חלוציות שנות 2000

חזונו של בן גוריון-"קורם עור וגידים" עם חוות בודדים בדרךהיין

חוות בודדים - מהי ?

חוות בודדים היא צורת התיישבות מסורתית ועתיקת יומין. בניגוד למקובל בצורות ההתיישבות הנפוצות- חוות הבודדים, כשמה כן היא, מופעלת על ידי איש אחד בודד או משפחה אחת או מספר מצומצם ביותר של אנשים. ואנשיה עוסקים בחקלאות ו/ או בתיירות ו/או בדבר הייחודי למקום. היא לרוב, מבודדת, עצמאית ואינה שייכת ליישוב מסודר. יושבת במרחב פתוח, בתולי ובלתי מיושב ומתפרשת על פני שטח נרחב ( עשרות ואף מאות דונמים ). בימינו- החווה היא מעין מיזם עסקי חקלאי-תיירותי.


פעמים רבות החווה מרוחקת מתשתיות של חשמל, מים וכבישים, והחיים בה חיים בלעדיהם ועם חלופות ( כמו גנראטור, בורות ספיגה , מיכלי מים לשתייה) לפחות בתחילת דרכם בחווה.

מיפוי חוות הבודדים בישראל-

חוות הבודדים נמצאות בעיקר באזורי הפריפריה של ישראל -מרביתן בנגב ומיעוטן בגליל ובהרי יהודה .

ישנן הוכחות שצורת ההתיישבות בחווה הייתה קיימת בארץ ישראל עוד בתקופה הנבטית. גם ביום הקמתה של מדינת ישראל כבר היו קיימות חוות בודדים בישראל, אם כי מסוף שנות התשעים צורת התיישבות זו תפסה תאוצה ובעיקר בנגב. הערכה היא שקיימות כיום כמאה וחמישים חוות בודדים בישראל, חלקן ותיקות וחלקן צעירות יחסית.

חזונו של בן גוריון לפיתוח הנגב – הרקע לרעיון הקמתן של חוות הבודדים בנגב

כבר לפני יותר משישים שנה הטיף בן - גוריון ליישוב הנגב ולהפרחת השממה, שהרי הנגב מהווה יותר ממחצית משטחה של מדינת ישראל. ואף נתן דוגמה אישית כשהתיישב בקיבוץ שדה בוקר. אולם תוכניתו לא צלחה כפי שהייתה אמורה, הנגב "התקבע" עם יישובים מועטים ועיירות פיתוח כושלות ונותר דל באוכלוסייה יחסית לגודלו . לאחר תקופה ארוכה שפיתוח הנגב נעצר, נוצר צורך להעיר את הנגב מתרדמתו ההתיישבותית ברוח חזונו של בן-גוריון ולהניע את פיתוחו החקלאי ואת הפוטנציאל התיירותי הטמון בו. ואכן- בשנות התשעים-סופסוף גם קברניטי המדינה הבינו זאת ושמו מטרה זו של עיבוי ההתיישבות בנגב על סדר יומה של המדינה והיו נכונים לשתף פעולה בנושא ולכן הדבר החל מאז לקרום עור וגידים....

בתחילת שנות התשעים שמוליק ריפמן, כראש המועצה האזורית רמת הנגב, הגה את הרעיון להקים רצף התיישבותי של חוות בודדים לאורך צירי הר הנגב, אשר תקדמנה את פיתוחו של הנגב ובעקיפין גם תשמורנה על קרקעות המדינה מהשתלטות בלתי חוקית. (עפ"י רוב של הבדווים)

פרויקט דרך היין

רעיונו של ריפמן נולד גם בהתבסס על דרך הבשמים ועל עדויות היסטוריות וארכיאולוגיות מן התקופה הנבטית והביזנטית בהן ידוע שהתקיימה חקלאות ענפה בכל רחבי הר הנגב ושהיו גידולי ענבים וייצור יין בפרט. הרעיון חוזק עוד יותר בהסתמך על ניסוי שנערך ב-1991 ברמת הנגב שהראה כי התנאים האקלימיים שם אכן אידיאליים לגידול גפנים.

וכך תוך גיוס תמיכתם של שר החקלאות דאז-'רפול' ז"ל ושר התשתיות דאז-שרון ז"ל ברעיונו של ריפמן, פותחה יוזמה של הממשלה להקצאת שטחים בנגב להקמת 30 חוות בודדים במקומות ,המתאימים לפיתוח חקלאות ולגידול גפנים בפרט והתוכנית קיבלה את שמה "דרך היין".

גופים שונים נרתמו לעזרת המועצה האזורית רמת הנגב והממשלה עם הפרויקט- מנהל מקרקעי ישראל ורשות שמורות הטבע איתרו את אותם 30 נקודות על "דרך היין" בהן ניתן להקים חוות וזאת מבלי לפגוע בטבע ובסביבה. רשות העתיקות ביצעה סקרים ארכיאולוגיים לשימור השרידים הקיימים בחוות , קק"ל סייעה עם התשתיות הראשונות. והמדינה מצידה הקצתה שטחים במקומות הנבחרים.

פיתוח הנגב בשנות האלפיים-

וכך ביוזמת המדינה החל בסוף שנות התשעים תחילת שנות האלפיים פיתוח מואץ של הנגב. המדינה פרסמה באמצעי התקשורת קריאה למי שמעוניין בצורת התיישבות זו להגיש מועמדות לפרויקט חוות בודדים בנגב. עם פרסום מגמה זו, נענו לקריאה הרבה מאוד זוגות צעירים, משפחות ואף יחידים שהיו מעוניינים בצורת התיישבות זו. ההיענות הייתה מעל המצופה, והיה צורך לערוך מיון קפדני בין כל המועמדים להתיישבות. הנבחרים קיבלו אישור לעלות על הקרקע. וכך החלה חלוציות חדשה– נוסח שנות ה-2000 – של מתיישבים בחוות בודדים בנגב, מי מטעמים אישיים יותר ומי מטעמים אידיאולוגיים יותר. איכות האוכלוסייה שירדה להתיישב בחוות אלו הייתה טובה. רוב המתיישבים החדשים בחוות הגיעו ממעמד סוציו אקונומי בינוני-גבוה, בעלי רקע אקדמי ויכולת כלכלית טובה, חלקם אף עזבו משרות בכירות עם שכר מעל הממוצע.

המתגוררים בחוות הבודדים בנגב יכלו כאמור לבחור לעסוק בחקלאות ובתיירות- יש מביניהם מי שבחרו לפתח כרמים לייצור יין, יש שבחרו לטעת מטעי זיתים ולייצר שמן זית, יש העוסקים בחקלאות מדברית ומגדלים עדרי צאן לייצור גבינות, יש המגדלים פרות לחלב. ורבים מביניהם אף בנו בקתות וחדרי אירוח לתיירות פנים ארצית ואף לתיירות חו"ל ויש גם שהוסיפו שירותי הסעדה. בנוסף ברוב החוות קיימות חנויות לממכר התוצרת העצמית, וכך יוצא שהחוות פתוחות לקהל המטיילים בנגב, והם יכולים לטעום, להריח, לחוש וליהנות באופן חווייתי מצורת חיים מעניינת זו. החוות יוצרות מפגש נעים בין המטיילים בנגב לבין בעלי החוות- אוהבי המדבר שבחרו לחיות בו מעמל כפיהם, לצד הכנסת אורחים כנהוג אצל אנשי המדבר.

החוות הראשונות בפרויקט דרך היין עלו בפועל על הקרקע החל מ-1997 ועד היום מאוישות 25 חוות בודדים מתוך 30 החוות המתוכננות.

חוות בודדים נאות של לאה וגדי

סרטון תדמית - חוות נאות

השלכת הפרויקט על פיתוח הנגב כולו

כשקמה היוזמה הנ"ל של דרך היין, הוגי היוזמה והעוסקים בה פיללו לכך שהפרויקט יביא לפיתוחו של הנגב , ואכן מבחינה זו היוזמה הצליחה ובאופן מפתיע הרבה מעבר למשוער.

מאזור נשכח שתדמיתו הייתה נמוכה במשך שנים רבות הנגב שינה את פניו בשני העשורים האחרונים עד ללא היכר .

הנגב אינו עוד תחנה, שחולפים דרכה בדרך לאילת או גן עדן לאוהבי אתגרים בלבד, אלא מקום נופש למשפחות, לתיירים ולאוהבי מדבר שמוצאים בו לצד נופים בתוליים ופראיים גם מקצת ממנעמי החיים (סיורים מלאי עניין בחוות, צימרים בטבע, תוצרת חקלאית ואיזור שכבר לא מפחיד לטייל בו) .

רמת הנגב הכפילה את אוכלוסייתה בעשור האחרון - זוגות צעירים רבים ומשפרי דיור "גילו" שאפשר גם לגור בנגב , שהרי איכות החיים בו הולכת ומשתפרת וזהו מקום מצוין לגדל בו ילדים. ואכן קשה למצוא מקום פנוי בשכונת "נווה בוקר" של מדרשת בן גוריון, קיבוץ טללים או היישוב הקהילתי "אשלים"- ומתוכננות עוד ועוד הרחבות.

ההשפעה החיובית הכללית של החוות על קידום הנגב , נראה שגם הניעה את המדינה להעביר את בסיסי ההדרכה של צה"ל מהמרכז-מצריפין אל צומת הנגב ובימים אלו מוקמת "עיר הבה"דים" בנגב, גם בסיסי המודיעין בגלילות יועברו לאזור עומר , וכתוצאה מכך יורדים וירדו אנשי קבע רבים לדרום – ההרחבות ביישובים הקיימים מתמלאות ומתוכננים ישובים חדשים.

חוות הבודדים בנגב: אינטרסנטים, גנבי קרקעות ועברייני בנייה או אולי חלוצים בעלי חזון של הפרחת השממה??

על חוות הבודדים נמתחת לאורך השנים ביקורת לא מבוטלת, הן מצד ארגוני איכות סביבה, הן מצד עמותות למען הבדווים והן מצד הפרקליטות והמדינה. ויושביהן זוכים לקשיים בירוקרטים לא מבוטלים.

יש מי שחושב שהחוות צריכות להישאר שמורות טבע ללא כל התערבות ורואה בהן פגיעה ברציפות השטחים הפתוחים ובזבוז של תשתיות על אוכלוסיה מועטה. יש בדווים הסבורים שהחוות גוזלות מהם אדמות ומרגישים קיפוח ואפליה לאור יחס המדינה לחוות לעומת יחסה לשטחי המאהלים. ויש צרי עין מבין היהודים שטוענים שבעלי החוות מקבלים שטחים בחינם, אעפ"י שהם משלמים מיסים ודמי חכירה. יש שרואים בחוות אי צדק חלוקתי- שהרי מעטים מקבלים בעלות על עשרות דונמים ואף יכולים לגבות כסף בעבור הכניסה אליהם. ליוזמת דרך היין קמו אף מתנגדים מבין הפרקליטות והמדינה שהחליטו שהממשלה טעתה בכך שנתנה אישורים בזמנו וביקשה בשנת 2009 להוציא צווי פינוי לחלק מן החוות בגלל שניצלו את השטחים שיועדו במקור ע"י המנהל לחקלאות בלבד גם למיזמים תיירותיים. ח"כ חסון התגייס לטובתם והעביר את "חוק החוות"- שבין היתר מסדיר את השימוש בקרקע חקלאית גם למגורים ולמיזם תיירותי. וכך נחסכו מבעלי אותן חוות הפינוי וההריסה ומתאפשר להם להמשיך ולהסדיר את כל האישורים, גם אם לאחר מעשה.

נשוב ונשאל עתה, האם המניעים של יושבי החוות טהורים או שמא הם נצלני הזדמנות לקבל שטח נרחב תמורת דמי חכירה מועטים יחסית ליוקר הנדל"ן במקומות אחרים בארץ?

תשובתנו היא שאין זה חשוב מה מניעיהם, חשובה עצם העשייה ומבחן התוצאה ולכן השאלה אינה במקומה.

היכן ,אם כך, באה לידי ביטוי כאן החלוציות???

בבואנו לענות על השאלה האם מקימי חוות הבודדים הם אכן חלוצים במובן שפיתחו ויישמו רעיון ראשוני שהוביל לשינוי באזור כולו ולקידום הנגב- התשובה היא חד משמעית כן.

אך יחד עם זאת העיבה עלינו קצת הביקורת לעיל ובחרנו לדבר עם כמה מבין בעלי חוות הבודדים בנגב כדי להבין ממקור ראשון כיצד הם תופסים את עצמם, במה הם רואים עצמם כחלוצים אם בכלל, וגם כדי להתרשם ולהבין בעצמנו יותר לעומק מה שלא ניתן לעשות מדפי האינטרנט.

דיברנו עם כמה בעלי חוות בנגב, עם רודני מחוות "חולות מקמן", עם לאה נחימוב מ"חוות נאות", עם משה זוהר מחוות "נחל בוקר", עם חנה יזרעאל מחוות "כרמי עבדת" ועם לילך בולטין מחוות "נעמ"א".

חנה יזרעאל מחוות "כרמי עבדת" שהוקמה ב-1998 באזור שדה בוקר, בלב הר הנגב, על התוואי הקדום של דרך הבשמים ועל שרידיה של חווה חקלאית קדומה, אמנם העידה על עצמה ועל בעלה שהם בחרו לחיות ב"הר הנגב" בחוות בודדים מתוך מניעים אישיים של אהבת המדבר והנגב אותה פיתחו בצעירותם עת שימשו כמדריכים בבי"ס שדה "שדה בוקר" ומתוך חלום כמוס לגור בחווה בנגב, לגדל ענבים ולהקים יקב.

אך בדיעבד היא מבינה שניתנה להם ההזדמנות "להיות שותפים למהלך שמשנה את אורחות החיים במרחב כולו". מאזור נשכח הפך הנגב לאזור מתעורר, איזור מתפתח השופע ביזמות עסקית. הם הצליחו להוכיח לעיירות הפיתוח הכושלות שאפשר לחיות בנגב ולפתח אותו גם ללא כספי ממשלה –ע"י שילוב של תיירות וחקלאות . והם אף מהווים דוגמה חיה לכך שעצמאות כלכלית היא אפשרית באזור ואין צורך להיות נתמכים! בנוסף הם הצליחו להגדיל את מקורות התעסוקה באזור- שהרי האזור החל בעקבותיהם למשוך תיירים ומטיילים רבים ונוצר צורך לספק שירותים נלווים שונים של הסעדה ושל שירותי תיירות נוספים. בזכותם עלה גם קרנה של רמת הנגב בעיני אנשים רבים בישראל, והיא החלה למשוך תושבים חדשים רבים- ההרחבות ביישובים מרחב-עם , רתמים , באר מילכה , אשלים וטללים ומדרשת בן גוריון כולן מלאות, ורב הביקוש על ההיצע. מספר התושבים ברמת הנגב הכפיל עצמו תוך פחות משני עשורים.

בעקבות הצלחת פרויקט דרך היין והתנופה שהביא לאזור, מתוכנן פרויקט נוסף "שפת מדבר" להקמת עוד חוות בודדים בנגב המערבי מירוחם עד מצפה רמון ומכתש רמון. בחלקן כבר נשתלו הכרמים והזיתים ובהמשך יתווספו המיזמים התיירותיים (צימרים, בתי מלון אקולוגיים,יקבים, וגלריות).הרעיון כאן שהעיירה מצפה רמון תהיה המרכז של חוות אלו ותהנה מן הפריחה הכלכלית שתגיע בעקבותיהן.

עוד העידה חנה שהם חיים ביחסי שכנות טובה עם הבדווים בסביבתם, ולא זו בלבד שעיני הבדווים לא צרה בהם, אלא יש ביניהם יחסי סיוע והם מהווים מקור השראה ותקווה לבדווים. הבדווים נוכחו לראות שאם משפחה בודדת בזמן קצר ב-4 ידיים מסוגלת להקים מיזם חקלאי-תיירותי שנושא פרי אז בודאי גם החמולות שחיות בנגב כבר שנים יכולות. ובעקבותיהם התקיימו כבר שני קורסי תיירנים לבדווים וקמה תוכנית מקבילה לאירוח במאהלים בדווים שתשפר את מצבם הכלכלי של הבדווים באזור בשם "דרך האוהלים".

לסיכום,

אעפ"י שרוב יושבי החוות העידו על עצמם שאומנם המעבר אל הנגב ואל החיים בחוות בודדים נבע ממניעים אישיים של הגשמת חלום פרטי ומהזדמנות שנקרתה בדרכם- "חלמתי על חיי חווה, חיי שקט...", "רציתי חיים שלווים ושקטים..." (רודני) "הגשמת חלום ישן להקמת חווה , חיפשנו בצפון דווקא והציעו לנו את הנגב..." (לאה) "הגשמתי חלום ילדות להקמת חווה..." (משה) "רצינו אורח חיים קרוב לטבע לגדל בו את ילדינו, ת"א כבר לא התאימה וגם היינו זקוקים למרחב למקלט לחיות בר, חיפשנו בחו"ל בתחילה ואז חמותי נתקלה במודעה בעיתון שמישהו מחפש שותף לחווה בנגב..." (לילך), עתה בראייה לאחור – של עשור ויותר הם מבינים שהם ח ל ו צ ים הלכה למעשה- כי הם חוללו שינוי בפני הנגב.

מדובר בקבוצה קטנה יחסית של אנשים שהצליחה לשנות את המפה התיירותית בנגב, להעלות את ערכו הנדל"ני וגם את ביקושו ההתיישבותי.

הם הוכיחו שגם בעידן המודרני של שנות האלפיים, ניתן לחיות טוב מעבודת כפיים ובצורה אקולוגית עם הסביבה ושאפשרי להשתלב עם הטבע עם מינימום פגיעה.

הם הוכיחו שבארבע ידיים ובעבודת כפיים ניתן להפוך שממה למיזם יצרני העומד בזכות עצמו ואינו נזקק לתמיכה. והחשוב ביותר- הם החזירו את התקווה ליושבי האזור הוותיקים ולמדינה כולה.

מאת הילה תאני ועמית ארליך