חסיד אומות העולם

אוסקר שינדלר

הגדרת חסיד אומות העולם

למי שאינו יהודי, ופעל למען הצלת היהודים בתקופת השואה תוך סיכון חייו. התואר ניתן בהתאם לחוק יד ושם משנת 1953.

אוסקר שידלר

שינדלר נולד בשנת 1908 בצוויטאו שבחבל מורביה אביו יוהנס, היה בעל מפעל לייצור מכונות חקלאיות. בילדותו היה שכן של משפחה יהודית, שילדיה היו חבריו הטובים ביותר. לאחר סיום לימודיו עבר הכשרה מקצועית במפעל של אביו ונשאר לעבוד שם במשך 3 שנים. תחביבו באותה עת היה רכיבה על אופנוע ומירוצי אופנועים. ב-6-במרץ 1928 נשא לאשה את אמילי פלצל, בתו של בעל אחוזה וחקלאי מבוסס. לאחר הנישואים עבר הזוג להתגורר אצל הוריו של שינדלר. כאשר נחשפה עבודתו במודיעין הגרמני הוא נעצר ביולי 1938, הועמד לדין, הורשע בבגידה ונידון למוות. אולם בעקבות הסכם מינכן יצא לחופשי. בזכות פעילותו זו למען הרייך, הוענק לו‏ "עיטור הדם" , מן העיטורים הנחשבים ביותר בגרמניה הנאצית. בשנת 1939 הצטרף שינדלר למפלגה הנאצית. הוא המשיך לסייע לנאצים בריגול לקראת פלישת הנאצים לצ'כיה במרץ 1939. בזכות נסיעות תכופות לפולין העביר מידע מודיעיני על הצבא הפולני עד סתיו 1940.

המפעל לייצור אמייל

בפרוץ מלחמת העולם השניה וכיבוש פולין על ידי הגרמנים. בספטמבר 1939 עבר שינדלר לקרקוב שבפולין בחיפוש אחר הזדמנויות עסקיות. באוקטובר השתלט על מפעל לייצור אמייל בזבלוצ'ה הסמוכה לקראקוב. לפני הכיבוש הנאצי היה המפעל בבעלותו של יהודי בשם נתן וורצל. בנוסף, השתלט על חנות כלי בית שמכרה את תוצרתו של אותו מפעל והייתה במקור בבעלותו של יהודי אחר - יוליוס וינר. אחד מבעלי המפעל היה היהודי אברהם בנקיאר‏, אותו השאיר שינדלר בתפקיד ניהולי והפך אותו גם לרואה החשבון שלו. בשל פרוץ המלחמה היה ייצור סירים ומחבתות אסור, עקב המחסור במתכות. שינדלר ייצר במפעלו: כלי אוכל וסכו"ם מפח מצופים אמייל ומכר אותם לוורמאכט. משאריות המתכת ייצר סירים ומחבתות ואלה נמכרו בשוק השחור. בזכות הביקוש הרב למוצריו, הצליח לעשות הון ותוך שלושה חודשים כבר העסיק 250 עובדים פולנים. שינדלר תואר על ידי מכריו כיפה תואר, שרמנטי ובעל הצלחה בקרב נשים. הוא ניהל אורח חיים ראוותני, חי בפזרנות, נהג להמר ושימש כנותן החסות לקבוצת כדורגל גרמנית בקרקוב.

מחנה פלאשוב

במרץ 1943 חיסלו הנאצים את גטו קרקוב - יהודים רבים נשלחו להשמדה ואילו אלה שהוכרו ככשירים לעבודה רוכזו במחנה פלאשוב. שינדלר התיידד עם אמון גת, המפקד הסדיסטי של המחנה, ובכך התאפשר לו לשכן את עובדיו במעין תת-מחנה בתוך פלאשוב, ברחוב ליפובה.

מכיוון שראה ביהודים כוח עבודה זול, העסיק אותם. מאוחר יותר, עם התבהרות כוונות הגרמנים לחסל את היהודים במה שכונה "הפתרון הסופי", החליט שינדלר לנסות ולהציל את עובדיו, החלטה גורלית שסיכנה את מעמדו ורכושו. בעזרת קשריו וכספו הצליח להערים על הנאצים ולהשתיק אותם. הדרך היעילה ביותר להציל את עובדיו הייתה בהכרת שלטון הכיבוש הנאצי במפעלו כמפעל חימוש . הוא הצליח בכך בשנת 1943 בזכות העובדה שהמפעל החל בייצור תרמילי פגזים. בזכות ההכרה יכל גם לקבל עובדים יהודים נוספים מן האס אס.

יהודי בשם סדלצ'אק, שליח "ועדת העזרה וההצלה בבודפשט, הגיע בקיץ 1943 ושכנע את שינדלר למסור עדות בנושא ההשמדה בפני ועדת ההצלה. באוקטובר 1943, תוך סיכון עצמי, הגיע שינדלר לבודפשט והעיד בפני ישראל קסטנר ושמואל שפרינגרמן אודות ההשמדה באושוויץ‏. שינדלר נעצר ונחקר מספר פעמים בידי הגסטאפו. לראשונה נעצר ונחקר ב-1941 בחשד לפעילות בשוק השחור. ב-29 באפריל 1942 נעצר שוב בעקבות הלשנה על שנישק אישה יהודיה. בזכות קשריו עם האבווהר הצליח לרוב להשתחרר במהרה מן המעצר. מהות וטיב קשריו עם ראש האבוור, קנריס, מעבידו לשעבר, אינם ידועים להיסטוריונים כיום.

ב-1944, נוכח התקרבות הצבא האדום לפולין, העתיק שינדלר את מפעליו, על כל עובדיו היהודים, למחנה ברינליץ שבחבל הסוטדים. כאשר חלק מהעובדים שולחו לאושוויץ, שיחד קצינים נאצים כדי שאותם יהודים יועברו מאושוויץ לברינליץ, ובכך הציל את חייהם. מעשה הצלה נוסף שעשה שינדלר היה קליטתם כפועלים של מעל ל-100 יהודים ששולחו ברכבת משאכפועלים. במהלך זה הציל אותם שינדלר מהשמדה.