סיפורם של סבא וסבתא
מגישה: סתיו גרשון
מבוא-
כל אחד מהסבים והסבתות עבר בחייו הרבה חוויות שמחות ועצובות,
שבסופו של דבר הפכו אותו למי שהוא היום.
סבתא אורה
"לכל קמט-סיפור" כך סבתא אומרת. "בקמטים אני סיפורים לך שומרת."
שם סבתי מצד אמי: אורה.
שם משפחה: נהרי.
שם נעוריה: לחדיו.
תאריך לידה: 20.05.1940
ארץ לידה ישראל.
הורים: סבתא רבתא: מרים ז"ל, סבא רבא: משה לחדיו.
אחים: יאיר ז"ל, פנחס ז"ל, יעקוב, איציק ז"ל, אלי, מגי, אפי, סימה, נורית, עליזה, אבי, שלומית, גבי.
סבתא אורה נולדה בעיר העתיקה, בבית החולים "משגב לדך" למשפחה ברוכת ילדים. האח פנחס ז"ל נפטר ממחלת הסרטן ויאיר ז"ל היה קצין ונהרג בשרותו הצבאי. הבית שבו גרה סבתי היה בית מסורתי דתי וקיימו את כל המצוות, בבית דיברו בערבית ובעברית, האווירה הייתה חמה ועליזה. אביה משה עבד קשה מאוד לפרנס את הבית, מקצועו היה חייט, ואימה הייתה עקרת בית. סבתי למדה בבית הספר "בית צעירות מזרחי" והייתה בתנועת הנוער "הנוער העובד". כילדה סבתי זוכרת מהחיים בעיר העתיקה בשנת 1945 טרום מלחמת הקוממיות את הצלפים הירדנים מעל גגות הבתים יורים על היהודים, סבתי זוכרת את החללים שנפלו. המשפחה התחבאה במקלט המרכזי שהיה בבית הכנסת, עם עוד משפחות, הם היו שם חצי שנה, שם סבתא רבתא בישלה על פתיליה, שאבו מים מבור מים, האחים היו קטנים מאוד, הייתה תקופה קשה מאוד, ואת כל הגברים לקחו בשבי לירדן. את אביה של סבתי לקחו לשבי ולאחר כ-תישעה חודשים חזר. המשפחה נשארה תחת כיפת השמיים מיום שישי עד למחרת במוצ"ש בלי מים ואוכל, במשאיות העבירו אותם לקטמון. קטמון היא שכונה בדרום מרכז ירושלים. רוב האנשים שגרים בירושלים נוהגים לקרוא לה קטמון הישנה בשביל להבדיל אותה ולייחד אותה משאר רצף שכונות הלווין שלה "הקטמונים". בקטמון כל אחד חיפש לו איפה לגור. בקטמון הייתה מלחמה קשה הנוצרים עזבו את הבתים, והחיילים כבשו את קטמון והיהודים תפסו כל אחד בית לגור בו. הבית של המשפחה בקטמון היה ברחוב מחלקי המים . המלחמה המשיכה, ועדיין הירדנים ניסו לצלוף בבתים, המשפחה נאלצה ללכת ברגל למלחה שם היו עצי זית רבים. בעזרת כדים מחרס כתשו אותם ואכלו זיתים עם לחם. לא היה מה לאכול, החיילים נתנו ליהודים קצת אוכל שנשאר להם. זה עזר להם מאוד. יותר מאוחר הצמידו למשפחה עוד משפחה שעלתה ממרוקו שחיו עם המשפחה של סבתא למשך 5 שנים. היה צפוף מאוד. סה"כ היו 11 נפשות בחמישה חדרים שכולל מטבח ושירותים משותפים.
סבתא הייתה במקהלת "מזמור שיר" מגיל 12 עד גיל 22. הם היו עשרים זמרים הסולן היה גו' עמר. הם למדו פיתוח קול ב"קול ישראל".
סבתא שירתה בצבא בחיל הקשר והפיקוד. בתקופת הצבא שהיו ללהקת הזמר הופעות היו באים לאסוף אותה מהבסיס. לאחר תקופת הצבא סבתא עבדה במשרד החוץ והייתה בקשר במסגרת העבודה עם גולדה מאיר, ובנוסף עבדה במשרד האוצר בקריה בירושלים. סבתא אורה הכירה את סבא משה ז"ל בערב שירה, הפגישות בניהם נמשכו שנה עד שמיסדו את הקשר. אחרי החתונה סבתי נכנסה להריון וילדה את בנה הבכור אבי בבית החולים "הדסה" שבירושלים. אחרי מספר שנים עברו מירושלים לזיכרון יעקוב לצורכי פרנסה, שם סבא הקים את העסק שלו, אטליז. לאחר מכן האח השני של אמי נולד בבית החולים "הילל יפה" שבחדרה, שמו של האח השני הוא עמי-נדב, כיום אנו קוראים לו עמי. לאחר כשנתיים אחיה השלישי של אמי נולד גם הוא בבית החולים "הילל יפה" שבחדרה, שמו של האח השלישי הוא אוהד. לאחר כשמונה שנים אמי נולדה בבית החולים "הילל יפה" בחדרה, לאמי קוראים נעמה, היא הבת היחידה וגם בת הזקונים כיום הם ארבעה אחים: אבי, עמי, אוהד, נעמה. כיום אנחנו 13 נכדים. אבי: דניאל, רפאל. עמי: איילה, משה, הדס, תמר, אבי-נעם. אוהד: מעיין, עומרי, ירדן. נעמה: סתיו, רז, אסף.
מלחמת העצמאות והחיים בעיר העתיקה
מלחמת העצמאות והחיים בעיר העתיקה:
קצת על תקופת המלחמה: המלחמה כונתה מלחמת העצמאות או מלחמת הקוממיות. המלחמה החלה בשנת 1947, יום אחרי שהתקבלה תוכנית החלוקה של האו"ם. הסיבות לפרוץ המלחה הן: עקב התנגדותם של ערביי ישראל ומדינות ערב הסובבות אותה להקמת המדינה. בזמן המלחמה העיר ירושלים הייתה שבויה במצור, כלומר- כל הדרכים לכניסה וליציאה לעיר היו חסומות. בזמן המלחמה מנתה אוכלוסיית ירושלים היהודית כ-100,000 נפשות, האוכלוסייה המוסלמית מנתה כ-33,000 נפשות והאוכלוסייה הנוצרית מנתה כ-31,000 נפשות. האוכלוסייה הירושלמית הייתה מאופיינת בבני עדות המזרח ושל האנשים חסרי היכולת הכלכלית גבוהה. בירושלים שכנו שכונות יהודיות לצד שכונות ערביות, לתושבי העיר היו דרכי גישה משותפות כמו: מרכזי מסחר ומסודות עירוניים המשותפים לכול התושבים. בתקופת השלטון הבריטי ירושלים שימשה כמרכז השלטון בארץ ועל כן הייתה בה גם אוכלוסייה בריטית וכוחות צבא ומשטרה גדולים.
אנשים בכותל
סבתא ומשפחתה
סבתא בתקופת הצבא
סבא משה ז"ל
ליבו זהב, וזמר על השפתיים,
אם יש שמחה- היא אצלו בעיניים.
שם סבי מצד אמי: משה ז"ל.
שם משפחתו: נהרי.
תאריך לידה:19.05.1933
הורים: מרגלית ואברהם הלוי-נהרי.
אחים: שלמה, יעקב, חנה ז"ל, נחמה ז"ל, יצחק ז"ל, שמחה ז"ל, פינחס ז"ל, אלי ז"ל, רבקה ז"ל, שושנה ז"ל, שרה ז"ל, דוד ז"ל, ציון ז"ל.
סבא משה ז"ל נולד בירושלים בעיר העתיקה, ביתם היה גדול עם תיקרה עגולה וגבוהה, עם חלון שמשקיף לרחוב הראשי. בבית דיברו ערבית, עברית, לדינו (ספרדית). הלדינו היא שפתם של מגורשי ספרד, השפה התגבשה שנים לאחר הגירוש. מקורה של הלדינו היא בניב הקסטיליאני של הספרדית שבו דיברו יהודי ספרד. כיום הלדינו אינה שפה מדוברת אך השימוש בשפה נעשה ב-ספרות, שירה, מחקר, תיאטרון ובמוזיקה. המשפחה מנתה 14 אחים ואחיות אך 11 נפטרו מכל מני מחלות כמו מ-אנגינה, גריפה וטיפוס. בזמנו כל מחלה קלה הייתה עשויה להסתיים במוות. האווירה בבית הייתה חמה ונעימה, היו הרבה ערבי שירה כחלק מההווי התימני. המשפחה עזרה לקליטת עולים חדשים מתימן שהגיעו לכפר שילוח. כפר שילוח היה מקום התיישבות של חלוצי עולי תימן, בשיאו מנה היישוב כמאתיים משפחות. בסוף שנות ה-30 של המאה העשרים החליט המנדט הבריטי לפזר את היישוב, ואנשיו התפזרו במקומות שונים בארץ. כפר השילוח הוא כפר ה"סילוואן" של ימנו. המשפחה הייתה אמידה ובנוסף הייתה מסורת מאוד דתית כמקובל בירושלים עם ההליכה לבית הכנסת בערבי שבת וכן בבוקר. בחגים משפחתו של סבי הייתה עושה כמנהגים המקובלים כמו ביעור חמץ, בניית סוכה. כילד סבי אהב לשחק בגוגואים, בבלורות, משחקי כדור, אופניים, מחבואים. מגיל 16 סבי היה פעיל בתנועת הנוער "צופים" ונהנה מאוד מהפעילויות, ערבי שירה, אש לילה. אחר כך הוא הצטרף ל"גדנע" שהייתה חלק מ"ההגנה". סבי שירת בנח"ל במחזור הראשון בשנת 1956, השתתף במבצע "סיני", מלחמת ששת הימים ויום כיפור. לסבי הייתה קצביה בזכרון יעקב הרבה מאוד שנים, במרכז המושבה. סבא היה מוכר ואהוב על כל תושבי זיכרון, כל קליינט שלו היה מתייעץ עמו בנושאים שונים. סבא היה איש חם מאוד אהב מאוד לארח בביתו משפחה וחברים ובנוסף אהב מאוד את העיסוק במטבח. סבי סיים את חייו בגיל 58 בתאונת דרכים טרגית. כאשר חזרו מירושלים מחתונתו של בנו עמי-נדב (אח של אמי)קרתה תאונת דרכים והוא נפטר לאחר כמה שעות בבית החולים "אסף הרופא". בגלל העסק חזר מירושלים לאחר החתונה בשעה מאוחרת מאוד ולא שמע בעצת כולם להישאר ללון בירושלים.
משפחתו של סבא רבא אברהם הלוי- אב סבי משה נהרי ז"ל.
משפחתו של סבא רבא אברהם הלוי עלתה ארצה בעלייה החמישית בשנת 1935. העולים מתימן נדחו על ידי אנשי היישוב הישן בעיקר בגלל המחסור במקום ומשום שגם הטילו ספק ביהדותם של העולים. העולים התיישבו בצלע הר הזיתים בכפר שילוח. כל משפחה נזקקת קיבלה דירה בת שני חדרים וגרה בו 3 שנים. משפחתו של סבא רבא אברהם לוי הייתה דתייה והתיישבה בכפר השילוח. המשפחה הייתה פעילה מאוד בישוב, לדוגמה: בקבלת משפחות עולות חדשות ורבות מהן סעדו על שולחנם של המשפחה.
סבתא וסבא
העלייה מתימן
הקצביה של סבא ז"ל
התמונה צולמה בקצביה של סבי ז"ל. הקצביה הייתה "בזכרון יעקב".
סבתא סוזן
אישה חמה ואוהבת, הקסם הוא אצלה בידיים והשמחה בלב ובעיניים.
שם סבתי מצד אבי- סולטנה (סוזן).
שם משפחה- גרשון.
שם נעורים- אלפסי.
תאריך לידה- 1.7.1946.
ארץ לידה- מרוקו.
הורים- סלמון ז"ל וזוהרה ז"ל.
אחים- אביה של סבתי התחתן עם אימה כאשר היו לו שלושה ילדים שאותם גידלה אימה זוהרה- יחיא ז"ל, מימון ז"ל, ימנה ז"ל בנוסף היו לה עוד אחים מאותה האימא והאבא- יוסף ז"ל, אלי, מרי.
סבתא נולדה בעיר בני מילל שבמרקו. הם היו גרים באזור משותף עם ערבים ויהודים וחיו בשכנות טובה. הבית במרוקו היה בנוי מחמר. בבית היו שלושה חדרים הם גרו שלוש נפשות בכל חדר ולא היה חשמל והשירותים היו מחוץ לבית והיו מביאים מים מהנהר. סבתי באה ממשפחה מאוד דתית ששומרת מצוות ושבת. עד גיל 16 היא למדה במרוקו בבית הספר אליאנס, שם הם למדו צרפתית עברית וערבית. זה היה בית ספר שלמדו בו רק יהודים. יחס המורים היה נוקשה מאוד, זכור לה שהייתה מפריעה בשיעורים והמורה היה מעניש אותה על ידי מכות על היד עם סרגל. בגיל 16 בשנת 1960 משפחתה החליטה לעלות ארצה. תחילה נסעו למרסיי עיר בפריז, ושם שהו בסוכנות היהודית כחודש. לאחר חודש הם עלו לאוניה ושטו שבעה ימים עד שהגיעו לחיפה, מחיפה העבירו את העולים למחנה העולים במעברה, המעברה הייתה מחנה עולים שם קלטו את האנשים שעלו ארצה מפרדס חנה שם הם גרו בתנאים מאוד קשים. אביה היה סנדלר ואימה הייתה עקרת בית. סבה של סבתי היה גם סנדלר וסבתה הייתה אורגת שטיחים. בבית הם דיברו עברית, ערבית וקצת צרפתית. בשכונה בארץ הם היו משחקים קלאס, חבל ומחבואים. השמחה הכי גדולה הייתה המימונה. מימונה הייתה חג יהודי עממי שמקורו היה ביוצאי צפון מערב אפריקה, ביהודי יוצאי מרוקו. בימי שבת הם היו הולכים לבית הכנסת ובימי חופש היו עוזרים לאימא בבית ומשחקים עם השכנים. סבתי הייתה בתנועת הנוער ה"צופים". בתנועה הם היו יושבים שרים ומשוחחים. סבתי לא שירתה בצבא. סבתי הכירה את סבי כאשר הגיעה עולה חדשה לארץ. הם התגוררו באותה שכונה במעברה פרדס חנה. הוריה של סבתי לא הסכימו לחברות בניהם בגלל מוצאו העיראקי, אך אהבתם גברה על המכשולים, ואחרי שנה וחצי של הכירות התחתנו. החתונה התקיימה בתאריך 30.10.1963 בשעה שש וחצי בערב. החתונה נערכה במגרש כדורסל בפרדס חנה. בחתונתה קרה מקרה לא נעים, הלהקה שהוזמנה לא הגיעה וסבי שהיה חשמלאי במקצועו, נאלץ לטפס על העמודים ולארגן מערכת רמקולים לתקליטים שארגנו במהרה כדי שהשמחה לא תיפגם. לאחר החתונה עברו להתגורר בביתם של ההורים של סבי (אברהם וגורגיה). סבתי כל השנים הייתה עקרת בית וגידלה שישה ילדים. בגיל 35 לאחר שהילדים גדלו החליטה לצאת לעבודה, בתחילה עבדה כמטפלת בילדים ואחר כך עבדה כ-8 שנים בפנימייה כאם בית. היא הייתה יוצאת כל יום בשעה14:00 מהבית והייתה חוזרת הביתה בשעה 20:00. לאחר מכן עבדה במשתלה וכיום היא בפנסיה ןמבלה את רוב זמנה בבית, מבשלת, ונהנית בחברת הילדים ונכדים.
לסבתי יש 16 נכדים-
אורלי- סיוון, נסי וטל.
ויקי- שחר, יובל ואיתי.
אירית- ברק ודור.
עפרה- סהר, מתן ושקד.
יפה- אופיר ואופק.
מני- סתיו (אני), רז ואסף.
סבתי מאוד אוהבת לבשל ולפנק אותנו במאכלים שאנחנו הכי אוהבים.
סבתי אישה חמה ואוהבת, השמחה אצלה היא בלב ובעיניים וקסם הוא אצלה בידיים, כל מי שמכיר אותה אוהב אותה. היא תמיד דואגת לשאול לשלומו של כל אחד מילדיה ונכדיה.
סבתא בהיותה צעירה יותר
העיר בני מילל
מימונה
סבא משה
אדם שקט מיוחד ורגוע שכל עולמו הוא משפחתו
שם סבי מצד אבי- משה.
שם משפחה- גרשון.
תאריך לידה- 31.1.1939
ארץ לידה- עיראק.
הורים- גורגיה (יפה) ז"ל ואברהם ז"ל.
אחים- ויקטוריה ז"ל, פרחה ז"ל, אלה, דייזי ז"ל, נוגה, שולה ז"ל, יחזקאל ז"ל. סבי הוא הבן השישי במשפחה.
עד גיל עשר למד סבי בבית הספר בעיר חנאקין שבעיראק שם הם למדו ערבית וקצת עברית, אחר הצהריים אהב לשחק עם חברים בחצר כדורגל. בשנת 1950 סבי היה בן 10 והוא עלה עם משפחתו לארץ במטוס במבצע "עזרא ונחמיה". מבצע זה הוא מבצע להעלאת יהודי עיראק לארץ ישראל. המבצע קרוי על שמם של מנהיגים בבל ובארץ ישראל בתקופת בית המקדש השני. בתחילה החוקים בעיראק לא אפשרו להם לצאת מהארץ אך למרות העונשים הכבדים שאיימו עליהם, הצליחו יהודים רבים לצאת מעיראק ולעלות לארץ ישראל. כשהגיעו ארצה הסוכנות העבירה אותם למחנה עולים בפרדס חנה, מקום זה היה אחד משני המחנות הגדולים בארץ שהכיל בתוכו באופן לא קבוע עולים בתקופת העלייה ההמונית, שם הם גרו בתנאים קשים. בארץ המשיך סבי ללמוד בבית הספר אלונים וסיים את לימודיו בהצלחה במגמת חשמל. עקב התקופה הקשה נאלץ סבי תוך כדי לימודים גם לעבוד אחר הצהריים ולעזור בפרנסת המשפחה. סבי זוכר את השמחה המשפחתית כמו הבר מצווה שלו ושל אחיו. בשבת נהגו להיות עם כל המשפחה ולבקר את הקרובים להם. סבי היה חבר בתנועת הנוער גדנ"ע שם הם נהגו להיפגש, לשחק ולעשות קומזיצים. בשנת 1958 התגייס סבי לצבא ושירת שלוש שנים בחיל האוויר בתפקיד נהג. כאשר סיים את הצבא הכיר את סבתי במחנה העולים ולאחר שנה וחצי התחתנו. תחילה סבי עבד אצל קבלן כחשמלאי, ולאחר מכן עבר לעבוד במפעל אליאנס (מפעל לצמיגים) בחדרה כמעט 20 שנה עד שהמפעל נסגר והוא פוטר. לאחר מכן סבי עבד כחשמלאי אצל קבלן בחברת חשמל, ושם עבד בהקמת תחנת הכוח רבין בחדרה. כיום סבי בפנסיה אינו עובד, הוא מבלה את רוב שעות היום בבית, צופה בטלוויזיה, נח ונהנה בחיק המשפחה והנכדים. סבא אדם מיוחד, שקט ורגוע שכל עולמו זה משפחתו ולכן הוא יעשה הכול למענה.