פרשנות למקרא

מדוע יש צורך בפרשנות על המקרא?

כדי להבין את המקרא בשל קשיי השפה והתוכן קמו פרשנים שונים שפירשו את המקרא ובדרך זו ניסו לתת פתרונות לקשיים העולים בטקסט,לדוגמא:

קושי לשוני – חוסר התאמה לשונית בפסוק כמו חוסר התאמה בין יחיד ורבים, זכר ונקבה,כתיב מלא וחסר.
  • קושי מילולי – מילה בעלת מספר משמעויות או מילים שאינן מוכרות או מובנות.

  • קושי סגנוני – מילים החוזרות על עצמן ונראות מיותרות.

  • קושי תיאולוגי(דתי) – אמירה הסותרת את התפיסה הדתית-מקראית.

המילים המופיעות במקרא אינן חד משמעיות,ונתונות למספר הגדרות – הפירוש הפשוט והגלוי של הפסוקים(לפי המבנה התחבירי והפירוש המילוני) והפירוש המעמיק של הפסוקים(הרחבת המשמעות של הפסוק והתאמתו למציאות חייהם של בני הדור המפרש).כלומר,יש שיטות פרשנות שונות ומיוחדות.

הפרשנות היא היסוד להבנת המקרא.

מי היו הפרשנים הראשונים של המקרא?

פרשנות המקרא החלה להתפתח כבר בימי עזרא הסופר,בתקופת בית שני – בשנת 350 לפני הספירה.עזרא הוא ראשון הסופרים בעלי המסורה,אשר עסקו בעיקר בתיעוד אופני הקריאה והנוסח של המקרא,העתיקו והעבירו את התורה מדור לדור. חז"ל מייחסים לעזרא הסופר את העברת התורה מכתב עברי לכתב 'אשורי'(כתב ארמי).

בתקופת המשנה, התרגום הארמי היה פירוש מילולי של המקרא על פי המבנה התחבירי והפירוש המילוני – פירוש פשוט ומובן. הפרשנות החז"לית כללה את מדרש ההלכה,הקישר בין הכתוב במקרא לבין ההלכה המעשית. כלומר,מדרש ההלכה הבהיר את הדינים הקשורים בפסוקי התנ"ך.מדרש ההלכה כלל בתוכו גם את מדרש האגדה,שתקופת התהוותו משתרעת מתקופת המשנה עד המאה ה- 13. מדרש האגדה המשיך את הפרשנות לכיוונים אחרים: סיפורים, מְשלים וענייני השקפה, בלי קשר הכרחי לפירוש הפשוט של הכתוב.

בימי הביניים נכתבו פירושים למקרא ששילבו יסודות של שתי השיטות:פְּשָׁט(הפירוש הפשוט) ודְרָש(פירוש מעמיק ומורחב).הפרשן החשוב ביותר היה רש"י (רבי שלמה יצחקי), המכונה "פַּרְשָׁנְדָתָא" - פרשן הדת. פרשנים חשובים אחרים היו: רד"ק (ר' דוד קמחי), רמב"ן (ר' משה בן נחמן), ורלב"ג (ר' לוי בן גרשון) - כולם חיו ופעלו בין המאה ה-11 למאה ה-13.

ראשית פרשנות ימי הביניים היא באלף הראשון לספירה וסיומה בתחילת המאה ה-14. מאז, במשך תקופה של כמעט 400 שנה לא נכתבו כמעט ספרי פרשנות.

קטע הרחבה – רש"י

רבי שלמה יצחקי (1040-1105)היה מגדולי הפרשנים של המקרא והתלמוד. רש"י הקים בטרואה ישיבה בה עסקו לא רק בלימוד התלמוד אלא גם בלימוד המקרא ובפרשנותו. את פירוש רש"י לתורה הדפיסו בשנת 1475, הספר הראשון שהודפס בעברית, 370 שנה לאחר מותו של רש"י.

בתמונה למעלה - פסל לזכרו של רש"י בעיר טרואה,צרפת.

קטע הרחבה – רמב"ם

רבי משה בן מימון((1138-1204 היה מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש מדע, חוקר ומנהיג.הגדול והחשוב בכתביו של רמב"ם הוא "משנה תורה", הנקרא גם "הי"ד החזקה" משום שיש בו 14 (י"ד) ספרים. "משנה תורה" הוא ספר הלכה – סיכום של כל חוקי התורה והמצוות – והוא היחיד שרמב"ם כתב בעברית. בנוסף כתב רמב"ם פירוש מלא למשנה וספר פילוסופי חשוב הנקרא "מורה הנבוכים".

Big image

פסלו של הרמב"ם בקורדובה, ספרד.

פרשנות מודרנית למקרא

בפרשנות הקדומה לא נמצאו פרושים מובנים של המקרא בתקופות קדומות; לכן קשה להעריך באיזה צורה התפרש המקרא בתקופת בית ראשון ובית שני. בתקופת המשנה והתלמוד, עיקר הפרוש היה פרוש מטפורי המאופיין בעיקר בדרשות על הטקסט הכתוב. כחיזוק לכך מובאים מדרשי האגדה השונים. הדרשות במקורות אלו רחוקות מהשיטה הפשוטה עצמה(לפי המבנה התחבירי והפירוש המילוני), כשהם עוסקות במוסר, במשלים ובמסרים חינוכיים שטובלו בסיפורים דמיוניים. הפרשנות הקלאסית מצטיינת בעומק פסיכולוגי ותיאולוגי (= דתי, קשור לאמונה).

יצירת הפרשנות לתנ"ך התחדשה בתחילת המאה ה-17,והתגברה בעקבות תנועת ההשכלה.

הפרשנות המודרנית לא ביטלה את העניין בפרשנות הקלאסית,מפני שבעת החדשה החלה הפרשנות להיעזר בתוצאות מחקרים מתחומי הארכיאולוגיה והבלשנות(= חקר הלשון).לדוגמא,ספרי פירושים כמו דעת מקרא.ייחודו של הפירושים בכרכי הספר הוא שילוב בין פרשנות מסורתית לממצאי המחקר התנ"כי המודרני התואמים לה. דוגמא נוספת היא פירושי קסוטו שמשלבים פעמים רבות בין ממצאים ארכיאולוגים לבין שמות של מקומות המופיעים בתנ"ך. בנוסף הפירושים פותרים קשיים מילוליים הקשורים למילים לא מוכרות\לא מובנות בזכות חקר הלשון המודרני.

קטע הרחבה – תנועת ההשכלה

תנועת ההשכלה היהודית הייתה תנועה שראשיתה בקרב יהודי אירופה בסוף המאה ה-18. התנועה אימצה את ערכי הנאורות,(שהייתה תנועה אינטלקטואלית באירופה, ששמה לעצמה מטרה לבסס מוסר, אסתטיקה וידע) עודדה השתלבות בחברה הסובבת, ודגלה ברכישת הידע, המנהגים והשאיפות של האומות שביניהן חיו היהודים. הדוגלים בהשכלה נקראו "משכילים".

שיטות מיוחדות לפרשנות על המקרא

ארבע השיטות המקובלות לפירוש המקרא.: פְּשָׁט, רֶמֶז, דְרָשׁ, סוֹד, ובראשי תיבות: פַּרְדֵ"ס

פְּשָׁט – שיטת פרשנות שבאה לפרש את הכתובים לפי חוקי הלשון המקראית: לפי המבנה התחבירי של המשפט, הַקֶשר שלו לעניין, והפירוש המילוני. הפשט הוא הפירוש הפשוט של הטקסט. השורש פ.ש.ט. מקביל לשורשים פ.ר.ש., פ.ר.ס., פ.ת.ח. ראשון פרשני הפשט הוא רש"י (רבי שלמה יצחקי), אף כי רש"י הרבה גם בפרשנות דרש. פרשנים שהעדיפו את הפשט הם אברהם אבן עזרא (ראב"ע), רשב"ם ורד"ק. העיקרון של הפשט הוא "דיברה תורה בלשון בני אדם", כלומר, ה' נתן את תורתו לבני ישראל בלשון המובנת לבני אדם, לכן יש לבחון את הלשון על פי כללי הדיבור האנושי וכללי ההיגיון האנושי.

דְרָשׁ – הדרש הוא שיטה פרשנית של המקרא. שורש המילה משמעותו: חיפש, חקר, שאל. שיטת הדרש מבוססת על התפיסה שמקור התורה הוא אלוהי. לכל מילה, אות ותג יש משמעות מיוחדת, ולגלות מהי משמעות זו. לשם כך מבארים בשיטת הדרש את המילה או הפסוק, על ידי הרחבה ותוספת, פלפול או אגדה; הפירוש איננו מתבסס על המשמעות הפשוטה והגלויה של המילה הכתובה (כמו בשיטת הַפְּשָׁט). הם האמינו שבשל קדושת הטקסט המקראי עליהם לגלות בכתוב כוונות נוספות ומשמעויות חדשות - "שבעים פנים לתורה". שיטת הדרש מרחיבה את משמעות הכתוב ומתאימה אותו לדעותיהם ולמציאות חייהם של בני הדור המפרש.מהדרש התפתחה הדְרָשָׁה - נאום פרשני שנהגו החכמים לשאת בהזדמנויות שונות.

בדרך כלל לא צריך להיות סתירה בין הפשט לדרש. הפשט נוגע להבנת הפרשה באופן כללי. האור הכללי של הפרשה. הדרש נוגע לפירוט הפרטים הנוספים הרמוזים בפרשה. הדרש נועד לתת הסבר לכל מילה. הפשט נועד לתת מבט כללי על כלל הפרשה.

רמז – פרשנות שמקשרת בין מאורע אחד לאחר,כאשר מאורע אחד מהווה תחילת ביצוע של מאורע אחר.כך למשל רואה הרמב"ן את ששת ימי הבריאה כרמז לכל המאורעות העתידים לבוא.

סוד – פירוש הפסוקים על פי הקבלה(תורת הסוד והמיסטיקה היהודית).

מגישים:אלי בראל,איתי גנדלמן,עומר עוזרי וטל צלח