מה נוצר? מידעון אמנות חזותית

גליון חגיגי לרגל השקתה של ת"ל החדשה ליסודי באמנות חזותית

מרץ 2016

החינוך לאמנות אינו מותרות אלא הכרח קיומי

ראיון עם ד"ר גילעת יעל , יו"ר וועדת מקצוע, אמנות חזותית

לרגל השקתה ואישורה של תכנית הלימודים החדשה ליסודי, במעמד מ"מ יו"ר המזכירות הפדגוגית הגב' דליה פניג בתאריך 18/2/16 החלטנו להקדיש את הגליון הנוכחי לראיון עם יו"ר ועדת המקצוע, אחת מכותבות ת"ל החדשה, ד"ר יעל גילעת, המספרת על תפיסת עולמה בנוגע לחינוך לאמנות.





ספרי קצת על עצמך, היכן גדלת וכיצד הגעת לתחום האמנות?

גדלתי בארגנטינה, בעיר לה פלטה, עיר הבירה של מחוז בונוס אירס, שנוסדה על שולחן השרטוט של האדריכל Benoit בסוף המאה ה-19 כעיר "רציונלית" שמתוכננת להיות מרכז אוניברסיטאי סביב מוזיאון הטבע ומצפה הכוכבים שלה. משפחותי הגיעו מאירופה המרכזית ומרוסיה הצארית ממש באותן השנים בה נולדה העיר. שלושה מתוך ארבעת הסבים נולדו בארגנטינה, מה שהעניק לי תחושה של בת המקום, מעורה בתרבות, בשפה ובאמנות המקומית. הסבא שנולד בקייב והיגר בגפו היה חבר בבונד, והוא שימר את תרבות היידיש והדגיש את הזהות היהודית כתרבות לעומת האגף האחר במשפחה.

בגיל תשע זכיתי בתחרות ציור אקוארל ושנה לאחר מכן נכנסתי לבית ספר לאמנויות ליד האוניברסיטה Beaux Arts במסגרת תכנית שהתקיימה במקביל לבית הספר הציבורי. שם למדנו אצל אמנים פעילים תוך התרוצצות בין רפליקות של "משה" של מיקאלאנג'לו, "לאוקון ובניו" ועוד תעתיקים קלאסים. בחטיבת הביניים ובתיכון היו אלה כבר לימודים מלאים שכללו מגוון של סדנאות (רישום, שמן, מודל, פיסול, קרמיקה, תחריט, קרטוגרפיה, טיפוגרפיה, עיצוב ועוד )ולצדן לימודי תולדות אמנות, תולדות התרבות, סוציולוגיה , פילוסופיה, מדעים....ולא פחות מזה חינוך ביקורתי וחינוך פוליטי אשר השפיעו על עיצוב של תפיסת עולמי ושל חבריי ללימודים, כל אלה רגע לפני שהאורות מעל שמיי ארגנטינה החשיכו תחת המשטר הדיקטטורי . כמו רבים מבני דורי הייתי בגיל צעיר פעילה בתנועות חברתיות שהתנגדו לניצול ולדיכוי ודווקא דרכן נוצר החיבור לתנועת נוער חטיבת אנילביץ'. בשנות ה-70 הצטרפתי לגרעין עליה שהגיע בגלים לישראל מ-1973 ועד 1975 והצטרף לקיבוץ גבעת עוז, בעמק יזרעאל. הייתי בת 20, בעלת תעודת הוראה לבית הספר היסודי, בוגרת שנה אחת בחוג לאמנות במגמת ציור קירMurals ובאמתחתי ידיעה של כ-500 מילה בעברית. עוד בקיבוץ יצאתי ללימודי אמנות והוראה . ב-1981 סיימתי את לימודיי במדרשה לאמנות ברמת השרון. השתתפתי בתערוכות קבוצתיות ועבדתי כמורה לאמנות בבית הספר העמק המערבי-יפעת במשך כ16 שנה וב-1994 הצטרפתי לצוות ההוראה במכללת אורנים. ב-2002 סיימתי את לימודי הדוקטורט באוניברסיטת תל אביב בחוג לתולדות האמנות ובשני העשורים האחרונים הפעילות האקדמית שלי מתפרסת על תחומי מחקר והוראה. כותבת בעברית, חולמת תמונות.


האם ההגירה לישראל בגיל צעיר שינתה את נקודת מבטך?

הגירה משנה את מסלול חיים. היא משבר, שבר, קטיעה אך גם הזדמנות לפתח זהות מוכללת . בכל הגירה יש אובדן . תפיסת ההגירה במונחים של "עליה" , כלומר כמשהו המעלה את המהגר ממעמד נחות לגבוה יותר יוצרת היררכיות בנפש שמערפלת ומטשטשת את האובדן ולא תמיד מסייעות בעיבוד שלו. אני יכולה להעיד שהמעבר ה"מרוכך" דרך העלייה והקליטה בקיבוץ יצר תודעת "שיבה" כוזבת ואשליית שייכות אוטומטית עליהן הייתי צריכה להתגבר כדי לייצר חיבור אותנטי למקום, לתרבות ולהיסטוריה המקומית מבלי לוותר או לבטל את מנעד הזהויות שאותן אני נושאת ואשר מרכיבות את מי שאני. המסע לבניית זהות ישראלית מוכללת הוא מסע מתמשך. בגרסה מזורזת יחסית, עברתי דרך תפיסות "כור היתוך" ומצאתי עצמי במרחב רב קולי, רב לשוני ובין תרבותי. התמזל מזלי ואני כבר צועדת שנים רבות לצדם של בני שיח ובנות שיח שהדיאלוג איתם מורכב ככל שיהיה מעשיר יום יום את חיי האישיים והאינטלקטואלים ומאפשר את המעשה.


ספרי על ה"אני מאמין" שלך בחינוך לאמנות.

עבורי חינוך כולל אמנות ואין חינוך ללא אמנות. האמנות היא ביטוי ליצירה האנושית וליכולת לדמיין, להמציא, להעז, לפרק ולהרכיב את העולם החומרי ואת עולם המושגים שלנו. האמנות היא מרחב דימוי המאפשר לחוות את העולם ממקום בלתי צפוי , בעצם ממקומות שונים. האמנות דנה ברגשות, בתחושות וביחסים בין מרכיביה השונים ונעה בין התענגות להתבוננות. היא מזמנת ביקורת על יש והתרפקות על היופי של מה שיש ושל מה שסמוי מהעין. ועל כן, אני מחייבת אמנות, תובעת בעבורה את המקום הראוי לה בחינוך הכללי, כלומר כחלק אינטגרלי ובעבור הכלל, לא רק ל"יחידי סגולה וברוכי כישרון" ... אולם, כאשר אני אומרת חינוך לאמנות אין זה אומר שילד בגן הילדים צריך לדעת מיהו גוגן וילדה אמורה לדקלם את הכתוב בכתובית שליד הרפרודוקציה של ואן גוך... אני רואה את החינוך לאמנות בצורה ספירלית, שהולכת ונפתחת בהדרגה, בהתאמה ובהקשבה לגיל, להקשר, למקום.

אמנות בגילאים הצעירים היא קודם כל מרחב של התנסות ולמידה עצמית. היא אמורה לזמן מרחב בטוח להתנסויות ולתווך אותם. ילדים יוצרים ומתקשרים דרך השפה חזותית והחומרית אבל אמנות היא תחום עשייה ושיח בשדה התרבות. על כן אין צורך להלעיט אותם במידע אלא ללוות אותם בתהליך של יצירת ידע על ידי התבוננות, התנסות ושיח, מתוך כבוד והקשבה למה שהם ולמה שהם עוד יהיו.

אינני נכנסת כאן לשאלות של הוראת אמנות שהם כבר ממוקדות יותר וכוללות דיון על הוראה דיסיפלינרית, רב תחומית ובין תחומית, שאלות המעסיקות אותנו בבואנו לתרגם רעיונות של חינוך אמנות לשדה.


מהו תחום המחקר שלך? כיצד את משלבת ידע ותהליכים מחקריים בהוראת אמנות?

אני חוקרת אמנות ותרבות חזותית ובתוך זה עוסקת בשאלות של מרחב, זהות, זיכרון ומגדר. האמנות והתרבות בישראל עומדות במרכז מחקריי אבל בשנים האחרונות יחד עם קולגות מישראל ומחו"ל התחלתי לחקור נוף לשוני, והזיקה בינו לבין התרבות החזותית. יחסים בין תרבותיים ורב לשוניות הם מרכיב חוזר במחקריי. האמנות ומחקר האמנות הם עבורי מרחב רב תחומי, המאפשר לי לפענח ולפרש את החברה בה אני חיה. בשנים האחרונות ערכתי מחקר נרחב על דור שנות ה-80 באמנות בישראל, אותו אני מכנה "דור המפנה", שאמור להתפרסם בהוצאת הספרים של מכון בן גוריון, קמפוס שדה בוקר, מוסד בו פרסמתי גם את ספרי הראשון על צורפות בכור היתוך, שדן באמנויות יוצאי תימן בישראל, מקומן ותפקידן בה.

בעשור האחרון ניהלתי את המכון לאמנות במכללת אורנים ולימדתי גם בתכנית לתואר מוסמך. עסקתי במחקרי שדה והנחיית עבודות שעסקו בחינוך לאמנות בחברה רב תרבותית, בשאלות של אוצרות בית ספרית, אמנות בקהילה וזהות המורה לאמנות. מתוך כל אלה הלכה והתגבשה התפיסה של האמן-מורה כזהות נזילה ומוכללת של יוצר ופדגוג, אותה אנחנו (קבוצת מורים הכוללת את פאריד אבו שקרה, עידית לבבי גבאי וגליה בר-אור) מבקשים לעודד בתכנית לימודים חדשה במכללה.


כיצד את רואה את תפקידך כיו"ר ועדת המקצוע אמנות חזותית של משרד החינוך?

במהלך השנים האחרונות ישבתי מספר רב של פעמים בוועדת המקצוע וכן בוועדות משנה של תכניות לימודים. ראיתי בהן הזדמנות ללמידה מעמיתים ולתרומה לגיבוש מדיניות חינוכית בתחום האמנות. להביא חזרה אל השדה את מה שלמדתי בפעילותי בו ובאקדמיה. תפקיד יו"ר של ועדת מקצוע נתפס על ידי כתפקיד של הובלה ומנהיגות. אני דוגלת בתפיסה של מנהיגות משותפת ומשתפת. כאשר נבחרתי לתפקיד יו"ר ועדת מקצוע אמנות, ד"ר סיגל ברקאי הייתה כבר הממונה על התחום. התפתחו סדרי עבודה ביחד ולצדה של ד"ר ברקאי בהקשבה הדדית, שהתאפיינו בליווי ובייעוץ במקום שנדרש.

בנוסף למטלות המובנות התפקיד הלא רשמי "גולש לתחומי ה "הדאגה": לדאוג לחיזוקו ולעדכונו של התחום. לראות רחוק אך לדאוג שהקרוב לא יקופח. לעיתים, התפקיד מחייב התמודדות ומאבק בשיתוף עם חבריי הועדה ועם ד"ר ברקאי על עקרונות פעולה כגון בשאלת אופיו של מבחן הבגרות במקצוע. לעיתים יש צורך לעמוד על עיקרי התפיסה האמנותית הרואה באמנות תיאוריה ופרקטיקה כאחת ולא כשתי דיסיפלינות. במקרים אחרים היה צריך לבחון בקפידה תכנים ודרכי הוראה.

אולם המציאות לא ורודה כפי שעשויה להצטייר מהעבודה ההרמונית בוועדה, לה כמובן שותפים בעלי גישות שונות. לצערי, למרות מאמציהם ועבודתם הנפלאה של ד"ר נורית רון , הממונה על אגף האמנויות, של ד"ר ברקאי ושל צוות הפיקוח על האמנות במחוזות, המרבים ביוזמות חשובות ורלוונטיות, הפער בין המקום שהאמנות ראויה לו בחינוך הכללי לבין מציאות בשטח הוא פער מכאיב וטעון שינוי. החינוך לאמנות אינו מותרות אלא הכרח קיומי בכלל ובפרט בחברה רב תרבותית, הזקוקה למגע בין תרבותי וליצירת מרחב דיאלוגי. על כן, כיו"ר ועדת המקצוע אני קוראת בקול לשינוי סדר עדיפויות באשר לחינוך לאמנות, למקומו לתפקידו הראוי בחינוך הכללי בכל שכבות הגיל. במצב של אי שיויון ושל היעדר צדק חלוקתי, האמנות "נושרת" מסדר היום של משקי הבית הנלחמים על הישרדות וכאשר מקומה בחינוך הכללי דל ממילא ולעיתים אף מופרט למיקור חיצוני, ברור שהיא תהפוך למצרך אקסקלוסיבי ותאבד את הערך הדיאלוגי הטמון בה. את המלכוד הזה יש להתיר ולהחזיר את האמנות, לכלל מערכת החינוך כמשאב של יצירתיות ושיח.