילה שונה לבנים – יש שיקראו לה ברוטלית, יש שיקראו לה מחשלת.

בשנות הששים, הפסיכולוגית פורצת הדרך ג'ין בלוק ועמיתיה חקרו את הדרך השונה בה הורים מתייחסים לבנים ובנות. למשל, אמהות ואבות מעודדות בנים להיות תחרותיים - ולהשגיות. הם לא אוהבים שהם מראים את הרגשות שלהם. הם מעודדים אותם להיות עצמאים. אמהות דוחות אותם מעליהם. הם מענישים אותם יותר מאשר בנות; והם לא מודעים שהם מתיחסים לבנים ובנות אחרת.

כשהבנים כבר בדרכם לגיל ההתבגרות, תהליך ההתנתקות ממה שהם הושלם. הספר "הפסיכולוגיה החדשה של הגבר" מתאר מחקר בו אנשים נשאלו מה פירוש הדבר להיות גברי או נשי. נשים ובנות הגדירו את עצמן בדרכים בהן הן מחוברות לאחרים, או בציון תכונות כמו איכפתיות או חמלה. גברים ובנים הגדירו את עצמם בשלילה: הם לא חלשים, לא תלותיים, לא מחוברים לאימם.

אבל בתהליך ההכחשה הזה, גברים נהיים פגיעים לדיכאון – כי בכל פעם שהם חשים חלשים או תלותיים ובגדול פגיעים, מנגנוני אגו לא יעילים מתעוררים; והנחיצות החברתית לבצע ולהמשיך את תהליך ההסתרה מקשה כל כך עליהם לזהות ולהודות בדיכאון שמתעורר. הם לא רק לא מודים בזה מול המראה, הם לרוב לא מפגינים את הסימפטומים בהם משתמשים מטפלים כדי לאבחן דיכאון.

האימון החברתי שמכשיר את הקרקע לדיכאון אצל גברים ולהכחשה שלו יותר מאוחר בחייהם, מערב ומחייב בידוד חברתי. כי להגיד לאנשים אחרים את האמת על עצמך ולסמוך שזה מה שהם גם יעשו, זה רעיון שמפחיד הרבה גברים.


במיקרה אחד, שני חברים הכירו אחד את השני שנים, נסעו ביחד לעבודה, בילו ביחד. הם לא היו אומרים על עצמם שהם היו מבודדים חברתית, אבל כשהם ניפגשו אחד עם השני באותה קבוצת תמיכה לגברים הסובלים מדיכאון, הם היו חייבים לצחוק: אף אחד מהם מעולם לא סיפר לשני, למרות ששניהם חיפשו לטפל באותו פנצ'ר.

עצירות ריגשית

פעם שמעתי את המשפט "depression is de-expressing" והוא נחרת בראשי כמדויק. דיכאון הוא עצירות רגשית, הדחקה, כליאה ולבסוף ניתוק מרגשות. האנרגיה שההדחקה הזו לוקחת מאיתנו, חוסר היכולת להתחבר לאנרגייה רגשית מסוג אחר - תסתיר עצב גם השמחה שלך תהיה מזויפת - וחוסר האמון שנוצר ביננו לבין הסביבה, משני הכיוונים, הופכים לאט לאט את החיים לבלתי נסבלים. וחיים בלתי נסבלים מביאים לניתוק מהמציאות, מה שאנחנו הגברים טובים בו - מין אוטיזם שכזה, התעסקות באיזה בורג או משחק או ספר ומסביב יש קטיושות - שימושי במארבים, הורג חזרה בבית; וגם אם אתה מבין את זה אתה מבין שאין ברירה - כמו שאחד המשתתפים במעגל הגברים תיאר את זה: "העולם צריך אותי יציב. כשהכל משתולל מסביב, אני צריך להיות זה שיציל את המצב, ידפוק מכות לרעים, יידע את התשובה הנכונה, כשהיא במחזור או בהריון או כל מה שנשים לא עוברות וכן עוברות כשיש מלחמה ואין כסף והכל נהיה קלאסטרפאק אחד גדול. כמו בסרטים."

זאב, מה אתה מרגיש?

אז אם אתה מאלה שתקועים במילכוד שגבר חייב להיות הסלע במערכת היחסים האינטימית שלו, איפה תוכל לבטא את מה שקורה איתך? עם עצמך זו אופציה ראשונה ומשמעותית. במודעות עצמית ובחינת הרגשות שלך; לפי מחקרים, אלקסיתמיה - קושי לתאר את הרגשות שלך במילים לעצמך ולאחרים - היא בעלת מתאם גבוה למספר רב של מחלות נפשיות כמו דיכאון, חרדה, אנורקסיה, התמכרויות ועוד.


ביטוי רגשי שווה את זה: ג'יימס פניבייקר מאוניברסיטת אוסטין שבטקסס מצא שמספיק לכתוב על ארוע טראומטי 15 דקות מספר פעמים כדי לשפר משמעותית את מערכת החיסון שלך ולגרום לכך שתהיה חולה פחות. (תרגיל כתיבה ריגשית והוראות באתר שלו) גברים מתוכנתים לסגור את הרגשות שלהם בבקבוק, ו"להיות גבר"; לפעמים שווה לפתוח את הבקבוק, למזוג כוס, לתת לרגשות לנשום קצת אוויר – ולהמשיך את החיים שלך. יש שביל הזהב. בשביל הזה אתה גבר עם אינטליגנציה רגשית וחברתית מפותחת, ומצד שני השגיות, כוח רצון וכושר עמידה.


אבל לבד זה לא מספיק – אין שום דרך או מוטיבציה לתאר את מה שאנחנו לא יודעים שקורה לנו. רק בקבוצה חברתית קרובה - מה שוילפרד ביון, אבי תורת הקבוצות בפסיכולוגיה, קרא "אולם של מראות" - אפשר לקבל מודעות מספקת. למעשה החלק במוח שאחראי על מודעות רגשית ממשיך להתפתח עד גיל שלושים וחמש - והוא מתפתח אך ורק בתהליך שנקרא מנטליזציה - חווייה והסבר מנטלי של הרגש - ומחקרים הראו שמנטליזציה מתפתחת בסביבה מאוד מדויקת - כשאתה קשור למישהו, ואז נסוג לרגע אחורה ומדבר עם מישהו אחר על הרגשות שלך בקשר הזה. עזוב לדבר על רגשות, רוב הגברים וכולל אתה שקורא את זה בדרך כלל לא יודעים מה ההבדל בין רגש(פחד) לתחושה(לחץ בבטן) או מצב רוח(חרדה); ואני מקווה שאני לא ארסק את תשתיות עולמך אבל "סבבה" זה לא אף אחד מהם! החדשות הטובות הן שניתן להקנות מיומנויות רגשיות בצורה די פשוטה כשיש קשר ומודעות. הקשר העמוק שסביבו מתפתחת המודעות הזו בדרך לחסינות נפשית יכול להיות באהבה זוגית – אבל, רצוי מאוד שגם יהיה קשר עמוק עם גברים אחרים.

על זאבות וזאבים

נשים תמיד מפחדות מחבורה שהיא חברת גברים אקסלוסיבית – ויש משהו בצורך לזהירות במקום הזה; גברים צעירים הם שיכורים מהמרד מנשים והחופש החדש שמתקבל מהמרד הזה; וכל הטסטוסטרון וחרדת הביצוע שלהם יכולה לגרום להם להתחרות אחד בשני גם לכיוון הרסני. אבל – בסופו של דבר, בלי נשים ועם קצת בגרות רגשית והכוונה של גבר בוגר ומנוסה, חברת גברים היא המקום היחיד בו אינם נשלטים ואפילו נשרפים על ידי הגעגוע והתשוקה העמוקה שלהם לחזור למקום בו בו הם נולדו, וכל חייהם הם מפחדים ומתים לחזור אליו - האישה. אין שום דרך להכיר את הפחד מהנשי בלי להתנתק לרגע מהנשי, ובלי להכיר את הפחד מהנשי, הוא שולט בגבר – תופעות כמו דיכוי נשים, פיצול פנימי, השלכה (יא עומו) וניתוק מהנשי נפוצות אצל גברים שלא חוו חברת גברים עמוקה ומרפאת - אבל בחברה שלנו אין אישור לצורך הגברי בחברת גברים וחניכה גברית.


אנתרופולגים רבים מאמינים שגברים תמיד חיפשו בצורה אקטיבית את חברתם של גברים אחרים ומקומות בהם יוכלו לבטא אחווה זיכרית – אבל לא בימינו. ג'יימס ויטשל, פרופסור באוניברסיטת פלורידה טוען בספרו "המקום בו גברים מתחבאים" שהגבר המערבי במאה ה21 הוא בודד, הדחף שלו לשבטיות מדוכא על ידי הדרישות של החיים המודרנים. קשה לגבר למצוא גברים אחרים, בעיקר צעירים. המקומות שנועדו לפעילות משותפת לגברים בלבד ריקים יותר ויותר. אנחנו חיים בתקופה שבה יותר ויותר מעגלי גברים ומרחבי גברים מוקמים ברחבי העולם המערבי (וגם בארצנו), אבל זוהי רק טיפה בים של חוסר שייכות ובדידות גברית.

תא משפחתי קטן בו כבר אין שבט של גברים, נדודים גאוגרפים תכופים שמרחיקים בין חברים, הרס של תעשיות ישנות שהסתמכו על כוח פיזי בהם היתה אחוות גברים טבעית, ריבאונד מתופעת המדינות המגויסות וההרס הכללי של מלחמות העולם, הומופוביה – כל אלה תרמו למעשה לשנאה ופחד מאחווה גברית ככלל. גברים כעת נשלטים ובודדים - ויש הרבה שמרוויחים מזה – פוטבול הוא הספורט המכניס ביותר בארה"ב והוא דוגמה טובה למקום אליו גברים משליכים את עצמם כדי להרגיש חזקים ואת כוח העדר שלהם, וצפייה בספורט בטלוויזיה כמו גם שימוש בפורנו ומשחקי מחשב עלו בקשר ישיר לירידת הערך של הגבר בחברה.

הוא אמר שהוא בסדר ויש לו חברים - פה חשדתי

גלישה מרובה מדי באתרים "חברתיים" ורצון לברוח בלילה למקומות דחוקים - אצל גברים( ונשים) הוא רצון חברתי שנובע מזה שאין להם, קשרים קרובים ואינטימיים שממלאים לגמרי את הצורך להתחבר לאחרים. אבל, זה שיש למישהו 1500 חברים בפייסבוק, לא אומר שהוא לא בודד.

במקום זה אנחנו מסתפקים בחברים לעבודה, פעילות, יציאות ואינטרנט. דרוש לגבר רק קשר עמוק אחד, לפי מחקרים, כדי להביא את התוצאה של עלייה משמעותית באושר וברמת החיים - בהנחה שזה אחד טוב מאוד. איכות במקום כמות. אבל למי יש חבר אחד שהוא יכול להרגיש חופשי לבטא כל רגש מולו? למי יש חבר איתו הוא באמת יכול ללמוד עוד על עצמו ומה קורה איתו? כי אנחנו צריכים את זה. "לא יכול האדם לדעת את עצמו בעצמו, וזה מוכח על ידי כל הפעמים שהטפנו לאחרים על מה שגם אנחנו עשינו בלי מודע. רוצה לראות איך אתה נראה, לך למראה, רוצה לדעת את עצמך לעומק, לך דבר עם אחר" - זה אמר אריסטו לפני 2500 שנה והוא צדק, והגישה הזו של לא לדבר על רגשות או נושאים מסוימים יוצרת אפקט של ביצה ותרנגולת - גברים יכולים להקיף את עצמם בחברים שמתייחסים בעין רעה להפגנת פגיעות ודיבור ריגשי או "נשי", מה שיקשה מאוד על הגבר לדבר דיבור עמוק ככה משום מקום עם החברים שלו. גברים שמתבודדים או בורחים כשקשה להם מוצאים חברים דומים ואחד רק עוזר לשני להשאר סגור - ולבד.

אז אני זאב בודד, אז מה?

בידוד חברתי הוא רוצח שקט וידוע של יונקים. מחקרים אינספור משנות החמישים ועד ימינו מראים שמגע, חיבה, תקשורת רגשית וקירבה אמיתית חיוניים ליונקים, כולל בני אדם, כדי לשמור על הבריאות. בידוד זורע הרס בכל - ממערכת החיסון ללב ולכלי הדם ועד למוח. מהצד השני, להישאר מקושרים חברתית מגן על גברים ממחלות נפשיות, כולל דיכאון.


אולי בגלל שהם מאולצים לבדידות כילדים, אולי מסיבה אחרת, גברים אינם טובים כנשים בלהיות רווקים. בגלל התרועעות מוקדמת, נשים יותר טובות במערכות יחסים – עם ילדים, חברים וקרובים. באופן כללי לנשים יש יותר חברים מגברים והן קרובות יותר לחברים שלהן; זוהי כמובן הוא תוצאה של העצמאות שניכפתה על הבנים מוקדם בחיים, בזמן שהם היו צריכים מגע רגשי ופיזי עם אחרים.


מחקר חדש הראה שגברים ונשים רווקים נראים אותו דבר מבחינת רוב המחלות הנפשיות. אך כשהם נכנסים לקשר עמוק וארוך, יש הבדל משמעותי בינהם. זה עיסקה טובה להיות בקשר קבוע אם אתה גבר - זה מקושר לשיפור דרמטי בבריאות הנפשית.


מבודדים אותך, מה לא תתבודד?

גברים רק נהיים יותר ויותר בודדים; מחקר מ2006 מארה"ב מצא שלמרות שיש לנו אותו מספר "חברים", הם לא אותם חברים; איכות החברים יורדת במאה ה21. מספר הגברים שתלויים במשפחה שלהם כרשת ביטחון עלה מ57 אחוז לשמונים אחוז. מספר הגברים שתלויים תלות מוחלטת באישה שלהם עלה מ5 אחוז ל9 אחוז. אבל זה הרבה יותר גרוע מזה; כבר לאבות של חלקינו ובטח לגברים שהם אבות היום, הקרקע נשמטה מתחת לריצפה בדבר בו הם הכי מדדו את עצמם – תפקודם כראש המשפחה הגרעינית.


בספר שיצא לפני חודש "סופם של הגברים; עלייתם של הנשים" (אתה בטח מרגיש עכשיו כמו "האשכנזים בשמורות") מתארת הסופרת האנה רוזין מודלים מוכרים של סמכות אבהית; מוסרית, רגשית, חברתית ופיזית. אבל הסמכויות האלה כבר אינן קיימות: סמכות מוסרית – אבדה מן העולם בשחרור מהתאוקרטיה (שלטון הדת); סמכות רגשית - שאבדה מהעולם כשגברים הפסיקו להבין את עצמם והדחיקו/התפצלו מאיכויות "נשיות" אצלם; סמכות חברתית - שאבדה מהעולם עם המהפכה הפמינסטית; וסמכות פיזית – שאבדה מהעולם כשנשים לא צריכות יותר כוח פיזי כדי לשרוד - ויודעות לחייג 100.


אז כל מה שנשאר מאבא זה תלוש משכורת – וגם זה לא; נשים יציבות יותר בהכנסה ובפעם הראשונה בהיסטוריה, השנה יסיימו יותר נשים מגברים תואר ראשון במערב – מה שאומר שגם בגודל התלוש לא יהיה לאבא סיכוי. אז מי הגבר בבית עכשיו?


ב1985, 50% מהנשים באמריקה ענו שהן "חייבות שיהיה להן בן זכר". המספר הזה ירד ל15% היום. כשהעוצמה החברתית של גברים ירדה, גברים כבר לא מצרך מבוקש יותר.

בעולם כזה זה טבעי לגבר להעדיף בדידות

זו הסיבה האמיתית לתופעת הזאב הבודד: הגבר הזכר שאיבד את מה שידוע לו כמקורות העוצמה שלו, רוצה להרגיש עדיין חזק ולא שטיח שבמקרה הטוב הוא בעל מרצה וחסר סמכות ובמקרה הגרוע, גרוש בודד שלא רואה את ילדיו ולא עומד בתשלומי המזונות; גבר שחש כך נמנע מלהכנס לשותפות שבבסיסה אהבה וחברות עם אישה. לחברות עמוקה עם שאר הגברים הוא לא מגיע כי היא עברה דמוניזציה - והמקומות בהם נוצרה בצורה טבעית חוסלו כמעט לחלוטין או סורסו.


וזה לופ הרסני – כי חוסר המודעות הטבוע בבדידות והרצון להרגיש חזק לפחות בשליטה הרגשית שלו, כי מה נשאר לו חוץ מזה? מונע ממנו לבקש עזרה או חניכה מכל סוג. אני רואה את הקשר בין אטימות רגשית ל"כוח במערכת יחסים" בכל מקום, מין אמונה שקיימת אצל הרבה גברים בחברה שלנו – "אם אביע רגשות המסווגים כפגיעים, אם אהיה 'לא יודע' במקומות שקשורים למהות שלי כגבר בחברה, למעשה אסרס את עצמי מכל כוח מעשי שיכול להביא אותי להגשמה ולאושר, מול נשים וגברים אחרים." ואז גם יש לו בן שמנותק ממנו וחלש – דרכו הוא מנסה לחיות ולהשיג את הכוח שאין לו - וכך הלולאה נמשכת וגדלים בנים "פיטר פנים", מנותקים מעוצמה ותובנה גברית – וגדלות בנות שבקונפליקט עמוק לגבי הצורך שלהם בגברים בכלל. בינתיים הגבר הבודד מנסה לקבל עוצמה מהסוג הישן - רודף אחרי הכסף, ומתמכר למקומות בהם יש לו אשלייה שהוא עדיף וחזק כמו קהילות אוהדי ספורט, פורנו וקומדיות "מלחמת המינים" למינהם; הוא מתמכר, בודד, מדוכא ובדרך כלל אפילו לא מספיק דואב כדי לעשות משהו בעניין, כי החברה שלנו מלאה בתאגידים שעושים כסף מהרצון של הגבר לטשטש את הכאב של החולשה וחוסר האהבה בחייו.

צריך לשבור את הלולאה הזו

הגיע הזמן להכיר את הפחד מהביחד ואת הצורך שלנו כגברים בחברות. רק כך נוכל לתפוס את מקומנו לצד הנשים במאה ה21, בשותפות ובגאווה. הגיע הזמן להפסיק להיות בודדים ולהכיר את העוצמה האמיתית הגברית - זו שלא נובעת מטקסטים דתיים עתיקים, כסף של הורים, כוח פיזי, נכות ריגשית (וגם לא ממשפטי פתיחה מהפנטים או כלורופורם). כשאין חיבור לעוצמה יש תחושה מפחידה של חוסר אונים מול אישה, שמתלווה אליה אשמה כי ברור לנו שיש משהו שאנחנו יכולים לעשות כגברים. וכשיש חיבור לעוצמה אתה גבר מוביל שבורא חיים ששווה לחיות.

אז מה כן העוצמה שלך כגבר במאה ה21? איפה מוצאים ומחזקים אותה?


לדעתי ומניסיוני, העוצמה שלך (וזה בלשון זכר אבל נכון לכל אדם סגור), אחת מהן, היא להפתח למרות הכל. להפתח עם הבלבול, עם חוסר השליטה, עם חוסר הידיעה, עם הפחד מהכאב. להפתח כמו שאתה. ללמוד להפתח. לרצות להיפתח. בינך לבינך, בעזרת גברים אחרים, מול האישה שלך, מול העולם, תעשה את זה איך שתעשה, רק תלמד להפתח עד הסוף.


להיפתח ולהתחבר.


לשיר של פינק פלויד יש סיום אופטימי:

זה לא חייב להיות ככה;
כל שעלינו לעשות הוא להמשיך לדבר אחד עם השני.


שלכם,

ל.ד.
נב
אם משהו מפה נגע בכם אם גם תגיבו ותשתפו את דעתכם ואחרים.
נבב
בקרוב המאמר יעבור לבלוג שלי, ובכלל מי שרוצה להתעדכן בבלוג מוזמן בינתיים לאהוד את דף הפייסבוק שלי
http://facebook.com/circleofmen