רק רציתי לחיות
שקד צפורי ז' 2
הבלדה
הילדות הנעורים כל החיים לפנייה,
לפחות כך היה עד שקבלה את הבשורה המרה,
למכריה סיפרה: "הכול בסדר" ובתוכה ידעה שלא,
הדבר הנורא אחז בה מבפנים וגם לה לנטל רב.
חייה הוורדים הפכו אפורים בשנייה,
משפחתה תמכה וניסתה לעודד, אך לא עזר דבר,
משפחתה ניסתה לגרום לה לחייך, אך לא עזר.
עם זריחת השמש הקיצה משנתה תשושה וחסרת מצב
רוח והוריה חיכו לה בפתח חדרה. אמה גשה
למיטתה ואמרה: "ילדתי הכיצד את מרגישה?"
"לא אוכל עוד" ענתה "לא אוכל עוד להתייסר בכאב הזה,
לא אוכל עוד לא אוכל עוד לשמוע קריאות רחמים"
"מה רציתי?" אמרה הילדה, "מה כבר ביקשתי,
חיים רגילים? כל מה שרציתי היה רק לחיות".
אמה לא ידעה מה להשיב לה בחזרה ואמרה:
"תנוחי ילדה שלי , מבטיחה שהכול יסתדר".
הילדה הבינה ששתיקתה של אמה היא אינה דבר
טוב, ידעה שאמה איננה אומרת לה אמת, והחליטה
להקדים את המאוחר. לפתה סכין בידה, גופה חרד
והחל לרטוט. תחבה את הסכין עמוק בבטנה, לפתע
נשמעה צרחה ולאחר מכן דממה שררה בחדרה.
אמה רצה לחדרה פתחה את הדלת, וראתה
צבע אדום כהה נוזל על רצפת החדר המגיע
מגופה של ילדתה השרועה על הרצפה, וחיים
בה אין, צבע עורה חיוור ולבן וגופה קר כקרח.
היא נפלה על ברכיה ודמעות חנקו את גרונה.
לא המחלה שהכניעה אותה, אלא רגשותיה
ומחשבותיה הם אלו שהכניעו אותה. ניתן היה
לראות שמשפחתה לא הייתה אותו הדבר בלעדיה.
ממשפחה שמחה ואוהבת, הפכה למשפחה
מדוכאת, קודרת וקרה.
חסרונה של הילדה היה מורגש מתמיד.
הערך החברתי העולה מן הסיפור ואיך הוא בא לידי ביטוי :
הערך העולה הוא תמיכה ונאמנות שמשפחתה של הילדה עזרה לילדה
ותמכה(אמנם ללא הצלחה אבל לא ויתרה)וברגעים קשים לא הותירה
אותה לבד(נאמנות). ניתן היה לראות בתחילת הסיפור שהילדה חווה רגעי
כאב וסבל והוריה ניסו לעודדה ולדבר איתה.