הסכם השלום של ישראל עם מצרים

מגיש:איתי הרמתי

רקע-ישראל ומצרים המאבק והמלחמות

במשך כ- 30 השנים שבין ההכרזה על הקמת מדינת ישראל (תש"ח – 1948) לחתימה על חוזה השלום עם מצרים (תשל"ט – 1977) היו חמש מלחמות בין ישראל למצרים: מלחמת העצמאות,
מבצע קדש (מלחמת סיני), מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים. חצי האי סיני עמד במוקד של ארבע מלחמות (ממבצע קדש ועד מלחמת יום הכיפורים), והיה בשליטת ישראל במשך יותר מ- 10 שנים, משנת 1967 (מלחמת ששת הימים).

הסכם הביניים

הסכם הביניים שנחתם כשנה וחצי לאחר הסכם הפרדת הכוחות. המתווך האמריקאי, הנרי קיסינג'ר, "דילג" במשך תקופה ארוכה בין ירושלים לקהיר עד שהצליח להביא את שתי המדינות לחתימה על הסכם הביניים (תשרי תשל"ו – ספטמבר 1975). בהסכם הביניים התחייבו "ממשלת הרפובליקה הערבית של מצרים וממשלת ישראל… שלא לנקוט באיום בשימוש בכוח" ואף הסכימו והצהירו כי "הסכסוך ביניהן ובמזרח התיכון לא ייפתר בכוח צבאי אלא בדרכי שלום". ישראל מצדה התחייבה לְפַנוֹת עוד חלק גדול מחצי האי סיני. ההסכם עמד להצבעה בכנסת: כ- 70 חברי כנסת תמכו בהסכם, אך 43 התנגדו לו. בראש קבוצת חברי הכנסת שהתנגדו להסכם הביניים עמד חבר הכנסת… מנחם בגין.

שנתיים אחר כך, בהיותו ראש ממשלת ישראל, היה זה מנחם בגין שקיבל את פניו של סאדאת בירושלים וגם החל בתהליך השלום.

"אין מנצח ואין מנוצח. לאמיתו של דבר המנוצח האמיתי הוא האדם… הנעלה ביצורי האלוהים…" (מנאומו של סאדאת בכנסת)

משא ומתן

שנתיים חלפו מחתימת הסכם הביניים בין ישראל למצרים. ובינתיים התרחש בישראל מהפך פוליטי, וראש הממשלה הנבחר, מנחם בגין, החליט בעצה אחת עם שר החוץ, משה דיין ושר הביטחון, עזר ויצמן, לקדם את תהליך השלום. ישראל העבירה לנשיא מצרים (באמצעות נשיא רומניה) מסר, שהיא "פתוחה למשא ומתן", והגישה לארצות הברית דגם לחוזה שלום בינה לבין מצרים. שר החוץ, משה דיין, ניהל במרוקו פגישות סודיות עם סגן ראש ממשלת מצרים, במטרה להציע פגישה בין המנהיגים ולהכין "נייר עבודה" משותף בנושא השלום. ישראל גם הסכימה לראשונה להכיר בבעיה הפלסטינית ובזכותם של הפלסטינים להשתתף במשא ומתן על גורלם. אך כל המגעים האלה לא הביאו לפריצת דרך. את הפריצה הדרמתית עשה נשיא מצרים, אנואר סאדאת, בעצמו - ולבדו, בצעד אמיץ שהפתיע את כולם – את ישראל, את מדינות ערב ואת שאר מדינות העולם.

ביקור סאדאת בישראל

בחודש כסלו תשל"ח - נובמבר 1977 נאם הנשיא סאדאת בפתיחת המושב החדש של מועצת העם – הפרלמנט המצרי. הנאום היה צפוי, שכן נשיא מצרים נהג לפתוח בנאומו כל מושב של מועצת העם. אך הוא כלל הודעה לא צפויה שהדהימה את קהל השומעים: בנאומו הצהיר הנשיא סאדאת על נכונותו לצאת לישראל בכל רגע, ולבוא לירושלים במטרה לקדם את תהליך השלום. "אני מוכן ללכת גם לכנסת עצמה – כדי לקדם את המאמצים להשכין שלום באזורנו, על מנת שלא ייפצע עוד אפילו חייל מצרי אחד", הצהיר סאדאת לפני מועצת העם בקהיר.

מדינות ערב הגיבו בזעם על הודעתו של סאדאת ועל נכונותו לבקר בירושלים, וכמה מהן אף איימו לנתק את יחסיהן הדיפלומטיים עם מצרים.
בתוך פחות מיממה אישרה הכנסת את הזמנתו של נשיא מצרים, וסאדאת הודיע על הגעתו.
וכך במוצאי שבת, י' בכסלו תשל"ט (19 בנובמבר 1977) בשעה 21.00 נחת מטוסו של הנשיא סאדאת בישראל, והוא התקבל בנמל התעופה בן גוריון בטקס ממלכתי מלא. את פניו של הנשיא סאדאת קיבלו נשיא המדינה דאז, הפרופ' אפרים קציר, וראש הממשלה, מנחם בגין. תרועת כבוד הושמעה כשנפתחו דלתות המטוס; שטיח אדום נפרס לרגלי המטוס, תזמורת צה"ל ניגנה את ההמנונים של שתי המדינות, ודגלי מצרים וישראל התנופפו לאורך מסלול הנסיעה מנמל התעופה לירושלים.

הסכם קמפ דייויד - השלום

בהסכם השלום עם מצרים הסכימה ישראל לנסיגה מכל חצי האי סיני ולפינוי כל היישובים הישראלים ושדות התעופה בסיני. בגין גם נאלץ להסכים לסעיף מיוחד בהסכם שעסק בזכויות "הלגיטימיות והצודקות" של העם הפלסטיני ובהבטחת אוטונומיה (מנהל עצמי) לפלסטינים תוך כמה שנים. עם זאת, תמורת נסיגה מלאה מסיני השיג בגין פירוז מלא של כל חצי האי סיני והצבת חיילי או"ם בשטחו. מצרים קיבלה לשליטתה המלאה את כל חצי האי סיני (שנכבש ממנה במלחמת ששת הימים), אך ויתרה על דרישתה להסכמה ישראלית להקמת מדינה פלסטינית ולהפסקת השליטה של ישראל בגדה המערבית וברצועת עזה. שתי המדינות זכו, בעקבות הסכם השלום, לסיוע כלכלי וצבאי נרחב מן האמריקאים.
יצחק איתן-" קול ישראל" 22/03/1979: אושר חוזה השלום עם מצרים

השלכות ההסכם

ההסכם בעיקרו הצליח להביא לסיום מצב של לחימה ומאז ההסכם ישראל לא היתה מעורבת במאבק צבאי כלשהוא עם מצריים.

יש תיירות של ישראלים למצריים אך פחות תיירים מצריים לארץ ישראל

שיתוף פעולה כלכלי ותרבותי מאוד קטן ולא כפי שקיוו.