מלחמת ששת הימים

עבודת חקר במורשת

הרקע למלחמה

מצרים ושותפותיה הערביות עשו צעדים רבים שאיימו על ביטחונה וכלכלתה של ישראל. הן גירשו את כוח החירום של האומות המאוחדות מסיני, חסמו את מצרי טיראן לשיט ישראלי, הכפיפו לפיקוד צבאי מצרי את צבאות סוריה וירדן וחילות משלוח עיראקים וסעודים. מצרים הזרימה יחידות צבא רבות לחצי האי סיני, וריכוז הצבא המצרי בחצי האי סיני יצר איום, שאילץ את ישראל לגייס את כוחות המילואים שלה. הדבר יצר פגיעה קשה בפעילות המשקית. כניסת כוחות עיראקיים לירדן, בדרכם לגדה המערבית, יצרה איום שעניינו חלוקת שטחה של ישראל לשניים על ידי תקיפת "מותניה הצרות" – מערבה לג'נין מהקו הירוק (ר' מפה למטה) ועד רצועת החוף באזור נתניה.

האווירה בישראל עקב המלחמה

ב-15 במאי, בעיצומו של יום העצמאות תשכ"ז, צלחו כוחות יבשה מצריים את תעלת סואץ ונכנסו למרחבי סיני. בכך הכניס נשיא מצרים את ישראל למצב חירום, שכונה "תקופת ההמתנה", והסתיים ביציאתה של ישראל למלחמה.

תקופת ההמתנה לוותה בחרדה ציבורית גדולה וגיוס מילואים נרחב. בין השאר הודיעה ארצות הברית שאין ביכולתה להקים *ארמדה בינלאומית לפריצת המצור במצרי טיראן, והתנערה ממחויבותה בעניין זה.

המתינות של ההנהגה המדינית, הניסיון להימנע מעימות וגיוס המילואים גרמו לתחושות קשות בציבור. להרגעת הרוחות הורחבה הממשלה ונוצרה ממשלת אחדות לאומית ומשה דיין קיבל את תיק הביטחון.

*ארמדה הוא כינוי בספרדית ופורטוגזית המתייחס לצי מלחמתי.

היציאה למלחמה

תכנית אסד

במצרים אישרה המנהיגות תוכנית מתקפה על ישראל במטרה לכבוש את אילת ולתקוף מטרות אסטרטגיות נוספות בנגב. התוכנית, שכונתה בשם הקוד אסד (אריה בערבית), נודעה למודיעין הישראלי וב-25 במאי נשלח לשר החוץ הישראלי, אבא אבן, ששהה באותה שעה בארצות הברית, מברק מוצפן בו הודיעו לו שמצרים עומדת לתקוף את ישראל ב-27 במאי. אבא אבן העביר את תוכן המברק לממשל האמריקאי והנשיא לינדון ג'ונסון, למחרת, יצר קשר עם שלטונות ברית המועצות והתריע בפניהם שמצרים עומדת לתקוף את ישראל ביום המחרת. שגריר ברית המועצות בקהיר בא אל נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, בשעה 3 לפנות בוקר ומסר לו את ההתנגדות הסובייטית התקיפה לפתיחת מלחמה ביוזמה מצרית. בעקבות השיחה ביטל נאצר את המתקפה המתוכננת

החלטת ממשלת ישראל


הדרג הצבאי בישראל תבע יציאה מהירה למלחמה והדרג המדיני נקט בעמדה מתונה יותר. ב-2 ביוני התכנסה ועדת השרים המורחבת לענייני ביטחון לפגישה עם פורום המטכ"ל, ובהזדמנות זו באו לידי ביטוי העמדות השונות. בסיום ההתכנסות דחה ראש הממשלה, לוי אשכול, את דרישת הרמטכ"ל, יצחק רבין, לכינוס מיידי של הממשלה וקבלת החלטה של יציאה למלחמה – אשכול הודיע שהממשלה תתכנס במועד הקבוע הרגיל, ביום ראשון, 4 ביוני

ביום שישי בצהריים כינס ראש ממשלת ישראל, לוי אשכול, התייעצות שבה לקחו חלק שר הביטחון, משה דיין, שר החוץ, אבא אבן, יגאל אלון, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, יעקב הרצוג והרמטכ"ל יצחק רבין. בהתייעצות תמכו אשכול, דיין, אלון ורבין ביציאה מיידית למלחמה ואבן, שנחשב למתון, לא התנגד לכך. הוחלט שבכל מקרה המתקפה לא תתחיל לפני 5 ביוני (הטעם לכך מובא בתת-פרק על "מבצע ההונאה" בחזית המצרית).

בימים שלפני המלחמה פיזר דיין ערפל קרב, ורמז כי אינו צופה מלחמה בקרוב. במסיבת עיתונאים שערך ב-3 ביוני אמר בין היתר: "מאוחר מכדי להגיב בשטח הצבאי על חסימת מצרי טיראן ומוקדם מכדי שנוכל להסיק מסקנות לגבי הדרך *הדיפלומטית של טיפול בעניין זה". צה"ל שחרר כמה אלפי חיילי מילואים, ושלח רבים אחרים לחופשה קצרה, כל זאת במטרה להגביר את אלמנט ההפתעה, ולהוריד את ציפיית מדינות ערב למתקפה ישראלית.

ב-4 ביוני התכנסה הממשלה לישיבתה הרגילה והחליטה: "הממשלה מחליטה לנקוט פעולה צבאית שתביא לשחרור ישראל מטבעת החנק הצבאית המתהדקת והולכת סביבה... הממשלה מסמיכה את ראש הממשלה ושר הביטחון לאשר למטה הכללי של צה"ל את מועד הפעולה".

כל שרי הממשלה תמכו בהחלטה, חוץ משני שרי מפ"ם שנמנעו. למחרת פתח צה"ל במתקפה בחזית המצרית.


*דיפלומט הוא שם כולל לכל אחד מהנציגים הרשמיים של מדינה, או ארגון בינלאומי.

דרך דיפלומטית - הכוונה באמצעות שיחות בין נציגי המדינות (לעומת מלחמה).

מהלך המלחמה

השמדת חיל האוויר המצרי


המלחמה נפתחה ביום ב´, 5 ביוני 1967, בשעה 7:45 בבוקר, במהלומה אווירית מקיפה. בשעות הראשונות של המלחמה תקפו כ-185 מטוסי חיל האוויר הישראלי, בפיקודו של מרדכי הוד, בסיסים צבאיים ושדות תעופה במצרים, ולאחר מכן בסוריה, בירדן ובעיראק, במבצע שנקרא "מבצע מוקד" (מערך מטוסי הקרב של חיל האוויר מנה כ-203 מטוסים, שישה מהם מקורקעים, ו-12 מטוסים בלבד נשארו בכוננות יירוט על הקרקע, להגנת שמי המדינה בשעת המבצע). תקיפות אלה היוו הפתעה מוחלטת ולמעשה הכריעו את המלחמה מראשיתה בהשמידם את עיקר חילות האוויר של צבאות ערב. חיל האוויר הישראלי הנחית מכה אווירית, בו זמנית כמעט, על כל שדות התעופה המצריים. שדות התעופה הותקפו פעמים אחדות באותו יום וחיל האוויר המצרי שותק כמעט לגמרי למשך שארית המלחמה. הרמטכ"ל המצרי, מוחמד פאוזי, טען ב-1997, כי לנשיא עבד אל-נאצר הייתה התרעה מוקדמת על המתקפה האווירית הישראלית, אך שר ההגנה עאמר, שפיקד על הצבא, התעלם ממנה.

לאחר 2 גלי התקיפה הראשונים, בעקבות מתקפות של ירדן וסוריה על ישראל, הותקפו גם שדות התעופה שממזרח לישראל והונחתה מכה קשה לשדות התעופה של חיל האוויר הסורי וחיל האוויר הירדני והופצץ גם שדה התעופה העיראקי המערבי ביותר. בניגוד למתקפה היבשתית, שכוונה תחילה רק נגד החזית המצרית, ההתקפה האווירית כוונה להשגת עליונות אווירית במשך כל ימי הלחימה. ביום הראשון של המלחמה השמיד חיל האוויר הישראלי 71 מטוסי קרב-הפצצה (69 מצריים ו-2 סוריים), 264 מטוסי קרב (185 מצריים, 50 סוריים, 20 ירדניים ו-9 עיראקיים) ועוד 39 מטוסי תובלה ומסוקים (32 מצריים ו-7 ירדניים).

ביום הראשון של המלחמה הפציצו מטוסי חיל האוויר הישראלי 11 שדות תעופה ערביים: אל-עריש, אל-סיר, ביר-גפגפה, ביר תמדה, כברית, פאיד, אבו סוויר, אינשאס, קהיר-בינלאומי, קהיר-מערב ובני-סוויף וכך ניטרלו על הקרקע מטוסים רבים ופגעו במסלולים, מהם היו יכולים להמריא מטוסים אחרים. המפציצים הישראלים, שיצאו למשימתם בגל הראשון, היו חמושים בפצצות פיצוח מסלולים – פצצות גדולות יחסית המצוידות במצנח קטן שמייצב את מסלולן. הן נועדו להתמודד עם העובדה שהמצרים החזיקו משאיות מלאות בעפר ואספלטבכוננות להפצצות - אחרי שהפצצות היו יוצרות מכתשים קטנים במסלולי ההמראה, המשאיות היו מיד ממלאים אותם ומחזירים את המסלולים לכשירות. פצצות אלה, שכונו בעולם "הנשק הסודי של צה"ל", הוטלו מגובה נמוך ויצרו מכתשים עמוקים במסלולים. באופן יוצא מן הכלל, חיל האוויר הישראלי לא פגע במסלולי שדה התעופה של אל-עריש, כדי שניתן יהיה לנצל אותם, לאחר שכוחות הקרקע הישראליים יכבשו אותו.




המטוסים התוקפים בגל הראשון טסו אל מטרותיהם בגובה נמוך, מתחת לגובה הגילוי של תחנות המכ"ם, לכן לא הוטרדו מהן, אולם בדרכם חזרה, מטוסים שחזרו ממטרות מרוחקות היו צריכים לטוס גבוה, כדי לחסוך בדלק, אחרת לא היו יכולים לשוב לבסיסיהם. לא הוקצבו מטוסי קרב לטיפול בתחנות המכ"ם, אך כחצי שעה לאחר יציאת הגל הראשון, יצאו מטוסי האימונים הישראלים מסוג CM.170 פוגה מגיסטר, כדי להתקיף את תחנות המכ"ם ולאפשר בכך את שובם הביתה של מטוסי ההפצצה, בלא להתגלות על ידי תחנות המכ"ם. חלק מהמטוסים המצריים הצליחו לחמוק מפגיעה ולהימלט לשדות תעופה אחרים, לכן, הגל השני של מטוסי הפצצה ישראלים יצא לתקוף בנוסף למטרות שלא נחרבו לגמרי, עוד שישה שדות תעופה: מנצורה, בילביס, חילוואן, מינייה, ע'רדקה ולוקסור. המטוסים התוקפים טסו הפעם בגובה רב, ללא חשש התגלות, כי המכ"ם המצרי חוסל, לכן המשימה הייתה קלה יותר. במהלך ההפצצות התנהלו גם קרבות אוויר עם אותם מטוסים מצרים שהצליחו להמריא לפני שנפגעו שדות התעופה. במרבית המקרים הופלו המטוסים המצרים, אך היו גם מטוסים ישראלים שנפגעו על ידי המצרים או שפגעו בקרקע במהלך התמרונים שעשו כדי לחמוק מאויביהם. באחד המקרים, טייס המיראז יאיר נוימן נפגע בקרב עם מיג 21 וצנח באזור *הדלתה של הנילוס, שם רצחו אותו כפריים.

חלק משדות התעופה המצריים הופצצו פעם נוספת וחלק מהפצצות היו עם השהיה, כדי שיתפוצצו בשעות הלילה וימנעו שימוש במסלולים בשעות החושך.

*הדלתא של הנילוס ערבית: دلتا النيل; בתעתיק דלתא אלניל) היא האזור בצפון מצרים שבו נמצא שפך הנהר נילוס לים התיכון, הדומה לאות היוונית דלתא (Δ). זוהי אחת מדלתאות הנהר הגדולות בעולם, המשתרעת לאורך 240 ק"מ של חוף הים התיכון, מאלכסנדריהבמערב עד פורט סעיד במזרח. בקצה הדרומי מתחילה הדלתא מצפון לקהיר, ואורכה מצפון לדרום הוא כ-160 ק"מ. שטחה של הדלתא כ-22,000 קמ"ר (בדומה לשטחה של כל ישראל שבגבולות הקו הירוק).

השלכות המלחמה ותוצאותיה על ישראל ושכנותיה

מלחמת ששת הימים הייתה קו פרשת מים בתולדות מדינת ישראל. המלחמה הביאה לתחילתו של ויכוח פוליטי מר בין השמאל והימין בנוגע לעתידם של השטחים המוחזקים: יהודה ושומרון, חבל עזה, רמת הגולן וסיני. הוויכוח בנוגע לשאלת "שטחים תמורת שלום" עמד במרכז הזירה הפוליטית במשך עשרות שנים.

המלחמה שינתה את מעמדה הביטחוני של ישראל והוכיחה למדינות ערב את עוצמתו של צה"ל. במישור המדיני היא שינתה את מצבה של ישראל. בעקבות השליטה המתמשכת בפלסטינים, דמותה של ישראל בעיני רבים בעולם התהפכה, ממדינה קטנה הנאבקת על קיומה מול המדינות הסובבות אותה, שגדולות ממנה ועוינות אותה, לדמות מדינה כובשת המדכאת את העם הפלסטיני. עובדה זו הביאה להדרדרות נמשכת במעמדה הבינלאומי של מדינת ישראל ותדמיתה בדעת הקהל העולמית.

מנחם הכהן

הכהן נולד בירושלים, לחוקר הרב מרדכי הכהן. הוא למד בתלמוד תורה "עץ חיים" ובישיבת חברון והוסמך לרבנות. בצבא שירת בנח"ל. היה העורך הראשי של כתב-העת של הרבנות הצבאית "מחניים", ושימש קצין טקסים דתיים. בשנים 19551956 שירת כרב צבאי בחיל הים. היה עוזרו של הרב שלמה גורן ונלווה אליו בשחרור הכותל המערבי במלחמת ששת הימים. מ-1967 עד היום הוא מכהן כרב תנועת המושבים ובשנים 1968 - 1977 כיהן גם כרב ההסתדרות הכללית.

הכהן היה מראשי תנועת "העובד הדתי". שימש כיו"ר סיעת העובד הדתי בהסתדרות וכיהן בוועדה המרכזת של ההסתדרות כנציג סיעה זו. עם הצטרפותה של "העובד הדתי" לסיעת המערך ולמפלגת העבודה כיהן מנחם הכהן בכנסת מטעם מפלגת העבודה בשנים 1974 -1988, והיה פעיל במוסדות מפלגת העבודה. בשנים 1986 - 1988 עמד בראש ועדת משנה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת למצב הגיוס של תלמידי ישיבות. ועדה זו ציינה בממצאיה, שמאז "המהפך" ב-1977 שיעור תלמידי הישיבה הפטורים מגיוס עלה בקצב מהיר. בין המלצות הוועדה, שלא יצאו לפועל, היא המליצה כי רק 3% מכלל בני שנתון גיוס חרדיים יוכלו להצטרף להסדר "תורתו אומנותו".

הרב הכהן מחזיק בתפיסת עולם דתית מתונה ובעמדות יוניות בשאלת הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

ב-1976 ייסד הכהן את "המרכז למורשת היהדות על-שם פנחס ספיר" שבעיר העתיקה בירושלים, המשמש לסמינרים ולמפגשי לימוד לקהל מגוון, והוא עומד בראשו גם היום.

בשנים 1998 - 2011 שימש כרב הראשי ליהדות רומניה.

נמנה עם מערכת האנציקלופדיה "בריטניקה לנוער". במשך עשרות שנים התגורר בשכונת הלל ברמת גן, וכיום מתגורר בירושלים.

משפחתו של מנחם הכהן

הכהן נשוי לפרופ' דבורה הכהן, היסטוריונית מאוניברסיטת בר-אילן. אחיו הם הרב שמואל אבידור הכהן והרב פרופ' פנחס פלאי. סבו הוא הרב אברהם צבי שור, ששימש כאב בית דין לחסידים בירושלים. ילדיו: מירון הכהן, רשם האגודות השיתופיות[1]; פרופ' אביעד הכהן, דיקן המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט; ד"ר חגית הכהן-וולף, פסיכולוגית ארגונית.

ביביליוגרפיה

פז"ם (מאקו)

צה"ל בששת הימים- פרויקט מיוחד של דובר צה"ל לשחזור כל קרבות מלחמת ששת הימים בטוויטר

הספרייה הווירטואלית של מט"ח

ynet

ויקיפדיה

Big image

הרב מנחם הכהן עוזרו של הרב הצבאי מימין לרב הראשי שלמה גורן התוקע בשופר

Big image

מנחם כהן הוא דוד של אימי והוא עומד ליד אבי (זוהי תמונה מחתונתם של הורי)

Big image
Big image
Big image

מימין: הרמטכ"ל רבין, שר הביטחון דיין והאלוף נרקיס (מאחור חבוש קסדה: אלוף רחבעם זאבי)

מלחמת ששת הימים - 08.06.1967 - סיכום שלושת הימים הראשונים למלחמה
מלחמת ששת הימים - מבצע "מוקד"
במלחמת ששת הימים היו 679 הרוגים,

2563 פצועים,

255 מהפצועים פצועים בינוני וקשה והשאר קל

Big image