כבוד האישה

כבוד האישה מאמנון ותמר ועד הזמר מה השתנה ? ומה נשאר ?

מגישים: שליו שרמי, מעיין חדד ונועה זנדר

Big image

החוק המקראי בהשוואה לחוק הישראלי

בלשון החוק המקראי המילה "אונס" אינה קיימת, ולכן ישנה בעיה בהגדרת מעשה האונס. המקרא מבחין בין מעשי אונס שונים ובהתאם לכך חומרת העונש משתנה.


במקרה של אונס נערה בתולה ומאורסת

אם המקרה התרחש בעיר, החוק המקראי מסביר כי האשמה נופלת על הנערה כיוון שבעיר יכלה לצעוק ולמנוע את האונס ומכך ניתן להסיק כי הדבר נעשה מרצונה החופשי. במקרה זה, המעשה נחשב לניאוף משום שאישה מאורסת היא על פי החוק כבר ברשות בעלה. הניאוף הוא חטא חמור שעונשו מוות לגבר ולאישה. לעומת זאת, יחסי מין שנעשו בשדה הם בחזקת אונס מכיוון שהשדה הוא מקום נטוש המייצג שטח הפקר בו מסתובבים פושעים ופורעי חוק. כמו כן, החוק המקראי מודע למצבה הנואש של נערה במקום שכזה, דבר הבא לידי ביטוי בתיאורי חוסר האונים של הנערה. בנוסף, יש התייחסות לניסיונות ההתנגדות של הנערה שאינם אפשריים בשדה לעומת העיר-"כי בשדה מצאה צעקה הנער(ה) המאורסה ואין מושיע לה" (שם:26). לכן, הנערה חפה מפשע ועונש המוות חל רק על האונס ומעשה האונס חמור כרצח.


דין אונס בתולה לא מאורסת

מהשוואת הדין על משכב עם בתולה לא מאורסת ומשכב עם בתולה מאורסת, ניתן לראות שהעונש על האנס הוא פחות חמור כאשר הבתולה אינה מאורסת, זאת בגלל שבשלב זה הנערה היא ברשות אביה ומעשה האונס לא מחבל ביחסים המשפטיים בין משפחת הנערה והארוס. על כן, עונשו של האנס כולל שני סעיפים:

קנס כספי- תשלום של חמישים כסף לאבי הנערה. חלק זה של העונש מהווה תשלום נזיקין לאבי הנערה על אובדן הבתולין של בתו מפני שאיבוד בתולין גורם לירידה בערך הנערה.

עונש שבא להגן על הנערה ועתידה- חובתו של האנס היא לשאת את הנערה לאישה. את אשתו הנאנסת אסור יהיה לו לגרש: "לא יוכל לשלחה כל ימי חייו"


ההגדרה הראשונית של חוק מדינת ישראל לגבי אונס היא שונה בתכלית מהחוק המקראי. ראשית, החוק המודרני לא עושה הבחנה בין אישה בתולה רווקה לאישה נשואה . שנית מיקום האונס אינו שיקול לקביעת העונש. לעומת זאת, חוק מדינת ישראל עושה הבחנה בין אונס, מעשה סדום והטרדה מינית -דבר שאינו קיים בחוק המקראי.


הגדרת אונס על פי חוק עונשין של מדינת ישראל סעיף 345 מתחלקת למספר סעיפים:

(א) הבועל אישה:

1. שלא בהסכמתה החופשית עקב שימוש בכוח, גרימת סבל גופני, הפעלת אמצעי לחץ אחרים או איום באחד מאלה, ואחת היא אם נעשו אלה כלפי האישה וכלפי זולתה;

2. בהסכמת האישה שהושגה במרמה לבי מהות העושה או מהות המעשה;

3. כשהאישה היא קטינה שטרם מלאו לה ארבעה עשרה שנים, אף בהסכמתה;

4. תוך ניצול מצב של חוסר הכרה בו שרויה האישה, או במצב אחר המונע ממנה התנגדות;

5. תוך ניצול היותה חולת נפש או לקויה בשכלה , אם בשל המחלה או בשל הליקוי בשכלה לא הייתה הסכמתה לבעילה הסכמה חופשית;

הרי הוא אונס ודינו-מאסר שש עשרה שנים.

(ב) על אף האמור בסעיף קטן א, דין האונס-מאסר עשרים שנים אם האינוס נעשה באחד מהנסיבות האלה:

1 א. בקטינה שטרם מלאו לה שש עשרה שנים ובנסיבות האמורות בסעיף קטן א- 1, 2, 4, 5 ;

2. באיום בנשק חם או קר;

3. תוך גרימת חבלה גופנית או נפשית או הריון;

4. תוך התעללות באשה, לפני המעשה, בזמן המעשה או אחריו;

5. בנוכחות אחר או אחרים שחברו יחד עמו לסיוע האינוס בידי אחד או אחדים מהם;

(ג) בסימן זה "בועל" - המחדיר איבר מאיברי הגוף או חפץ לאיבר המין של האישה.

ההתייחסות לאנס ולנאנסת בחוק בתקופת המקרא בהשוואה להיום

עוד בתקופת המקרא נחקקו חוקים לטיפול במקרי אונס שונים. כאשר האונס התרחש בעיר האשמה הייתה הנאנסת כיוון שיכלה לצעוק לעזרה ובכך למנוע את האונס ואילו, כאשר האונס התרחש בשדה האשמה נופלת האנס כיוון שהשדה נחשב למקום פתוח ונטוש והמקרא מודע למצבה של הנאנסת. אך כאשר הנאנסת לא מאורסת העונש של האנס חמור פחות. כמו כן, החוק המקראי במקרה של נערה בתולה לא מאורסת קונס את האנס וכך דואג לנערה ומשפחתה. בנוסף, הוא דואג לעתידה של הנערה על ידי הפסיקה שעל האנס לשאת את האישה ולא לגרשה.


חוק מדינת ישראל מתייחס בקביעת העונש על האונס לליקוי שכלי או נפשי בנערה, דבר שלא קיים בחוק המקראי ואף לא בחוק ההלכתי. כמו כן, צורת הענישה שונה לגמרי. העונש בחוק מדינת ישראל הוא עונש אזרחי- מאסר בשונה מהחוק המקראי דם הוא דואג יותר לעתידה ולמצבה של הנאנסת. החוק לא מחייב את האנס לשלם לנאנסת פיצויים, ובוודאי שלא גוזר עונש מוות כמו החוק המקראי בנוגע לבתולה מאורסת, משום שבמדינת ישראל אין עונש מוות.

הבדל זה בחוק ניתן להסביר מתוקף העלייה במעמדה של האישה וההתיחסות החברתית השונה לערכים. כלומר, ערך הבתולין אינו חשוב כפי שהיה בעבר וכך גם, ערך הנישואים לא תופס מקום מרכזי ביותר בחברה המודרנית. לכן החוק מסיק שנאנסת לא רוצה וגם לא צריכה להינשא לאיש שאנס אותה.

בחוק מדינת ישראל שנות המאסר הסטנדרטיות הן שש עשרה שנים בגין אונס. לעומת זאת חוק מדינת ישראל מחמיר במספר שנות המאסר לעשרים שנים במקרים של איום בנשק, התעללות פיסית, חבלה גופנית ונפשית, הריון, ואונס קבוצתי. מידה כזאת של פרטנות אינה קיימת בחוק המקראי.


לדעתנו, הענישה בתקופת המקרא לא צודקת בחלק מהמקרים משום שהיא מקלה עם האנס כמו במקרה של אונס בעיר. בין אם בנערה מאורסת או לא, ישנם מקרים בהם הנערה לא יכולה לצעוק לעזרה משום שהיא יכולה להיות תחת איומים או שהיא מפחדת להגיב והיא משותקת מרוב פחד, כלומר, במצב שלא מאפשר זאת. בניגוד לכך, במקרה כזה החוק הישראלי הוגן יותר כלפי הנאנסת ולא עושה כמעט כל הבחנה במקום בו האונס נעשה והאנס אשם ברוב המקרים. זאת ועוד, החוק הישראלי מחמיר עם האנס והוא האשם כמעט בכל המקרים על-פי החוק.

התייחסות המחוקק המקראי לאונס בתוך המשפחה לעומת ההתייחסות היום

אונס במשפחה נחשב מהחטאים החמורים ביותר וההתייחסות של המחוקק המקראי לאונס בתוך המשפחה הוא בחומרה רבה יותר ממקרי אונס אחרים. על האונס יש לשאת את הנאנסת לאישה כיוון שאף אחד לא ייקח את הנאנסת לאישה על מנת לדאוג לעתידה כיוון שום גבר לא ינשא לה מאחר וזה מוריד מערכה. ישנם מקרים רבים בהם אונס במשפחה הסתיים בהרג של האנס כנקמה על מעשהו. דבר שאז וגם היום בקהילות מסורתיות אינו נחשב כעברה.

עם השנים חלה עליה בדיווחים על התעללות מינית מצד קרוב משפחה מדרגה ראשונה, הורה, אח או בן. נראה שמקרים רבים, שהיו מטואטאים בעבר מתחת לשטיח, הולכים ומתגלים. אך, משום שזה מרחש בתוך המשפחה בני המשפחה נוטים לא לדווח על כך כדי לא להסגיר אותם. יתר על כן, מבחינת החוק העונש על אונס במשפחה הוא אותו עונש על מקרי אונס אחרים.

ההתייחסות של החברה לאונס, לאנס ולנאנסת במקרא והיום

גם בתקופת המקרא וגם בתקופתנו האונס נחשב למעשה חמור ומגונה שהחברה מנסה למגר אותו. החברה מנסה לתגמל את הנאנסת על ידי ענישה חמורה של הנאנס.

בתקופת המקרא, לאחר מעשה הפילגש בגבעה, כאשר לא היה מלך על הארץ בזמן ההוא, השבטים האחרים הזדעזעו מהמקרה והחליטו להעניש את שבט בנימין שהיה אחראי למקרה. הם ביקשו מהשבט להסגיר את האשמים כדי להעניש אותם בעונש מוות, שהיה נהוג בתקופה זו. כשסירבו, שאר השבטים הכריזו על מלחמה ואמרו שמי שלא יעלה למלחמה ימות ונשבעו שלא לתת מבנותיהן לשבט בנימין. דבר זה הראה על אחידות בעם לגבי העניין החמור הזה ועד כמה הוא נלקח ברצינות.


בתקופתנו, במקרה של האונס הקבוצתי בקיבוץ שמרת, בניגוד למקרה הקודם, החברה הישראלית לא התייחסה למקרה כדבר חריג כל כך. הנערים זוכו במשפט בטענה שהמקרה היה בהסכמתה של הנאנסת ובטענה שגרסתה לא אמינה. רק לאחר חמש שנים של מחאות ולחץ מהציבור הנערה הגישה ערעור לבית המשפט העליון שבסיומו הורשעו ארבעה מהנערים בעונש בין 12-15 חודשי מאסר.


כמו כן, הנאנסת נתפסת בעייני החברה כמסכנה ואנשים לרוב מרחמים עליה שעליה לחיות בתחושת כאב והשפלה. לכן, כיום כמו והוקמו קבוצות, תנועות, מרכזי סיוע לנפגעי אונס שמטרתן לעזור ולסייע להן ולהם להתמודד עם המקרה, להעלות את מודעות הסביבה לעניין ולנסות ולהאבק בכל הכוח בתופעה המזעזעת הזאת.

מצעד השרמוטות בשיקגו למען נשים

Big image

עדות על מקרה אונס מתוך קבוצה בפייסבוק "אחת מתוך אחת"

נ' (עדות 1793)
"זה קרה שהייתי בת 15 .. אומנם עברו 4 שנים , אבל הסיוטים עדיין ממשיכים והוא עדיין ממשיך לבוא בחלומות ואני יכולה להמשיך לשחק אותה הכי חזקה בעולם ולהמשיך להגיד לאנשים ״כן מה , עברו הרבה שנים זה מאחוריי״ ואחריי שנייה ללכת לבכות בצד ולהסתכל על הצלקות שכמעט כבר נעלמות , אולי הם נעלמות אבל מה שקורה בפנים לא ייעלם לעולם .
כששואלים ״את זוכרת אותו? איך הוא נראה ?״ איזה תשובה מצפים לקבל משהו כמו לא , כבר שכחתי ? הרי זה ברור שהפרצוף והקול לא יישכחו לעולם . הקול הזה שאמר ״קטנה, בדיוק מה שרציתי״
ולכעוס על עצמי שלמה הלכתי לבד באותו לילה , ״אולי התלבשתי חשוף?״
״אולי הראתי לו שאני רוצה ?״
זה עדיין שם וזה לעולם לא ייעלם - לפחד לעבור באותו רחוב למרות שאין אפשרות כזאת .
מה שהוא רצה , קרה הוא נכנס לתוכי ומאז ? הוא לא יוצא
מרגישה מחוללת , מרגישה מושפלת ועלובה ומתחילה לבכות כל פעם ששומעים בחדשות על אונס של מישהי או על ניסיון או הטרדות ואפילו בבית ספר אחריי שנתיים לא להצליח לשבת בשקט בהרצאות על חינוך מיני ולשמוע ילד מהכיתה אומר ״הן אשמות ברוב המקרים״ ולהתחיל לריב איתו ויכוח קולני וטיפשי מול כל הכיתה ואז בעצם להסגיר את עצמי ובגלל זה באו הרחמים המאולצים האלה שרק גורמים רע יותר !
היום כבר בת 19 , ועדיין נרדמת בקושי , ועדיין שומעת את הקול שלו ועדיין מרגישה את הידיים שלו על כולי
ושוב רואה את הדם בכל מקום והסימנים הכחולים , כי לאנוס לא הספיק לו היה צריך גם מכות ולהכאיב . שמישהו ייקח את זה ממני כמה זמן עוד יעבור עד שאני אשכח לגמריי ? אבל זאת שאלה רטורית כי אף אחד לא יכול לענות עלייה . רגע של פריקה"


בחרנו בעדות זו משום שגילה של נ' כשהוטרדה היה כגילנו מה שגרם לנו להתחבר אליה במקום מסויים, המקרה שקרה לנ' היה יכול לקרות לכל אחד ואחת מאיתנו וזה אירוע שמשפיע על המשך החיים. נוסף על כך, קשה לנו לדעת שיש ילדות בגילנו שצריכות לעבור ולהתמודד עם דבר כזה כל החיים ולספוג את כל התגובות והמבטים מהסביבה.

מסקנה

חל שינוי בהתייחסות החברה לאונס מתקופת המקרא ועד ימינו. יותר ויותר חוקים מחמירים עם האנס יותר מאשר עם הנאנסת אך פחות דואגים לעתידה כמו בתקופת המקרא, שם נאלץ האנס לשאת את הנאנסת לאישה. בנוסף לכך, נוסדו עמותות וקבוצות רבות המפגינות נגד האונס בחברה והעלאת המודעות הציבורית בנושא זה מה שלא היה אז, וקמו קבוצות תמיכה לנפגעי אונס שמטרתן לעזור להם. דוגמא להתפתחות המודעות היא המקרה של אמנון ותמר בהשוואה למקרה של האונס בקיבוץ שמרת. האונס במקרא של אמנון ותמר הוא אונס בתוך המשפחה, שניסו להשתיקו ובסופו האנס נהרג על ידי אחיה של הנאנסת כנקמה. בשונה מאונס זה האונס בקיבוץ שומרת היה אונס קבוצתי, בו האנסים הועמדו למשט שבהתחלתו זוכו ולאחר מכן הואשמו ונכנסו לכלא. אונס זה גרר אחריו תגובות ופרסום רב בשונה מהאונס שהוזכר קודם לכן.


המחוקק המקראי מתייחס באופן שונה לאונס של אישה מאונס של גבר. אונס של גבר נחשב לחמור הרבה יותר מאונס של אישה. כמו למשל, בסיפור פילגש בגבעה, אנשי הבליעל מבקשים לאנוס את האיש הזקן שאירח את איש הלוי והפילגש שלו אך התעקשו שלא יאנסו אותו, אלא את פילגשתו היות ואונס גבר קשה ונחשב לגרוע יותר מאונס אישה.