הרב דוד חיים הלוי זצל

בר וזיו

תעודת זהות

א. שם הרב: דוד חיים

ב. שם משפחתו;הלוי

ג. תאריך הולדתו:24 בינאור 1924

ד. מקום הולדתו: ירושלים

ה. שם אביו:משה

ו. שם אימו:ויקטוריה

ז. תאריך פטירתו:10 במרץ 1998

מאורעות בחיי הרב

א. תקופת לידתו:

תולדות חייו, הצעות להפעלה, נושאים ללימוד ולכתיבת עבודות וביבליוגרפיה נבחרת

ב. תקופת ירושלים:נולד בשכונת 'אוהל משה' בירושלים (ליד 'שוק מחנה

י"ח בשבט תרפ"ד (1924) - נולד בשכונת 'אוהל משה' בירושלים (ליד 'שוק מחנה יהודה'(, לאביו, משה (שעלה לארץ עם הוריו מהעיר בורסה שבתורכיה בגיל 16) ולאמו, ויקטוריה (לבית קראקו, גם היא בת למשפחה שעלתה מתורכיה). אביו היה 30 שנה חזן בבית הכנסת "טרנטו" שבשכונה, הוא עסק בצורכי ציבור באמונה, והתפרנס מיגיע כפיו כסנדלר.

חיים-דוד למד בתלמוד תורה השכונתי, "אורח חיים", אצל הרב עזרא הדאיה, והסתופף בין תלמידי החכמים שבשכונה, ביניהם: הרב בן-ציון קואינקה בעל 'המאסף', הרב שלום הדאיה, הרב ב"צ פרדס, ועוד.

תרצ"ג (1933) - בגיל 9 החל ללמוד בישיבת 'פורת יוסף' בעיר העתיקה עד אמצע שנות העשרים לחייו. תלמוד החל ללמוד אצל הרב יוסף טוויל. בבגרותו למד גם סדר קודשים, דבר שלא היה מקובל בישיבה. היה תלמיד שקדן ומצטיין, והיה הצעיר בחבורה מיוחדת שלמדה עם ראש הישיבה, הרב עזרא עטיה (בין חבריו היו: הרב עובדיה יוסף, הרב דוד השלוש, הרב ציון לוי, הרב בן ציון אבא שאול והרב אברהם ברוך). בישיבה קיבל כתב סמיכה לשחיטה, והוסמך לרבנות ודיינות.

למד אצל נשיא הישיבה והרב הראשי לארץ-ישיבה, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, בביתו, מחשבת ישראל, בעיקר את ספר 'הכוזרי' לרבי יהודה הלוי. בהשפעת הרב עוזיאל, למד אנגלית והרחיב את השכלתו ב'סמינר מזרחי'. היה בקי גם בספרות העברית החדשה.

תקופה קצרה למד בישיבתו של הרב עוזיאל, 'שערי ציון' (אותה הקים בשכונת 'נחלת שבעה' בשנת ת"ש), בה הרב עוזיאל ריכז 20 צעירים מוכשרים מעדות המזרח כדי להכשירם כרבנים ומנהיגים רוחניים. הם למדו ש"ס בעמקות ופוסקים, מחשבת ישראל וחכמת הדרוש. לימוד זה סייע לו רבות בהמשך דרכו.

תקופה קצרה התאמן באצ"ל.

להרצות שם. השתתף בועידות הארציות של התנועה שהתקיימו בתל-אביב, תמיד

תש"ב (1942) - עם ייסוד סניף תנועת 'נוער המזרחי' (נע"ם) בירושלים, הגיע נלחם בלהט על עמדותיו.

ב' בטבת תש"ה - הוסמך לדיינות ע"י ראש ישיבת 'פורת יוסף', הרב עזרא עטיה ואחר כך גם ע"י נשיא הישיבה והרב הראשי, הרב ב"צ מ"ח עוזיאל.

תוך כדי לימודו בישיבה שימש במשך 7 שנים כמזכיר בית הדין של העדה הספרדית (בראשות הרב עזרא עטיה והרב ח' גבריאל), שם התמחה בדיינות הלכה למעשה.

תש"ח (1948) - במלחמת השחרור שירת בירושלים בגדוד 'טוביה' (בפיקודו של טוביה ביר), בו שרתו בחורי ישיבות, ביום הם למדו תורה ובלילה הם הגנו על העיר, וביצרו אותה. כאשר היה קשה ומסוכן להגיע לישיבת 'פורת יוסף' בעיר העתיקה, למד עם חבריו בישיבת 'שפת אמת' של חסידי גור.

תש"ט (1949) - בסוף מלחמת השחרור התחתן עם מרים, נכדתו של הרב מאיר ועקנין, הרב הראשי הספרדי של טבריה. במהלך 7 ימי המשתה נבחר לרב שכונות ורוממה ו'מי נפתוח' (ליפתא, בכניסה לעיר). הזוג הצעיר גר בבית שהיה שייך לרב אברהם אביכזיר רבה של קהיר, יחד עם עוד משפחות של חבריו מהישיבה (מקום זה נקרא "הקיבוץ", שכן בשכונת רוממה).

כמו כן, שימש כמגיד שיעור בישיבת 'שערי ציון' שהקים הראשון לציון, הרב עוזיאל.

תש"ט-תשי"א (1949-1951) - שימש כמזכירו האישי של הראשון לציון הרב הראשי לישראל, הרב עוזיאל. בין השאר העתיק את חידושי תורת רבו ואת תשובותיו בהלכה וערך אותם בספר 'שו"ת משפטי עזיאל', ואת מאמריו ודרשותיו ערך בספר 'מכמני עזיאל'. עבודתם המשותפת והצמודה השפיעה עליו מאוד, הוא קיבל מרבו את השקפתו הציונית-דתית, ולמד ממנו רבות ממידותיו האציליות ונועם הליכותיו ומהנהגתו הרבנית, עד שאמר: "אלו היו שנות חיי היפות והמאושרות ביותר"! ואכן, הוא נחשב לתלמידו המובהק.

וביצרו אותה. כאשר היה קשה ומסוכן להגיע לישיבת 'פורת יוסף' בעיר העתיקה, למד עם חבריו בישיבת 'שפת אמת' של חסידי גור.

תש"ט (1949) - בסוף מלחמת השחרור התחתן עם מרים, נכדתו של הרב מאיר ועקנין, הרב הראשי הספרדי של טבריה. במהלך 7 ימי המשתה נבחר לרב שכונות ורוממה ו'מי נפתוח' (ליפתא, בכניסה לעיר). הזוג הצעיר גר בבית שהיה שייך לרב אברהם אביכזיר רבה של קהיר, יחד עם עוד משפחות של חבריו מהישיבה (מקום זה נקרא "הקיבוץ", שכן בשכונת רוממה).

כמו כן, שימש כמגיד שיעור בישיבת 'שערי ציון' שהקים הראשון לציון, הרב עוזיאל.

תש"ט-תשי"א (1949-1951) - שימש כמזכירו האישי של הראשון לציון הרב הראשי לישראל, הרב עוזיאל. בין השאר העתיק את חידושי תורת רבו ואת תשובותיו בהלכה וערך אותם בספר 'שו"ת משפטי עזיאל', ואת מאמריו ודרשותיו ערך בספר 'מכמני עזיאל'. עבודתם המשותפת והצמודה השפיעה עליו מאוד, הוא קיבל מרבו את השקפתו הציונית-דתית, ולמד ממנו רבות ממידותיו האציליות ונועם הליכותיו ומהנהגתו הרבנית, עד שאמר: "אלו היו שנות חיי היפות והמאושרות ביותר"! ואכן, הוא נחשב לתלמידו המובהק. ג תקופת ראשון לציון: הוכתר לרב הראשי הספרדי הראשון של ראשון לציוןאמריקה הדרומית, כדי לעודד את העלייה לארץ ולחזק שם את החינוך הדתי.

הוציא לאור את ספרו: 'דת ומדינה'.

תש"ל (1970) - קיבל את 'הפרס על שם הרב עוזיאל' מטעם עיריית ירושלים.

מחשון תפקד בהרמוניה עם רבה האשכנזי החדש של העיר, הרב יהודה דוד וולפא.

תשל"א (1971) - החל להעביר את השיעור המרכזי ב'בית הועד' באבן שמואל, בו השתלמו רבנים ושו"בים (שוחטים ובודקים) ממושבי הסביבה בהוראה הלכה למעשה. בתפקיד זה שימש כ-15 שנה.

מועצת הרבנות הראשית הכירה בו כגדול בתורה, בשל כך ניתן לו כושר לכהן כדיין ללא צורך להבחן במבחנים לדיינות.

הוציא לאור את ספרו: מפתחות הזוהר ורעיונותיו.

תשל"ב (1972) - הוציא לאור את ספרו: 'מקור חיים לחתן ולכלה'.

ז' בחשון תשל"ג (1973) - נבחר כחבר במועצת הרבנות הראשית השישית. (רבים פנו אליו שיגיש את מועמדתו לתפקיד הראשון לציון הרב הראשי, אך הוא סירב בשל גילו הצעיר ואי רצונו לפגוע בראשון לציון המכהן, הרב יצחק נסים, שהגיש את א' בתמוז תשי"א (1951) - הוכתר לרב הראשי הספרדי הראשון של ראשון לציון, [בשנת תש"י (1950) נהפכה לעיר], בבית הכנסת 'מקור חיים' בשכונת האורפלים, בטקס המרגש השתתפו: הראשון לציון הרב הראשי הרב עוזיאל, רבני העיר והסביבה, חברי כנסת, ועוד. בתפקיד זה שימש יחד עם הרב חיים זבולון חרל"פ (בנו של הרב י"מ חרל"פ, תלמידו הגדול של הראי"ה קוק). כרב צעיר ונמרץ, היה נערץ ואהוב על בני עירו. הוא ליכד וחיזק את העדה הספרדית, חיזק את החינוך הדתי בעיר, ארגן את מחלקת הנישואין ובנה מערכת כשרות למופת, טיפח את עשרות בתי הכנסת שבעיר, העביר הרצאות ושיעורי תורה בכל רחבי העיר ומחוצה לה. הביא לקירוב בין כל שדרות הציבור. בין הנהגותיו המיוחדות: לא לקח כסף על עריכת חופה ומכירת חמץ. ביתו היה פתוח לכל ענין של תורה וחסד עד לשעות הלילה המאוחרות.

עם ריבוי העולים החדשים מארצות המזרח, יצא למעברות לעודדם ולהדריכם במנהגי העדות הנהוגים בארץ, הוא השפיע עליהם לשלוח את ילדיהם לחינוך דתי. במקביל היה גם הרב של המושבים, גאולי תימן ובית עוזיאל, מדי שבוע נסע לטפל בבעיות הרוחניות שהתעוררו בהם.

היה חבר מזכירות 'חבר הרבנים של הפועל המזרחי' [שהוקם באב תש"ח (1948)], והשתתף בכל פעולותיה.

החל לפרסם מאמרים בהלכה, במחשבה ובאגדה במספר כתבי עת.

תשי"ג (1953) - ייסד יחד עם ידידו מישיבת 'פורת יוסף', הרב דוד שלוש (רבה הראשי של נתניה), את 'הארגון הארצי של הרבנים הספרדים בישראל'. הם פעלו להכרה במעמדם של רבני העדה הספרדית כרבני עיר, והכרה בזכויותיהם של שאר הרבנים הספרדים.

תשי"ד (1954) - נבחר כציר לקונגרס הספרדי העולמי השני שהתקיים בירושלים.

הוציא לאור את ספרו הראשון: 'בין ישראל לעמים: מעמדו הרוחני והמדיני של ישראל בין העמים לאור התורה'.

קיץ תשט"ו (1955) - על פי בקשת סב אשתו, הרב מאיר ועקנין רבה הראשי של טבריה, יצא לשליחות לאמריקה הדרומית והצפונית, כדי לגייס כספים עבור מוסדות 'רבי מאיר בעל הנס' שבטבריה.

ט"ו כסלו תשכ"א (1960) - השתתף בכנס רבנים גדול שהתקיים בתל-אביב. הרבנים מחו נמרצות על כוונת גורמים פוליטיים להתערב בסדרי הבחירות לרבנות הראשית, הם דרשו בתוקף שלא לפגוע בעצמאותה. היה אחד הנואמים המרכזיים בכנס זה.

תשכ"ג (1963) - החל להוציא לאור את סדרת ספריו: 'דבר המשפט: בירורים וחקרי הלכות על סדר הלכות סנהדרין להרמב"ם' (3 כרכים), עליהם קיבל את הפרס לספרות תורנית מטעם עיריית ירושלים.

ד' בניסן תשכ"ד (1964) - נבחר למועצת הרבנות הראשית החמישית, היה החבר הצעיר ביותר. היה פעיל בדיוניה, והביא את דברה לציבור הרחב. בנאומיו ברדיו וברחבי הארץ, הסביר לציבור הרחב את הנושאים הרגישים בה היא טיפלה, ותבע לא להפעיל עליה לחץ כדי להשפיע על פסיקותיה. היה חבר בה עד יום מותו.

ח' באלול תשכ"ד - השתתף בכנס חרום גדול ב'היכל שלמה' בירושלים, בו השתתפו כ-700 רבנים, שמחו נמרצות על הפגיעה ברבנות הראשית ובראשון לציון הרב הראשי לישראל, הרב יצחק נסים [בעת הפגנת עדת 'בני ישראל' (עולים מהודו שהתעורר ספק בדבר יהדותם) כנגד ההנחיות שהוציאה הרבנות הראשית לגבי רישומם לנישואין, נשרפה בובה בדמות הרב נסים]. היה אחד הנואמים המרכזיים בכנס זה.

תשכ"ז (1967) - יצא לאור החלק הראשון של סדרת ספריו: 'מקור חיים השלם', המקיף את כל ארבעת חלקי השולחן ערוך, בו הוא שילב הלכה ואגדה תוך התייחסות לשוני בין מנהגי עדות המזרח לבין מנהגי האשכנזים. (הסדרה, שהסתיימה בשנת תשל"ד, מונה 5 כרכים)

תשכ"ט (1969) - בעקבות מלחמת ששת הימים נשלח ע"י הסוכנות היהודית למועמדותו לכהונה נוספת.)

ד. תקופת תל אביב יפו:

כ"ה אייר תשל"ג (1973) - על פי בקשת הרב עובדיה יוסף (שהיה הרב הראשי הספרדי של תל אביב-יפו ונבחר בז' בחשון למשרת הראשון לציון הרב הראשי לישראל), הגיש את מועמדותו לבחירה לרב הראשי הספרדי של העיר, ואכן, ביום זה הוא נבחר למשרה רמה זו יחד עם הרב יצחק ידידיה פרנקל [מט"ו באלול תשמ"ח פעל יחד עם הרב ישראל מאיר לאו, שנבחר לרב ראשי במקום הרב פרנקל שנפטר].

ד' תמוז תשל"ג (1973) - בטקס רב רושם הוכתר לרב הראשי של תל-אביב יפו בהיכל התרבות, במעמד: הרבנים הראשיים, חברי מועצת הרבנות הראשית, אדמו"רים, ראשי ישיבות ושרים. בנאום הכתרתו הבטיח לפעול לקרב את כל חלקי הציבור לתורה, ולפעול בדרכו של מורו ורבו, הראשון לציון, הרב עוזיאל, שנהג באצילות ובנועם הליכות.

פעל רבות לשיקום מעמד הרבנות ומערכותיה, בעיקר שיפר את מערך הכשרות. הקים שיעורי תורה בכל רחבי העיר. בשיעורו המיוחד בספר 'הכוזרי', אותו העביר בשבת בזמן סעודה שלישית (כפי שנהג רבו, הרב עוזיאל), השתתפו מאות מתושבי העיר. בנה גשר בין הציבור הדתי והלא דתי, הספרדי והאשכנזי. היה מקובל על כל שכבות הציבור.

תשל"ה (1975) - יצא לאור ספרו: 'קיצור שולחן ערוך - מקור חיים', בו הוא ליקט בקצרה את ההלכות מתוך ספריו 'מקור חיים השלם'. בשל סגנונו המיוחד והיקפו, ספר זה התקבל במערכת החינוך הדתי כספר הלימוד בהלכה.

תשל"ו (1976) - החל להוציא לאור את סדרת ספריו: 'שו"ת עשה לך רב' (הסדרה שהסתיימה בשנת תשמ"ט, מונה תשעה כרכים עם מפתח).

תשל"ז (1977) - יצא לאור ספרו: 'מקור חיים לבנות ישראל', המפרט את ההלכות השייכות לנשים ובנות לפי מנהגי העדות השונות.

תשמ"ב (1982) - קיבל 'פרס כבוד לספרות תורנית על שם הרב י"מ טולדנו' מטעם עיריית תל אביב-יפו. וכן את 'הפרס על שם הרב י"ל מימון' מטעם מוסד הרב קוק.

תשמ"ד (1984) - קיבל את 'פרס הרב קוק' לספרות תורנית מטעם עיריית תל אביב

תשנ"א (1991) - החל להוציא לאור את סדרת ספריו: 'שו"ת מים חיים' תשובות בהלכה' (שלושה כרכים).

תשנ"ב (1992) - החל להוציא את סדרת ספריו: 'תורת חיים: הגות, מחשבה, ודרוש על סדר פרשיות השבוע' (שני כרכים).

ל' בשבט תשנ"ג (1993) – התמודד בבחירות לרבנים הראשיים לישראל. רבה הראשי הספרדי של חיפה, הרב אליהו בקשי דורון, זכה במשרה זו. כרב ראשי אשכנזי נבחר עמיתו בתל-אביב, הרב ישראל מאיר לאו, לכן, מאז תפקד לבדו כרבה הראשי של העיר. בשנים אלו הוא הצליח לנהל ולנווט את החיים הדתיים בעיר בתבונה רבה, בשל כך הוא זכה להערכה רבה ע"י כל הציבור, דתיים ולא דתיים ספרדים ואשכנזים.

תשנ"ו (1996) - הוציא לאור את ספרו: 'נצח משה', דברי הגות ומחשבה על חמשה חומשי תורה.

ה' באייר תשנ"ז (1997) - קיבל ביום העצמאות את 'פרס ישראל' לספרות תורנית.

ה' באדר תשנ"ח - השתתף בטקס השבעת חברי מועצת הרבנות הראשית העשירית, שהתקיים בבית נשיא המדינה, חיים הרצוג. בנאום שנשא בשם חבריה, קרא לקירוב לבבות ואחדות בעם. היה זה נאומו האחרון.

י"ב באדר תשנ"ח (1998) - נפטר בגיל 74, נקבר בהר המנוחות בירושלים.

א' בסיון תשנ"ח (1998) - לאחר פטירתו קיבל את התואר 'ד"ר לשם כבוד' מטעם אוניברסיטת בר-אילן, כהערכה על פועלו רב השנים. אשתו ובנו קיבלו את הפרס במקומו.

ה. הרב הראשי לתל אביב יפו:ד' תמוז תשל"ג (1973) - בטקס רב רושם הוכתר לרב הראשי של תל-אביב יפו בהיכל התרבות, במעמד: הרבנים הראשיים, חברי מועצת הרבנות הראשית, אדמו"רים, ראשי ישיבות ושרים. בנאום הכתרתו הבטיח לפעול לקרב את כל חלקי הציבור לתורה, ולפעול בדרכו של מורו ורבו, הראשון לציון, הרב עוזיאל, שנהג באצילות ובנועם הליכות.

פעל רבות לשיקום מעמד הרבנות ומערכותיה, בעיקר שיפר את מערך הכשרות. הקים שיעורי תורה בכל רחבי העיר. בשיעורו המיוחד בספר 'הכוזרי', אותו העביר בשבת בזמן סעודה שלישית (כפי שנהג רבו, הרב עוזיאל), השתתפו מאות מתושבי העיר. בנה גשר בין הציבור הדתי והלא דתי, הספרדי והאשכנזי. היה מקובל על כל שכבות הציבור.

ו. במערכת החינוך הממלכתי דתי:

כבר בילדותו נמשך ללימוד תורה, והסתופף בין תלמידי החכמים שגרו בשכונתו, "אוהל משה". בניגוד לרוב ילדי השכונה, שלמדו בבית הספר של 'אליאנס' שהיה נתון להשפעת התרבות הצרפתית, בגיל 9 החל ללמוד בישיבת 'פורת יוסף'. היה תלמיד שקדן ומצטיין. היה הצעיר בחבורה מיוחדת שלמדה עם ראש הישיבה, הרב עזרא עטיה. בישיבה קיבל כתב סמיכה לשחיטה, רבנות ודיינות. בישיבה לא הסתגר בעולמו הפנימי, אלא היה ער לנושאים ובעיות שהעסיקו את הציבור בארץ. למד אצל נשיא הישיבה והרב הראשי לארץ-ישראל, הרב ב"צ מ"ח עוזיאל, מחשבת ישראל. בהשפעתו למד אנגלית והרחיב את השכלתו ב'סמינר מזרחי'. היה בקי גם בספרות העברית החדשה.

למד גם בישיבת 'שערי ציון', בה הרב עוזיאל ריכז 20 צעירים מוכשרים מעדות המזרח כדי להכשירם כרבנים ומנהיגים רוחניים, הם למדו ש"ס בעמקות ופוסקים, מחשבת ישראל וחכמת הדרוש. לימוד זה סייע לו רבות בהמשך דרכו.

את תפקידו הרבני החל כרב שכונה בירושלים, וכמזכירו האישי של הראשון לציון, הרב עוזיאל, ממנו קיבל את השקפתו הציונית-דתית ולמד הנהגה רבנית ומידות נעלות בעיקר בין אדם לחברו. הוא קירב, עודד והדריך את העולים החדשים שעלו בהמוניהם מארצות המזרח. כחבר מזכירות 'חבר הרבנים של הפועל המזרחי', יצא גם אל העם שבשדות. בהיותו הרב ראשי של ראשון לציון ושל תל-אביב יפו, היה אהוב ונערץ כמנהיג רוחני של הציבור כולו על כל גווניו, מבוגרים ובני נוער, ספרדים ואשכנזים, דתיים ושאינם דתיים, בשל כך הצליח לקרב רבים לערכי היהדות. עבד בהרמוניה מלאה עם עמיתיו הרבנים הראשיים האשכנזים של העיר, ועם חברי המועצה הדתית על כל מחלקותיה. פעל רבות לשיפור מערך הכשרות ושמירת השבת. ביקר בבתי הכנסת בכל רחבי העיר, אף באשכנזים. כחבר במועצת הרבנות הראשית עשרות שנים, היה בין הפעילים והבולטים בה. בנאומיו ברדיו הסביר לציבור הרחב את הנושאים הרגישים בה היא טיפלה, ותבע לא להפעיל עליה לחץ כדי להשפיע על פסיקותיה. פעל רבות למען הכרה במעמדם וזכויותיהם של רבני עדות המזרח.

היה מגדולי רבני הציונות הדתית. הוא ראה בהקמת המדינה מאורע אלוקי ושלב חשוב בגאולה. למרות הירידה הרוחנית במדינה, מלחמות, פיגועים וקשיים רבים,
Big image
תולדות חיי הרב חיים דוד הלוי זצ"ל
לידתו של הרב ח.ד. הלוי שכונת "אוהל משה"
הרב ח.ד. הלוי בכהונתו כרב בראשון לציון.