תרבות הביטול
תרבות הביטול
כינוי לתופעה של נידוי אדם – בדרך כלל מפורסם: אמן, יוצר, פוליטיקאי וכו' – בכלל אמירה או מעשה שנתפסים כפוגעניים וכ"לא תקינים פוליטית".
הביטוי עלה בעיקר לאחר הקמפיין העולמי Me Too.
הנידוי של האדם בא לביטוי במגוון דרכים: החרמת הופעות, הורדת ספרים מהחנויות ומתוכניות לימוד ואפילו פיטורים ממקום העבודה.
הדעות לגבי התופעה של תרבות הביטלי חלוקות:
•יש הסבורים כי זו תופעה שלילית ויש כאלו שתומכים בה;
•יש גם הטוענים כי בישראל היא לא קיימת או לא קיימת במידה מספקת.
הסופרת הידועה ג'יי קיי רולינג, שחיברה את ספרי הארי פוטר צייצה בטוויטר שלה התבטאויות שנתפסו על ידי רבים כטרנסנופוביים (כביטויים שפוגעים בקהילה הטרנס סקסואלית). בעקבות התבטאויות הלו קראו רבים להחרים את ספריה ואת הופעותיה.
תרבות ביטול כמו תקינות פוליטית יכולה לפגוע בחופש הביטוי, ואפילו באופן קיצוני יותר – ניתן לחסל קריירה של אדם ולפגוע קשות בפרנסה שלו. המתח שבין הכוח של הציבור לעצב שיח לבין הכוח של הציבור "לחסל" אנשים
הכוחות שקוראים לתרבות הביטול: מי הם? כיצד הם צוברים כח ציבורי? עד כמה ניתן באמצעות קמפיין ומניפולציות לפגוע באנשים ולא תמיד בצדק?
מצד אחד, יש כאן הרבה כוח לציבור (בחיזוק רשתות חברתיות) ומצד שני, אין מי שמפקח על הכוח הזה.
יש להדגיש:
גם תקינות פוליטית וגם תרבות הביטול – אנחנו מדגישים את הממד החברתי והתרבותי ולא את הממד החוקי. אם החוק קבע שמישהו אשם זה דיון משפטי, אבל מה במקרים בהם לא מדובר בעבירה על החוק, אלא בנורמות ציבוריות? כאן הציבור נכנס לפעולה.
פוליטיקה של זהויות
מושג שמתאר את הייחודיות של קבוצות שונות בתוך החברה.
פוליטיקה של זהויות יוצאת נגד תפיסות שמדברות בשם כולם (לאומיות, ליברליות) וטוענת כי גישות אלו משרתות את בעלי הכוח ומקפחות קבוצות חלשות יותר.
פוליטיקה של זהויות מבקשת להדגיש זהויות קטנות יותר (זהות אתנית, מגדרית, עדתית, דתית, מינית וכד') ומבקשת זכויות לקהילות אלו ברמה הפוליטית, הכלכלית, התרבותית ועוד.
קבוצות שונות טוענות כי הדגשת הזהות הגדולה יותר (לאומית, אוניברסלית) מקפחת את הזהות הקהילתית, הקטנה והחלשה יותר.
דוגמאות
•קבוצות פמיניסטיות טוענות כי המצב הקיים מקפח באופן מובנה נשים
•הוגים אפרו-אמריקאים בארה"ב הציגו את התרבות והפוליטיקה האמריקאית כ"לבנה", שמקפחת אנשים עם זהות שונה (אפריקאים-אמריקאים, ילידים אמריקאים וכו').
•קהילות להט"ב טוענות כי התרבות הלאומית מייצגת את נקודת המבט ההטרוסקסואלית ומקפחת נקודות מבט וקהילות אחרות
•קבוצות מזרחיות ידגישו כי התרבות ה"ישראלית" קיפחה במשך שנים את התרבות המזרחית ואפילו ניסתה למחוק או לטשטש אותה.
פוליטיקה של זהויות מיתרגמת גם לשדה התקשורת ומעלה מגוון שאלות ודילמות
האם אפשר להעניק שוויון בייצוג כלל הקבוצות והזהויות?
האם ראוי להעניק שוויון בייצוג כלל הקבוצות והזהויות?
האם על הערוץ הציבורי לקדם זהות מסוימת ובאיזו מידה עליו לתמוך בזהויות מגוונות? לעזור לקבוצות מקופחות או לא? האם "עזרה" כזו ממסגרת אותן כמקופחות ושוליות?
היכן עובר הקו הלגיטימי ומי קובע אותו:
הצגת זהויות להט"ביות בתקשורת ובמרחב הציבורי – פגיעה ברגשות ציבור דתי או חופש ביטוי לקהילה לגיטימית בציבור?
תקשורת מגזרית: עד כמה היא מקדמת זהות קהילתית/מגזרית ועד כמה היא "כולאת" אותה בתוך גבולות חזקים?
עד כמה תקשורת מגזרית פוגעת בזהות הלאומית? האם זה ראוי?
כיצד אפשר לקיים גם שוויון זכויות למגוון קבוצות שונות (ולעיתים "מתנגשות") ובו בזמן לשמור על הזהות החברתית ועל סולידריות חברתית?
בישראל קבוצות רבות ושונות שתופסות עצמן (או נתפסות על ידי החברה) כ"אחרים" או כקבוצות פריפריאליות והן קוראות לייצוג הולם בתקשורת וזכויות פוליטיות וחברתיות.
בין הקבוצות הבולטות:
נשים, ערבים, דתיים, חרדים, להט"בים, אתיופים, עולי חבר העמים, מזרחים, דרוזים, בדואים, עובדים זרים ועוד.
אלו המבקרים את הגישה הזו טוענים כי הדגשת הזהויות ה"קבוצתיות" מחלישה ואולי אף מפרקת את הזהות הלאומית ומובילה לשיח של מאבקים בין קבוצות במקום איחוד וסולידריות.