הנשים במלחמת העולם הראשונה

יובל אוז ומאי אליאס

מבוא

המלחמה מזוהה עם "אחוות גברים", כך עשו נשים שימוש באחוות נשים כדי להתנגד לה. את ההתנגדות למלחמה הן ראו כחלק מהפמיניזם שלהן. כך הן תבעו לאפשר לנשים להשמיע את קולן בשאלות של שלום ומלחמה וחרגו מן התפקיד המסורתי, שיועד לנשים בעת מלחמה: הקרבת הבנים והבעלים ללא תלונה, שמירה על הבית והעורף, הולדה וגידול בשר התותחים למלחמה הבאה וקבלת תפקידים נוספים בזמן מלחמה.

בזמן המלחמה

רוב תנועות הנשים באירופה אינן ראו את עצמן כמייצגות אינטרסים של נשים מול הסדר הפוליטי והחברתי הקיים, אלא כגוף בשירות המדינה.

בהתגייסותן למען המאמץ המלחמתי ראו הנשים הזדמנות להשתלב כחלק בחברה ודרך להוכיח כי הן ראויות לקבלת זכויות.

השירותים שהחברה ציפתה לקבל מנשים בעת מלחמה, תאמו את התפיסות שאימצו גם רוב הפמיניסטיות, כלומר, הרחבת תפקידיהן מתחום הבית אל כלל החברה. עם זאת, יש לציין, כי הן לא קיבלו שוויון זכויות כמו הגברים, ההשתתפות הפעילה במלחמה צריכה להיות אך ורק על ידי הגברים, ואילו נשים נועדו למלא תפקיד פסיבי בלבד, כלומר – לסבול מתוצאותיה.

הנשים חיפשו לעצמן תפקיד פעיל במסגרת התפיסות המקובלות בדבר תפקידיהן בחברה: הן קיבלו את ההפרדה בין חזית לעורף כמקבילה לחלוקה גברים-נשים ולקחו על עצמן, במסגרת זו, תפקידים של ארגון עבודה וחיזוק המורל וראו בעצמן חלק מן המשימה הלאומית של חיזוק החזית הפנימית וגייסו לשם כך את האיפיונים "הנשיים" של אמהות ונכונות להקרבה.

הן הבינו שאם לא יחוסלו הסיבות הפוליטיות, החברתיות, הכלכליות והפסיכולוגיות למלחמות, יהיה המאבק למען השלום חסר משמעות. בכך הן זנחו את קו החשיבה שאפיין את מרבית הארגונים הפציפיסטיים לפני המלחמה.
הן גם זנחו את האמונה התמימה של מרבית הפמיניסטיות אז, שעצם מתן זכות הבחירה לנשים, כלומר, שיתופן במערכת קבלת ההחלטות, יניב בהכרח מדיניות של שלום. לכן, הן לא הסתפקו עוד בקידום זכויות הנשים בלבד ובחתירה להסדרים בינלאומיים, אלא שאפו לשינוי כולל של פני החברה.