החומה הסינית
אחד המקומות העתיקים משבעת פלאי תבל
כיום מאפיין זה שוב אינו בולט, כיוון שהמלחמות והמהפכות של המאה ה-20 גרמו להריסתן של מרבית החומות. הדוגמה הבולטת הייתה החלטתו של מאו דזה-דונג להרוס את החומות של העיר העתיקה של בייג'ינג בשנות ה-50 של המאה ה-20 ולסלול במקומן כביש טבעת. אבל בכל מקום בו התפתחה חברה ותרבות סינית הוקמו חומות סביב כפרים, עיירות וערים.
השרידים העתיקים ביותר של חומות בסין נמצאו בחפירות בנפת לונגשאן שבמחוז שאנדונג, שם נחשפה תרבות מהתקופה הנאוליתית הקרויה תרבות לונְגְשָׁאן המתוארכת לאלף השלישי לפנה"ס. החומה העתיקה ביותר ששרדה בסין מקיפה את בירת שושלת שאנג הזמנית אוֹ (כ-7 קילומטרים צפונית לעיר גֶ'נְגג'וֹאוּ שבמחוז חנאן), ונבנתה במאה ה-16 לפנה"ס. אורך החומה כ-7 קילומטרים וגובהה עולה במקומות מסוימים על 9 מטרים.[5] חיבת הסינים לחומות השתרבבה גם לכתב הסיני. אצל הסינים משמש אותו התו 城 (צֶ'נְג) לציון עיר או חומת עיר. התו 京 (גִ'ינְג) שפירושו עיר בירה היה במקור ציור של מגדל שמירה מעל שער העיר.
כל החומות העתיקות, החל בחומות של תרבות לונגשאן מהאלף השלישי לפני הספירה, וכלה בקטעים רבים של החומה הגדולה של סין מהמאה ה-16 לספירה, נבנו באותה טכנולוגיה - "אדמה נגוחה". בשיטה זה דחסו תערובת לחה של אדמה המכילה יחסים מתאימים של חול, חצץ וחרסית (לעיתים עם תוספת מייצב) לתוך מסגרת חיצונית תומכת, שמעצבת את צורת קטע החומה. את התערובת הלחה שפכו בשכבה בעובי שבין 10 ל-15 ס"מ, ולאחר מכן דחסו אותה בדוחס ידני. בדחיסה מכווץ החומר לכדי 50% מגובהו המקורי. שכבות נוספות של החומר נוספו והתהליך חזר על עצמו עד שהחומה הגיעה לגובה הרצוי. אז הסירו את המסגרת החיצונית, והתוצר בסיום התהליך דמה לבניית חומה מסלע מוצק. לטכנולוגיה זו היו שני יתרונות חשובים לעם שבנה חומות כה רבות: היא הייתה מהירה והיא הייתה זולה כיוון שהשתמשה בחומר זמין באתר.
החומה הגדולה של סין המוכרת כיום היא האחרונה בשורה של חומות שנבנו במשך אלפיים שנים בצפון סין, החל במאה החמישית לפנה"ס. החוקרים מעלים שלוש השערות לסיבת הקמת החומות המרובות במשך השנים:
- הגנה מהתקפות השבטים הנוודים – הסיבה העיקרית להקמת החומות. הערבות שמצפון לסין אינן מאפשרות חקלאות. שכנו בהן שבטים שחיו על רעיית צאן, סוסים וגמלים, והם היו חייבים להשלים את מזונם ולדאוג למספוא לבהמות בתקופת החורף באמצעות מוצרים מהחקלאים שבדרום. השלמה זו נעשתה באמצעות סחר או באמצעות מסעי שוד. אנשי השבטים היו לוחמים ופרשים מעולים, והם הטילו את חיתתם על צפון סין, בייחוד כאשר קם בקרבם מנהיג חזק שאיחד את השבטים לכדי צבא חזק. היחסים בין שבטי הנוודים לאימפריה הסינית היו מורכבים וכללו תקופות חוזרות ונשנות של עימות צבאי וקנוניות, וביניהן תקופות של סחר הדדי, חלוקת תשורות הדדית (בפועל תשלום כופר סיני למניעת התקפה) ובריתות באמצעות נישואים. מספר פעמים בהיסטוריה של סין השתלטו השבטים על סין כולה, כפי שעשו המונגולים במאה ה-13 והמנצ'ורים במאה ה-17. החומות הוקמו בהוראת הקיסרים הסיניים כאמצעי הגנה אחרון, לאחר שכל האופציות האחרות להתמודד עם הנוודים - דיפלומטיה, סחר או מסעי עונשין צבאיים - נפסלו או שנוסו ונכשלו.
- מניעת מגע בין האוכלוסייה המקומית עם העולם שמחוץ לקיסרות הסינית – יחד עם התפתחות התרבות הסינית שהגיעה להישגים טכנולוגיים (המצאת הנייר, הדפוס ואבק השריפה) ותרבותיים (ספרות, שירה ותיאטרון), התחזקה אצל הסינים האמונה בעליונותם על פני יתר העולם, שכונה בפיהם "ברברים" (夷). משום כך, היו קיסרים שרצו למנוע כל קשר עם העולם החיצון, בין בדרך של בניית חומות בצפון סין ובין באמצעות סגירת נמלי הדרום לסחר עם החוץ. תופעה זו הקצינה החל מאמצע תקופת שושלת מינג.[6]
- סיפוח שטחים – החומה הגדולה מוצגת בדרך כלל כאמצעי להגן על החקלאים הסיניים מפני התקפות השבטים הנוודים מצפון, אבל חומות שנבנו בפקודת קיסרי סין עוד באלף הראשון לספירה הוקמו מאות קילומטרים מאדמה חקלאית, ועמוק בתוך ערבות מונגוליה ומדבריות המלח של צפון-מערב סין. מכך נראה כאילו מטרתן כיבוש שטחים ולא רק הגנה עליהם.[7]