רצינו שתדעו 22 תשע"ו
30 בינואר, כ שבט
חצי שנה מאחורינו
לראשונה נתקלו המורים בזמן אמת בבחינה המשולבת הכוללת בפועל 70% מהחומר - בית שני /ערים וקהילות; לאומיות וציונות; המאבק על הקמת המדינה וסוגיות מתולדות המדינה.
מועד זה היה גם המועד היחיד בו נבחנו תלמידי אוכלוסיות מיוחדות בלבד, שכן מעתה ואילך יצטרפו גם במועד החורף תלמידי יב' הרשאים להיבחן במועד זה.
מתגובות חלק מהמורים על הבחינה ניכר שיש בהם שעדיין לא מבינים כמה עקרונות יסוד בבחינת בבחינת בגרות:
- בחינת הבגרות מיועדת לכלל התלמידים ולא לאוכלוסיות מסוימות בלבד. אי לכך לעולם יהיו תלמידים שיראו את הבחינה כקלה ואחרים שיעריכו אותה כקשה. בחינה שכלל תלמידי כיתות מב"ר או אתגר יעריכו כ'קלה' צריכה להדאיג אותנו מאוד מבחינת רמתה המקצועית!
- הבחינה צריכה להקיף את מירב נושאי הלימוד אך היא לעולם אינה יכולה להקיף את כולם. תמיד יהיו נושאים שנלמדו ולא מצאו ביטוי בבחינה.
- מורים המלמדים את הכיתות החלשות, אוהבים את תלמידיהם, מזדהים איתם ומלווים אותם ברגעי החולשה, הרמת הידיים והמשברים, כמהים לראותם מצליחים ואפילו מצטיינים. אך עליהם להזכיר לעצמם שוב ושוב מהי אותה 'הצלחה' אליה עליהם לשאוף? האם יהיה זה ריאלי לצפות שתלמידים אלה יקבלו כולם ציונים הנעים בין 80 ל-100? האין זה נכון יותר להציב רף מתאים יותר - הגשת כלל הכיתה, היבחנות של כלל התלמידים מבלי שיעזבו את חדר הבחינה בטרם סיימו לענות על כל השאלות? האם ציון 'עובר' לכלל תלמידי הכיתה הזו אינו בגדר הצלחה של ממש? תלמיד חלש כזה, שהגיע לבית הספר כשרמת ידיעותיו בשפה העברית שוות ערך לתלמיד בסוף בית הספר היסודי, והצליח לענות על שאלות בחינות הבגרות ולהגיע לציון 65 או 70, נלחם קשה, למד, השקיע ובפועל - הצליח! כן, הבחינה הייתה לדידו קשה, והוא לא יקבל 90 או 100. אך זו הצלחה לכל דבר!
מורים המצפים שתלמידים אלה יצאו כולם מהבחינה, יגדירו אותה כ'קלה' ויקבלו ציונים הנושקים ל-100, מציבים לעצמם יעד בלתי הגיוני, ודנים את עצמם ואת תלמידיהם לתסכול ומרירות מתמשכים.
חשוב מאוד שאנשי אגף שח"ר יבהירו את הדברים למורים בכנסים השונים שהם עורכים, ואין לי ספק שהזהבה שלנו מעבירה את המסר הזה השכם והערב.
חשוב לא פחות שאנו המדריכים נבהיר את הדברים בפסגות ובמפגשינו בבתי הספר.
ובאותו ענין
אנא היכנסו לפורום כפי שכבר ביקשתי, כדי לענות, להבהיר ולמנוע התלהמות.
זילות השואה:
כך לדוגמה בביקורי באחת מבתי הספר לפני כשבוע שאלה אותי מורה מהו הפאשיזם הזה בבניית תכנית הלימודים? למה יש רק נושאים יהודיים? לאחר שהבהרתי שממורה להיסטוריה הייתי מצפה לשימוש מושכל יותר במושג זה, ולאחר שהסברתי את השיקולים שלנו בבחירת הנושאים, הסתבר שצוות זה עצמו בחר להתמקד בנושאים יהודיים ולא כלליים בכל חטיבות הנושאים הנלמדות בהערכה חלופית (ולא רק בשואה).
היה ברור שהמדובר בענין של זמן בלבד עד שהתופעה הזו תזלוג גם לקבוצה שלנו, וזה אכן קרה היום. היה מי שהעלה ציטוט של היטלר בנושא תרבות, והיו מי שמיהרו לערוך השוואות להיום. ואם לא די בכך, לאחר ששרון אבני הביע את תחושתו לפיה מטריד שמורים להיסטוריה עורכים השוואות מסוג זה, התגובה המיידית של אותה מורה הייתה יותר מרמיזה לפיה נראה שעתה יישלחו מורים כמוה למחנות חינוך מחדש...
התגובה עצמה נמחקה על ידי לאלתר. אך היא מעידה על שיח עלוב, מאשים, אמוציונלי, המתבסס על התלהטות יצרים. ועל זה כבר נאמר:
מעולם לא היו רבים כל כך, שצעקו הרבה כל כך, בטלוויזיה, עיתונות, ספרות, אומנות, ובפייסבוק שסותמים להם את הפה....
כן גם זו מניפולציה רגשית, אבל - למי אכפת?!
תהנו, תחייכו, תאהבו
אורנה