המאבק על אורח החיים המתהווה בגדרה
חברי אגודת ביל"ו שעזבו את דרך החיים הדתית מעוררים סערה
כתב העת "ידיעות המושבה" 1.9.1889, ה' באלול תרמ"ט
רובם של בני העלייה הראשונה הם מסורתיים שומרי מצוות וצביון המושבות שהקימו היה דתי. לא כן המושבה גדרה שהוקמה ע"י חברי אגודת ביל"ו שעזבו ברובם את דרך אבותם ומעוררים פולמוס בקרב המתרימים הדתיים למען יישוב הארץ.
מקימי שאר המושבות בארץ ומנהלי האגודות הציוניות ליישוב הארץ טענו כי מוטב שהארץ תשאר בשוממותה מאשר תהייה ל"מערת פריצים" לדבריהם. בנוסף, הוועד המרכזי של אגודת "חובבי ציון" בחו"ל שסייעו כלכלית לפיתוח ולהתיישבות הארץ, שמעו כי הבילויים מחללים שבת בפרהסיה ומנהלים אורח חיים חילוני במושבה. הם סברו כי אם המתיישבים לא יקיימו אורח חיים דתי אין טעם למצוות יישוב א"י. סערה זו זכתה לכינוי "פולמוס בני גדרה" בקרב רבנים ב"חובבי ציון". רובם זעמו על חברי אגודת ביל"ו וטענו שאם לא ישובו מדרכם יש לגרשם מהארץ.
לאחר ויכוח ארוך במיוחד בין חברי "חובבי ציון" שבמרכזו עמדה השאלה האם זכאים המוסדות של תנועת חו"צ (חובבי ציון) להשגיח על המתיישבים במושבות החקלאיות ולהבטיח את התנהגותם הדתית לפחות בפרהסיה?, הוחלט בסופו של דבר לשלוח את התורם הנודע, הרב יחיאל מיכל פינס, להיות משגיח במושבה כדי שלא תיפגע הפרהסיה של אופי החיים הציבוריים הניבנת בארץ.
בית הכנסת "ישורון" בגדרה
בית הספר הראשון בגדרה
החלוצים הראשונים במושבה הצעירה גדרה
פרשת השמיטה בגדרה
נפסק היתר לעבודת אדמה חלקית בשמיטה!
כידוע, שנת השמיטה הולכת ומתקרבת. עם שיבת העם לארצו וחידוש עבודת החקלאות, עומדים המושבות הצעירות בפני אחת המצוות החשובות שנתייחדו לארץ ישראל- מצוות השמיטה. רבנים ומשכילים כאחד כבר החלו ללבן ולברר את הסוגיה המדאיגה- מה יקרה לישוב בארץ בשנת שמיטה, מכיוון שמצב המושבות קשה והשבתת העבודה היא סיכון קיום המושבות והגברת התלות בברון רוטשילד. סכנה נוספת שתושבי הארץ האחרים יתחילו לעבד את הקרקעות, ותאבד הבעלות המעשית עליהם. רוב המושבות מבינים את נזקיה של מצוות השמיטה לכלכלתם ונוטים לרצות לקיים אותה למרות שידעו שישאו בתוצאותיה. אך תושבי גדרה, שרובם, כמובן, חילונים כחלק מחזון אגודת ביל"ו, מתנגדים לקיום המצווה מכיוון שהם חוששים שהמושבה לא תוכל להמשיך להתפתח וששביתת האדמה תביא לאובדן שווקים. כתוצאה מדעות אלו, תושבי גדרה סופגים ביקורות קשות ושליליות מתושבי הישוב הישן ורבני ירושלים בדומה לפולמוס בני גדרה, במה שזכה לכינוי פולמוס השמיטה. איכרי הארץ שרובם שומרי תורה ומצוות פנו בסוף שנת תרמ"ז לתנועת חיבת ציון כדי להתמודד עם סוגיה זו. בשנת תרמ"ח התקיימה בוורשה, פולין פגישת רבנים של קבוצת "חובבי ציון" (האחראים על העלייה וההתיישבות בארץ ישראל) לקראת שנת השמיטה:
הנצי"ב טען שיש לקיים את מצוות השמיטה ללא שום היתר עבודה.
הרב מוהליבר סבר שעל אף העובדה שניתן למצוא היתר לא כדאי להשתמש בו, משום שאחרי אלפיים שנה סוף סוף הזדמנה לנו מצוות שמיטה ולכן עלינו לקיימה. בנוסף רצה למשוך את היהודים החרדים לתנועה ולכן לא תמך בהפרת השמיטה.
הרב אליאשברג טען שיש להתיר לגמרי את העבודה משום פיקוח נפש.
"חיבת ציון" פנו לגדול הדור הרב ספקטור כדי לפסוק בעניין אך סירב כדי לא להיכנס למחלוקת עם רבני ירושלים אשר אסרו כל עבודה בשנת השמיטה.
לאחר דיונים מרובים בין אנשי "חיבת ציון" ובין עוד רבנים ואנשים מרובים, נפסק היתר לעבודת האדמה בשמיטה ע"י מכירת קרקעות לזמן מוגבל לנכרים כדי להפקיע את קדושת פירות הארץ ולאפשר עבודת אדמה בכפוף לתנאים מסויימים ע"י נכרי ובאופן חלקי גם ע"י יהודים.
רוב המושבות בארץ ישביתו לחלוטין את עבודת האדמה בשנת השמיטה ומעטות המושבות שמסתמכות על היתר המכירה ויעבדו את האדמה עפ"י הגבלותיו של ההיתר, כגון גדרה שמתיישביה הצליחו לקבל את מה שרצו למרות שספגו ביקורות קשות.