פרנהיים

העולם שנשאר מנופץ

שאלת המחקר

שיבה מאוחרת גורמת להחמצה אצל האדם, וכתוצאה מכך במקרים רבים הוא מבין את המציאות אחרת.

האם חל שינוי בפרנהיים כתוצאה מההחמצה? וכיצד הוא הבין את המציאות החדשה של חייו?

שמואל יוסף עגנון

מגדולי הסופרים העבריים בעת החדשה. חתן פרס נובל לספרות, לשנת 1966 וחתן פרס ישראל לספרות.

לשונו של עגנון ייחודית ומבוססת על מרכיבי לשון שמקורם במסורת היהודית: מקרא, מדרשים, לשון המשנה וחז"ל, אגדות חז"ל וסיפורי חסידים. חלק מן המילים בהן השתמש השתלבו בשפת היום-יום עד לימינו.

עגנון ראה את הכתיבה כמרכז עולמו והקדיש לה את כל זמנו, תוך שהוא נמנע כמעט לחלוטין מפעילות ציבורית (בניגוד לסופרים אחרים בני דורו, כדוגמת חיים נחמן ביאליק, שהקדישו חלק ניכר ממרצם גם לפעילות ציבורית). הוא העיד על עצמו: "אין אני איש מעשה, ואילו נתנו לי את הברירה מן השמים, קרוב לודאי שהייתי בוחר ברוח ולא במעשה",‏ וכן "מטבעי אני איני מדיני. רואה אני כל צורה של שלטון כדבר שעשוי מלכתחילה להשתנות וצריך שישתנה והכרח שישתנה, אלא אפילו משתנה, אינו אלא חילוף צורה בצורה וצרה בצרה".‏

מלבד מילים מיוחדות היה לעגנון גם ריתמוס ייחודי, מבנה ייחודי של משפטים וסגנון ייחודי ובולט. אך עם זאת קשה להסביר אותו, ולכן הוא הפך לנושא של מחקרים רבים. סגנונו הייחודי של עגנון מועבר לקורא עם כל משפט ביצירותיו.

סיכום היצירה

פרנהיים חוזר לביתו לאחר שהיה בשבי ומוצא אותו נעול. האישה האחראית על הבית מתפלאת לראות אותו. היא מדברת אליו בהתנשאות ובחוצפה. פרנהיים שומע ממנה, שאשתו אינגה עזבה את הבית ולקחה איתה את המפתחות כי לא חשבה שמישהו יזדקק להם. מאחר שהתינוק שלה מת, באה אחותה גרטרוד שטיינר ולקחה אותה לבית הקיץ שלהם. פרנהיים נשאר עוד יומיים בעיר. הוא מסתובב בבתי קפה, משוחח עם כל מי שנקרה בדרכו ואף עולה לקבר בנו. ביום השלישי הוא קונה כרטיס נסיעה הלוך-חזור לליקנבך, במטרה לפגוש אותה שם.

פרנהיים מגיע לביתם של גרטרוד והיינץ. גרטרוד מקבלת אותו בפנים יפות, ומכבדת אותו במיץ פטל, ללא שמחה יתרה. פרנהיים מבקש לראות את אשתו, אינגה. גרטרוד טוענת שעדיף שהוא לא ייכנס פנימה, משום שמיטתו של זיגי, בנה הצעיר, נמצאת שם. היא מודאגת מן הביקור הבלתי-צפוי. אינגה דווקא מצפה לקרל נייס, וזה לא ראוי שהשניים ייפגשו פנים אל פנים דווקא בחדרה של אינגה. אז היא שולחת את בנה זיגי לקרוא לאביו היינץ, כדי שידבר עם פרנהיים. זיגי אינו יודע לומר לאביו מי הוא האדם שממתין לו וכך היינץ פוגש אדם זר.

היינץ נכנס לחדר עם פנים זועפות. פרנהיים מושיט לו את שתי ידיו לשלום, אבל היינץ מגיב בהושטת קצות אצבעותיו בחוסר-רצון ומסתפק במילה אחת: "חזרת". היינץ מאפר את הסיגריה שלו לתוך כוס הפטל של פרנהיים, ומנסה לברר מה יודע פרנהיים על "המצב החדש". פרנהיים מתפלא שאף אחד מבני המשפחה, ובעיקר אשתו, לא באו לקדם את פניו בתחנת הרכבת כשחזר לאחר היעדרות כה ממושכת. תשובתו של היינץ מלגלגת, כאילו הוא תוהה מדוע על אינגה היה לרוץ לקראתו עם שובו. פרנהיים מרים את קולו לראשונה ודורש לפגוש את אינגה. היינץ מבקש מפרנהיים לא לעקוב אחרי אינגה, כי כעת היא עצמאית. בנקודה זו מאבד פרנהיים את קור-רוחו ודורש הסבר לדברים,הרי מדובר באשתו. היינץ מסביר לפרנהיים, מדוע אינגה אינה מעוניינת בו: בעבר הייתה אינגה מאורסת לקרל נייס – חברו של פרנהיים. פתאום קרל נייס נעלם, ופרנהיים ניצל את המצב לטובתו והתחתן איתה. מתברר קרל נייס נמצא חי והזוג רוצה להתחתן כפי שתוכנן מלכתחילה. פרנהיים המום ממה שהוא שמע. הוא ראה כיצד נהרג קרל נייס ממפולת של הר שהתמוטט עליו.הוא שואל, הייתכן שאדם יכול להינצל מאסון שכזה? היינץ מציע לפרנהיים להסתייע בסכום כסף שיקבל ולעזוב את אשתו לעד. פרנהיים מבקש לפגוש את אינגה וזו מסכימה לקבל את פניו.

אינגה מקבלת את בעלה פרנהיים בסבר פנים יפות ועיניה מלאות אושר. במהרה מבין פרנהיים שאשתו ניזונה משמועות וכל אשר עלה בגורלו, לא ממש עניין אותה. הוא מנסה להסביר שלא שיקר באשר למותו של קרל נייס. הוא נשבע שהיה עד למקרה התמוטטות ההר והוא מביע תמיהה היכן היה קרל נייס בכל הזמן הממושך שנעדר ונחשב כמת, למרות שניצל ממפולת ההר. פרנהיים רואה במות בנם את הסימן למות הנישואין וכן הוא מזהה שהאושר שראה בעיניה היה כתוצאה משובו של קרל נייס. מאזכור מות הבן, אינגה בוכה ומבקשת ממנו שילך. לפני יציאתו הוא מציין שהוא עדיין הולך בנעליו הישנות, משום שהן נוחות לו, בעוד היא ערכה שינויים לפי צו האופנה. הדיאלוג בין השניים מסתיים בניסיון אחרון של פרנהיים לשכנע את אינגה להישאר איתו, אך היא עוזבת את החדר. פתאום מרגיש פרנהיים שנעליו לוחצות לו, הוא מהרהר בכרטיס הנסיעה שקנה ומבין שאין כל חשיבות לזמן, אם ייסע ברכבת הצהריים או ברכבת הלילה. הוא אומלל כעת, עומד לבדו בחדר, מביט עליו בפעם האחרונה ולבסוף יוצא וסוגר את הדלת אחריו.

מאמר (מאת פרופ' עמירם רביב)


האם בכל פעם אנחנו מקבלים החלטה נכונה? מאחר ומרבית חיינו אנו עוסקים בקבלת החלטות גדולות ומשמעותיות, חשובות וקלות-ערך, לא פלא שמדי פעם, בהסתכלות לאחור, אנו חשים ששגינו בקבלת החלטה זו או אחרת.

היינו שמחים לו יכולנו להזיז את השעון לאחור ולקבל החלטה שונה. הזמן מתקדם בקו ישר - חישבו על המטפורה "לא ניתן להחזיר את מחוגי השעון אחורנית".


איך נעשית החלטה?

נסו להיזכר כמה פעמים עברה בראשכם המחשבה: כמה חבל שלא בחרתי בנתיב אחר, שנמנעתי מלומר מה שאמרתי, חבל שלא קניתי את הדירה ההיא, חבל שלא טיפחתי את הקשר עם בן או בת זוג פוטנציאלית, או להפך...איך הסתבכתי בקשר עם...?

החלטותינו השונות כרוכות בד"כ בעשיית דבר, או אי-עשייתו, קבלת הצעה או דחייתה אדגיש רק שתוצאה של החלטה עשויה, במבט לאחור, להחשב כמוצלחת או כטעות. יש טעויות מרות הגורמות מאוחר יותר לצער, כאב, חרטה ובעיקר תחושה של החמצה.


הבעיה העיקרית היא שיש החלטות שברגע קבלתן הן נראות סבירות לאור הנתונים שיש בידנו באותו רגע ורק מאוחר יותר הן נתפסות כשגויות ומתבררות כהחמצה. למרות שמומלץ לכולנו לנהוג לפי הכלל של "סוף מעשה במחשבה תחילה", הרי מעצם היותנו בני אדם אין אנו נוהגים בחיי יום יום כאותם שחקני שחמט מעולים המחשבים צעדיהם כמה מהלכים קדימה.

הספרות, השירה, התיאטרון והקולנוע עשירים בדוגמאות של התמודדות פנטסטית אם הניסיון להזיז בכ"ז את מחוגי השעון אחורה. יעידו הדוגמאות הרבות של עלילות המתארות את קיומה של 'מכונת הזמן' הלוקחת את הגיבורים אחורנית לתקופת זמן קודמת על מנת לתקן דברים ולמנוע תקלות שתתרחשנה בעתיד.

היזכרו בסיפורים או בסרטים שבהם ניתנת האפשרות להצביע על "מה היה קורה אילו?" למרבה הצער גם אינשטיין לא הצליח להזיז את הזמן אחורנית ולכן נגזר על בני אנוש להקלע למצבים של חרטה וחווית החמצה. השאלה החשובה הרלוונטית לאנשי בריאות הנפש ולמעשה לכל אדם, היא בעיקר איך מתמודדים עם חוויית ההחמצה.

מחשבות טורדניות ותחושת חוסר ערך,

מאחר ותחושת ההחמצה בעוצמותיה השונות שכיחה למדי, חזקה על מרביתנו שאנו מתמודדים עמה בדרך כלל בצורה יעילה. הבעיה מתחילה אם אנו שוקעים בחשיבה טורדנית על מה שהיינו יכולים, או צריכים לעשות כדי להמנע מההחמצה.

גם כשההחמצה היא בנושא מרכזי ומשמעותי לחיינו כגון החלטה על מסלול לימודים, בחירת בן או בת זוג, עדיין לא כל החמצה חייבת לגרום לדיכאון. מצב דיכאוני יביא ל הגברה בתפיסת גודל ההחמצה ומכאן כאב לב ומצוקה גדולים יותר.

מצד שני, סדרה של החלטות שיש בהן החמצה עשויה לגרום לתגובות דכדוך, תחושות אבדן וחווית דיכאון (לא בהכרח דיכאון מג'ורי). גם חרדה הגורמת להימנעות ובשל כך החמצה של מפגשים, חוויות או הנאות יכולה להתעצם אם צוברים חוויות החמצה חוזרות ונשנות המביאות לפגיעה בדמוי העצמי ובקורת מוגזמת על שיקול הדעת העצמי.

חווית הדיכאון כרוכה הרבה פעמים בתחושת החמצה. במהותו לפעמים מורכב הדיכאון ממַנה גדולה של ביקורת עצמית נוקבת ואכזרית. נושא שמוכר היטב בטיפול הפסיכולוגי ובמחקרים רבים בארץ ובעולם.

זוהי התחושה של אדם שהוא חסר ערך, לא מגיע לו דבר, הוא אכזבה לעצמו ולסובבים אותו. תחושת ההחמצה טורדת את מחשבתו והוא מאמין שבגלל שלא ניצל הזדמנות זו או אחרת אין סיכוי שיקבל 'הזדמנות נוספת' וכך הפסימיות, העדר תקווה ותחושת חוסר האונים מעצימים את הצער והחרטה על ההזדמנויות שהוחמצו.

ברור שהרגשות אלו אינם מתרחשות אצל כולנו. אבל מי שמרגיש בסימנים של פסימיות מתמשכת ומסגל לזהותם, כדאי שיפנה לקבל יעוץ מקצועי שיחלצו מהמשבר.

איך המאמר קשור ליצירה?

במהלך הסיפור פרנהיים חווה החמצה. הוא נתפס בשבי במהלך מלחמה ומשאיר את אשתו ביחד עם התינוק שלהם. (אשר במהלך תקופת שהותו של פרנהיים בשבי מת). כלומר-בזמן שאישתו היתה הכי צריכה אותו הוא לא היה שם בשבילה,הוא לא היה שם כדי לנחם אותה,לדאוג לה ולגרום לה להרגיש טיפה יותר טוב. מה שגרם לה להעריך אותו פחות ולהיזכר בכך שפעם הייתה מאורסת לקרל נייס והיא דמיינה שאם היא הייתה נשארת איתו,אולי כל זה לא היה קורה ואם זה היה קורה, אז הוא היה יכול להיות שם בשבילה.

בתחילת המאמר:"מה היה קורה אילו? דיכאון כתוצאה מהחמצה." טוען פרופסור עמירם רביב, שפעמים רבות תחושת ההחמצה גורמת לנו לביקורת אישית קשה מאוד,כי אנחנו כל הזמן חושבים מה יכולנו לעשות כדי למנוע אותה. מה שמוביל לדיכאון,תחושת אבדן ודיכדוך.ניתן לראות זאת בסיפור(אמנם לא את תחושות הדיכאון והדיכדוך) כאשר פרנהיים מתעקש לדבר עם אינגה,לא משנה מה הוא חושב, הוא יצליח להחזיר אותה אליו. כשהוא מגיע לביתו ומוצא אותו נעול והשוערת אומרת לו שאשתו הלכה אל ביתה של אחותה ובעלה,הוא משכן את המתנה שהוא קנה לה כדי שהוא יכול להרשות לעצמו לקנות כרטיס רכבת אל העיירה שבה היא מתגוררת. במהלך השיחה עם אינגה הוא כל הזמן ניסה להחזיר אותה אליו,הוא טען שהוא לא שיקר לגבי קרל נייס ושהוא באמת ראה ש"נפל עליו הר",הוא גם הצהיר את אהבתו אליה והתחנן שהיא תחזור אליו. הוא כל הזמן "תקוע" במחשבה שהוא יכול לעשות את זה, הוא יכול להחזיר את מחוגי השעון אחורה ויכול לתקן את זה. כמו שפרופסור עמירם רביב אמר במאמר.

בסופו של המאמר פרופסור עמירם רביב טוען, שכתוצאה מהביקורת העצמית האדם נעשה לפסימי, הוא מאמין שהוא לא יקבל שום הזדמנות נוספת כדי לתקן את מה שקרה, בגלל שהוא חושב שזהו,הוא החמיץ את זה והוא לא יכול לעשות יותר כלום. ניתן לראות את זה בסיפור בסוף השיחה של פרנהיים עם אינגה, כאשר לבסוף הוא מבין שהיא לא תחזור אליו אף פעם ולא כמצופה הוא לא ממשיך להאבק עליה,אינגה פשוט ניערה אותו מעליה והוא הבין שאין סיכוי שהיא תחזור אליו. הוא הפסיק לנסות לשכנע אותה לחזור אליו, אז הוא פשוט יוצא מחדרה ונועל את הדלת-סימן לכך שזהו סוף מערכת היחסים שלו עם אינגה ושהוא לא מתכוון לעשות שום דבר בנידון יותר.

מוטיב הדלת

במהלך היצירה מוטיב הדלת חוזר על עצמו שלוש פעמים.

בפעם הראשונה: בתחילת הסיפור כאשר פרנהיים מוצא אותה נעולה.- זהו רמז לגורלה של מערכת היחסים בינו לבין אשתו.

בפעם השנייה: כאשר פרנהיים ניצב מול דלת ביתה של אינגה.- זהו ביטוי לחסימת האפשרות של פרנהיים לשוב לאשתו.

בפעם השלישית: בסוף הסיפור, כאשר פרנהיים סוגר את הדלת.- הוא משלים עם העובדה שאין דרך חזרה אל לבה של אינגה, שנעול בפניו לתמיד.


מוטיב זה ממחיש את רעיון סגירת הלבבות של הסביבה כלפי האדם הבודד הנתון במצוקה. באמצעות ביטוי זה מעצב שי עגנון את ביקורתו החברתית כלפי בני האדם, הנועלים את דלתות לבם בפני מי שכל כך זקוקים למעט הבנה וחמלה.

(מתוך: בבליוגרפיה מספר 1)

אפיונו של פרנהיים

פרנהיים היא דמות חסרת מזל, אומללה החוזרת מהשבי.

פרנהיים הוא גיבור פסיבי. הוא אינו נלחם על הזכויות המעטות שלו ומוותר בכניעה ובקלות לסובבים אותו.

אומנם יש רגעים בהם הוא הופך להיות בעל עמדה, אך רגעים אלו מעטים וקצרים. לאורך כל הסיפור מתחילתו ועד סופו הוא אינו נאבק.

הוא מוצג בסיפור כמי שנוח לזלזל בו.

אפיונה של אינגה

מעט ניתן אודותיה, דמותה שנויה במחלוקת משום שאין היא טורחת להסביר את מעשיה ויתרה מכך אין היא מעוניינת אפילו להקשיב לקורות בעלה בשנות השבי בהן סבל.

אינגה מתוארת רק מבעד לנקודת תצפיתו של פרנהיים.

אינגה כמו כל בני משפחתה אינה מגלה שום סימנים של רגש, לא אהבה לא חסד ואף לא רחמים.

בדיאלוג המתקיים ביניה לבין פרנהיים היא מדברת מעט מאוד אך אין ספק שהיא זאת ששולטת במצב ואינה מאפשרת לפרנהיים לכוון את השיחה בהתאם לרצונו, ברגע שפרנהיים חושף את רגשותיו היא נעלמת.

העשרה

1.כאשר פרנהיים חוזר הביתה, הוא מוצא אותו נעול. הסיטואציה הזו מראה עולם שלם של ציפיות, שהתמוטט לנגד עיניו.

2.כשפרנהיים קונה כרטיס נסיעה הלוך ושוב, זה מראה עד כמה הוא בטוח שעומד להיווצר כישלון.

3.השמות בסיפור:

פרנהיים: השם משקף את המצב הנפשי והפיזי כאחד: פרן- הרחק. היים-בית.

השיקוף הזה מתאר נכון את פרנהיים,מכיוון שהוא נמצא כרגע הרחק מביתו, כך היה בתחילת הסיפור וכך גם בסופו. קרל נייס: פירוש "נייס" הוא חדש/יפה/נעים.

גורל הסיפור

הסיפור "פרנהיים" מציב עלילה שסופה נעוץ בתחילתה: גורלו של פרנהיים הוא בלתי-נמנע, וכל דרכו מרגע שובו לעירו צפויה הייתה מראש לכישלון. אולם, אמת אכזרית זו מתגלה לגיבור במלוא משמעותה רק בסיום. כך משרת מבנה הסיפור את הרעיון של תפיסת האדם כיצור שהגורל מתעתע בו. אל מול אותו גורל, שדרכיו נסתרות, יכול האדם להציב רק ניצחון אפשרי אחד: הניצחון שבשמירה עצמאותו, על שלמותה של כמיהת-הנפש שלו, גם אם שמירה זו כרוכה באובדנו. פרנהיים הוא דמות ספרותית, אשר האהדה שמורה לה משום היותה גיבור שהצלחתו היא בכישלונו.

המסקנה העולה מן הסיפור היא שמאמציו של האדם להגשים את כמיהת-נפשו נתפשים כמאמצי שווא, ועצם ניסיונו של האדם להגיע אל מה שבעיניו מעניק משמעות לחייו, מאופס כליל נוכח כוחות החזקים ממנו.

יצירתי

חיפוש אחר אשתי

Tuesday, March 12th 1918 at 9am

ליקנבאך

כרטיס נסיעה הלוך חזור לליקנבאך.

אני רוצה לחזור ולמצוא את אשתי, שחיכתה לי בזמן שהייתי בשבי.

אני כבר מחכה לפגוש אותה ולראות מה השתנה.

בבקשת סליחה- אינגה.

פרנהיים היקר,

אני רואה שהגעת לביתי, איזה כיף לראות אותך!

איפה היית כל הזמן הזה?

אני מכבדת את העובדה שהגעת הנה, אך אני נאלצת ממך לעזוב.

אני החלטתי שאני משנה את כיווני בחיים ובחרתי בקרל נייס, מקווה שאתה לא כועס עלי.

אני עברתי דבר נורא קשה, הבן שלנו מת ואתה לא עזרת לי להשתקם.

למרות כל הסליחות שלך והמאמצים שאתה עושה כדי שאני אשאר איתך,אני מבקשת ממך לעזוב עכשיו ולא לבוא לפה יותר, לעולם

למה זה קורה לי?

אז גיליתי שאשתי בגדה בי, היא אפילו לא באה להגיד לי שלום כשחזרתי מהשבי.

היא אומרת לי שהיא התחתנה עם קרל נייס, שזהו חברי הטוב מהעבר.

איך נוצר מצב כזה?!

מה אני אעשה עכשיו?

למרות שניסיתי לשכנע אותה להישאר איתי, היא מסרבת.

כנראה שאני פשוט אצא מפה. זה לא משנה אם אני אסע ברכבת של הצהריים או של הלילה, אין לי טעם לחיות.

איבדתי את הכיוון והמטרה לחיי, מעכשיו אין שום דבר חשוב. אין לי מקום בתוך מסגרות החיים המקובלות, לא נותר לי אלה להסתלק.

בחזרה לאתמול

Tuesday, March 12th 1918 at 9pm

???????????

כרגע, אין לי מושג מה אני הולך לעשות, אין לי שום משמעות יותר.

אני פספסתי את מה שרציתי וכעת אין לי בשביל מה לחיות.

בבליוגרפיה