שורה ראשונה
אתר תחרות הכתיבה של החמ"ד
באתר ספרות ממ"ד יש הצעות לכתיבה יוצרת
הסיפורים והשירים ישלחו על ידי המורה, לאחר שקרא/ה את היצירה ובדק/ה שהיא ראויה לפרסום, באמצעות הססמא 1234
מכתב תודה מתלמידה למורה -
אוולינה דה רוטשליד
טעימה מהסיפור הזוכה לכיתות ז- ח לא לשווא אחי
כתבה: אורה פרידמן אולפנת שעלבים
מאז ומעולם חגי לא היה רגשן, הוא השתדל לשמור על איפוק, אבל עכשיו הוא כבר החל לדאוג. מה הולך כאן? אמא תמיד מרחיבה במילים, מחכה עד שהעניין יובן ואף פעם לא מנתקת לפני שהיא שומעת את הצליל המורה על סוף השיחה. כולם אומרים שהוא ואימו "תאומים" ביופי, אבל באופי, רחוקים כמרחק שמיים וארץ. הוא חייב שהכול יהיה קצר ולעניין, לא נכנס לפרטים, מעדיף תמיד שקט כדי לסדר את מחשבותיו, אבל את השקט של היום הוא לא אהב, הוא אוהב שקט שבאה מבחירה אבל כשכופים עליו אותו זה כבר משהו אחר.
חגי הביט בפתק עם הכתב המסולסל המוכר של אמא ושוב החל להרהר. מה עם יונתן? אמא לא הזכירה אותו בפתק והוא היה צריך כבר לחזור מבית הספר.
חגי חייך לעצמו כשנזכר איך יונתן קם בכל בוקר כבר חצי שנה ומתלהב כל יום מחדש לקראת כיתה א', באיזה שלב ההתלהבות מידרדרת? מתי הוא, חגי, התחיל להעריץ את המנגינה הצורמת שנותנת אות לכל התלמידים להסתער החוצה? טוב, אולי לא לכל התלמידים,
שתי צפירות מכונית חזקות קטעו את מחשבותיו, הוא רץ במהירות במדרגות שתיים שתיים ונכנס למושב האחורי של המכונית הכסופה. כשראה את עיניה הנפוחות והאדומות של אימו כבר לא יכול היה חגי להתאפק. "מה קרה אמא? תגידי לי! מה הולך כאן?" אמא החלה מתייפחת תוך ניסיון לעצור את הדמעות. "אמא, זה יונתן? אמא?" לבו של חגי איים להתפוצץ, וכשראה אותה מהנהנת, פרץ גם סִכְרוֹ שלו, "מה איתו? מה קרה לו?" הקול חדר מבעד לדמעות. בשלב הזה חגי כבר הבין שככל שירבה בשאלות כך יקשה על אימו לענות לו, ולכן עצר, נשם נשימה עמוקה, הרכין את ראשו וניסה לעטוף סביבו את השקט. הוא ביצע את התרגיל שסיגל לעצמו בפעמים הנדירות שבכה, להעלות מן החדרים הכי נסתרים בלב, את כל מה שכואב ופשוט לבכות ולבכות עד שמוציאים הכול, ואין עוד על מה לבכות. הוא החל לבכות על יונתן, משם נגרר ללחץ הלימודים, משם למורים שמצפים ממנו ליותר מדי והוא כל כך מתאמץ להשביע את רצונם. הדמעות התגלגלו גם לגוש קטיף, אחד החלומות שחגי רצה להגשים ובכל שנה ביום גוש קטיף התמונות של התינוקות שעושים את הצעד הראשון שלהם על החול, נופלים ומצחקקים גרם לו לבכות מחדש. גם על שחר הוא בכה, אבל לרגע קט העלה על פניו חיוך זעיר בהכרת תודה על שזכה להכיר אותה. זהו, חשב, כנראה שנגמרו המקרים שדורשים דמעות לעכשיו. חגי הפנה את מבטו לאימו וראה שגם היא נרגעה במקצת. כשראתה שתשומת לבו מופנה אליה היא החלה להסביר:
טעימה מהסיפור הזוכה לכיתות ט-י - הסלוגן המריר של החיים
כתבה: מירב ניסני, אולפנת יבנה, חולון
הם היו שלושה בני-אדם, טאבה בשפתם. הם לא התוודעו בחייהם לשפת אנוש, והתקשורת המעטה שהייתה ביניהם הייתה במילים החורקות שהמציאו בעצמם. 21 היה גילם, אך זה לא שינה להם כהוא זה. לא הייתה להם דרך לדעת שזמנם קצוב, שיגיע יום בעוד שנים ארוכות וטובות וחייהם יגיעו לקיצם. איך תדע מהו המוות, כשלא פגשת מימיך אדם פרט לשני אלה שמולך?
כל עולמם היה החדר הגדול ההוא, שבו נולדו שלושתם בתור ניסוי מטורף, ואשר בו בילו את עשרים ואחת שנותיהם הבאות מבלי להכיר שום דבר אחר.
אוכל הם קיבלו מדי זמן מה, כנראה באקראיות. הם למדו על בשרם, ובעיקר על קיבתם, שהמזון יגיע רק אם יעצמו את עיניהם, כולם, לזמן ממושך מספיק. או אז הם ירגישו לשניות ספורות תחושה זרה על פניהם, תחושה שאנחנו עשויים להגדיר כמשב רוח קליל והם יגדירו כיד האלוהות, ויש מאין (לפחות מבחינתם) יתגשמו שלוש צלחות גדושות בכל טוב, לעיתים בליווי בגדים חדשים עבורם. הם אף פעם לא תהו איך מופיע סתם כך אוכל בדיוק לצורכם, ממתין רק להם שינעצו בו שיניהם- לפי אוצר ידיעותיהם המוגבל ביותר, כך מגיע אוכל, וכך היה תמיד.
היו להם רגשות, אך הם היו מנותבים לפרטים שוליים בעליל. הם ייחסו חשיבות עצומה למרחב- כשכל חייך עומדים על כמה מטרים רבועים, אתה נוטה להעניק תשומת לב רצינית לכל מילימטר.
וכך קרה שהם פיתחו חוקים משונים בל-יעברו, ואכפו אותם בכבדות. כך, למשל, כל אחד מהם היה צריך להוכיח את טהרת כוונותיו בכדי להיכנס לטריטוריה של חברו, וזאת בפני השלישי בקבוצה שהחליט לבסוף אם תינתן הזכות הנכספת.
עוד בעיה הייתה הרעש. הם, שלא שמעו המולת עיר סואנת מימיהם, הופרעו מקול צליל, חלש ככל שיהיה. נשימה חזקה מדי של חברם הייתה מוציאה אותם משלוותם. שיעול היה משלח גיצים במוחם. קול דיבור פתאומי כבר היה הופך למריבה של ממש. ועל כן- המרעיש נענש בחומרה. הוטל עליו לשבת על כיסא מתנדנד-קלות וחסר משענת, במקום על אחת הספות שהוצבו בחדר, לזמן בלתי מוגבל.
אך לא רק כעס וטינה עוררה ההגזמה הרגשית הזו- הם התמלאו שמחה בקלות שתגרום לכל אדם סטנדרטי לקנא.
בנקודה זו צריך לציין שהחוקר שבחלקו האחריות למצבם העגום ועוזריו לא היו חסרי אנושיות לחלוטין. הם לא החסירו מהבנים דבר החיוני להישרדותם, ובהחלטה מושכלת הוסיפו גם כמה משחקים שיארחו להם לחברה בשנותיהם הבודדות. אחד מהם היה פאזל- פאזל מורכב, בן 1000 חלקים, שמציג – מה אם לא – את ביתם ובה בעת כלאם, את החדר הפשוט ההוא.
טעימה מהסיפור הזוכה לכיתות יא- יב סיפור פשוט
כתבה: נטע גוטמן, אולפנת עפרה
קו 4 היה ריק, ובכל זאת בחרה לטפס אל מאחורי העמוד הצהוב הגדול ולשבת על הרווח שבין המושבים. היא לופתת את העמוד בחזקה, פרקי ידיה מלבינים על יד הכפתור הקטן 'עצור'. מדי פעם שולח בה הנהג מבטים סקרניים ומיד מסיט מבטו חזרה אל הכביש, כגנב המפחד להיתפס בקלקלתו. הוא לא יודע מדוע, והרי נדמה שהילדה עושה כל שביכולתה כדי לעורר את סקרנות הסובבים אותה. לעזאזל, דוחק בו קול פנימי, שאל אותה מה היא מחפשת. למה כבר כמעט שלוש שעות הם עושים את המסלול הלוך-ושוב מעלים ומורידים נוסעים, והיא משלמת על כל סיבוב כמובן, אבל הכסף, לא חבל על הכסף?
"בעוד כמה דקות אסיים את המשמרת שלי" הוא פולט ללא מחשבה. היא לא עונה. אולי היא בכלל חירשת שאיבדה את הדרך, הוא חושב פתאום. אולי היא מתביישת לשאול, ועכשיו יושבים הורים באיזו תחנת משטרה ובוכים ומבקשים עזרה? אוי נו, הוא שומע את הקול של רוחצ'ה שלו נוזף בו, תפסיק להיכנס לדמיונות פנחס, בטוח יש איזו סיבה למה היא ככה, פשוט תשאל. אז הוא אומר בעדינות "נעים מאוד ,אני פנחס" ושותק, נותן לה את המרחב שתענה בלי שתרגיש מאוימת. "רוני" היא לוחשת. הקול שלה מחוספס ועמוק, לא לגמרי הצליל שחשב שמתאים לדמות השברירית שמולו. פנחס מופתע, הוא לא ציפה לתשובה. הדקות הקרובות עוברות ללא מילים עד שהוא מתעשת ושואל אם הוא יכול לעזור, בבקשה. הוא באמת רוצה לעזור והיא יודעת את זה, אבל כצפוי יש רק "תודה" ומשיכת כתף כתגובה. הקול המכני מכריז שהגיעו לתחנה הסופית, והיא יוצאת ונעצרת על המדרכה.
פנחס מסתכל, לא נראה שהיא ממהרת לאן שהוא. למעשה, נראה שאין לה מושג לאן היא הולכת. "רוני" הוא קורא לה והיא מסתובבת בפרצוף אובד, חוזרת פנימה ונשמטת על הרצפה המלוכלכת. "אין בי את הכוחות, פשוט אין" היא ממלמלת ומרימה אליו מבט. "לאן אתה ממשיך מפה?" הוא מגרד בעורפו ושואל "לאן תרצי ללכת? אני לא ממהר".
בטח לא ממהר, אין לך לאן, סונט בו קולה של רוחצ׳ה. עוד שתיקה משתררת והיא עונה בסוף "לים". "לים" חוזר אחריה ואז מושך בכתפיו. נו מילא, מה כבר יש לו להפסיד, אז הוא מסובב את ההגה ונוסע לשם. השתיקות מתחילות להימאס עליו אבל הוא שומר על איפוק ומקווה שעוד מעט יגלה לאן הוא נוסע ולאיזו מטרה