עבודת הגשה בתנ"ך
נושא : שמשון
מגישות: ורד חן , שיר גורג'י, גוטליב אופק ואסנקה חנה.
קצת על שמשון
שמשון היה שופט והוא שפט את בני ישראל 12 שנים.
שמשון מהווה מופת של גבורה וכוח. ביהדות הוא נודע בכינויו העממי "שמשון הגיבור". באומנות ובספרות התאולוגית הנוצרית מסמל שמשון את מעלת הגבורה.
נספר בקצרה על האהבות של שמשון
סיפור עלילותיו של שמשון שזור בשלוש אהבות שהיו לו עם נשים, שכולן היו פלשתיות, למורת רוחם של הוריו.
האישה הראשונה הייתה אישה פלשתית מהעיר תמנה, בדרכו אליה פגש שמשון בכפיר האריות, "וַיְשַׁסְּעֵהוּ כְּשַׁסַּע הַגְּדִי". בהמשך, התנחלה כוורת דבורים בגווית האריה, ושמשון רדה ממנה את הדבש. סיפור זה היווה נושא לחידה שחד שמשון לשלושים בחורים במשתה חתונתו: "מהאוכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק" (שופטים, י"ד יד).
האישה השנייה :
האישה השנייה הייתה אישה זונה פלישתית מעזה.
האישה השלישית :
האישה השלישית הייתה נערה פלשתית מנחל השורק ששמה דלילה .הפצירו בדלילה לפתות את שמשון כדי שיגלה מהו סוד כוחו, ותמורת מידע זה הציעו לה אלף ומאה כסף. שמשון התל בה מספר פעמים עד שלבסוף, משגברו הצקותיה, גילה לה שמשון שכוחו טמון בשיער ראשו שלא גולח מעולם, וכך נלכד. דלילה גזזה את מחלפות ראשו, והפלשתים ניקרו את שתי עיניו ושמוהו כטוחן בבית האסורים.
ההשגים של שמשון ,שמשון בנצרות, וכסמל גבורה.
1. נלחם לבדו נגד הפלשתים.
2.בנצרות של ימי הבנים נחשבה גבורה כאחת משבע המעלות הטובות (יחד עם תבונה , צדק , צניעות, אמונה , תקווה וחסד). הגבורה מיוצגת באמנות הדתית של אותה תקופה באמצעות סמלים הלקוחים מסיפורי שמשון.
3.שמשון מסמל מיתוס של גבורה וכוח, הן ביהדות, שבה כינויו העממי הוא "שמשון הגיבור", והן בנצרות.
בשל היותו של שמשון סמל לכוח, בחר בו אבא קובנר , ששירת כקצין חינוך בחטיבת גבעתי בתש"ח, והעניק את שמו ליחידת שועלי שמשון נקמת שמשון בפלשתים באמצעות 300 שועלים, העניקה לחטיבת גבעתי ולפיקוד דרום את סמלם - השועל.
סיפור מותו:
סיכום:
שופטים, פרקים י"ג-ט"ז, שמשון .
השופט האחרון, שפעולתו נזכרה בספר שופטים הוא שמשון. אין אף שופט שזכה לתיאור כה ארוך ומפורט של קורותיו ופעולותיו. במקרא מסופרים אירועים שונים, הקשורים בנזירותו, במלחמותיו בפלשתים ובהתגרויות בהם, בהליכתו אחר בנותיהם ובמותו. בכל אלה נזכרו אירועים שונים .
ייחודו של שמשון
מספר קווים מייחדים את שמשון משאר השופטים:
הוא לא שימש כמנהיג העומד בראש צבאותיהם של מספר שבטים ומכה את האויב לו נשתעבדו. כל פעולותיו הן אינדיבידואליות.
הוא איננו מכה את האויב מכה ניצחת ומבטל את השעבוד שנשתעבדו לו ישראל. פעולתו הקלה את העול הפלשתי, אך לא ביטלה אותו. וכבר בישר כן המלאך מראש: "והוא יחל להושיע את ישראל" (פרק י"ג; ה). תחילת ישועה ולא כולה.
כוחו וגבורתו.
נזירותו. לא זו בלבד שהיה נזיר, אלא שהיתה זו נזירות מיוחדת במינה (ראה על כך במסכת נזיר, פרק א', משניות ב-ג).
בני ישראל באותה עת לא היו ראויים לישועה שלמה, ולו לזמן מה. החוקרים נחלקו ביניהם בדבר זמנו של שמשון, אך הדעת נוטה בבירור לקבל את סברת אלה המאחרים את הופעתו לסוף תקופת השופטים. משום שלא היו ישראל ראויים לישועה שלמה, נבחר שופט מיוחד שכל פעולתו יהא בה משום הקלה מלחץ האויב הפלשתי ולא מיגורו המוחלט. אויב זה שונה היה משאר שכני ישראל שבאותה עת במוצאו האתני, בדרכי אירגון ובכוחו הצבאי.
שמשון יכול היה לבצע שליחות מיוחדת זו ע"י הכוח המופלא שניתן לו, להכות בפלשתים בשל ההתנגשויות האישיות שהיו לו עמהם, מבלי לקשור בכך את שבטי ישראל שישבו בסמוך לפלשתים, כדי לראות במעשים אלה משום מרידת שבטי ישראל ולהכות בהם.
עובדה זו מעמידה במלוא חריפותה את שאלת אחריותו של שמשון להליכתו אחר בנות פלשתים.
כבר התחבטו בשאלה זו ביחס לשמשון תנאים ואמוראים, ושתי דעות הוצעו לכך. הראשונה היא זו שהזכרנוה לעיל: "תנו רבנן": שמשון בעיניו מרד שנאמר "ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני". זה גם בסוף פרק ט"ז בסיכום פעולות שמשון כולן: "והוא שפט את ישראל עשרים שנה". סיום זה הוא המצוי אצל שופטים אחרים, כאשר בסוף תיאור פעולותיהם צוינה תקופת שפיטתם. מדוע, אם כן, הייתה חריגה אצל שמשון וזמנו סוכם באמצע תיאור קורותיו ופעולותיו? נראה שבאו ללמדנו על החלוקה הנ"ל לשתי תקופות. הזמן גם הוא לא נשתנה: עשרים שנה. מסתבר, לכן, לראות את סיום פעולתו החיובית של שמשון כשופט באירוע שב"עין הקורא" (סוף פרק ט"ו). מכאן ואילך החלה הירידה והאירועים השליליים אינם נכללים בפעולתו כשופט וכמושיע.
בסוף פרק ט"ו נאמר: "וישפט", בו' ההיפוך. בסוף פרק ט"ז – "והוא שפט", דהיינו, "והאדם ידע את חוה אשתו – כבר קודם העניין של מעלה, קודם שחטא ונטרד מגן עדן, וכך ההריון והלידה. שאם כתב: וידע אדם – נשמע שלאחר שנטרד היו לו בנים".
במעשיו שבתקופה הראשונה, לא רק שלא היו שליליים, מצטייר שמשון כאדם בעל תכונות תרומיות, ובניגוד לדמות המצטיירת בעיון שטחי בכתובים כאדם תקיף וברוטאלי, הבז לאחרים וכל עולמו מצטמצם בהנאותיו הגשמיות. שמשון מצטיין בענווה יתירה ונמנע לספר להוריו על הריגת האריה; הוא מתפלל אל הקב"ה כאדם בעל אמונה עזה ותפילתו נענית, ("ואמר רבי יוחנן: שמשון דן את ישראל כאביהם שבשמים, שנאמר: "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל" (בראשית מ"ט, טז) ואמר רבי יוחנן: שמשון על שמו של הקב"ה נקרא, שנאמר: "כי שמש ומגן ה'…" (תהלים פ"ד, יב) אלא מעתה לא ימחה? אלא מעין שמו של הקב"ה, מה הקב"ה מגין על כל העולם כולו, אף שמשון מגין בדורו על ישראל" (סוטה, דף י, ע"א).
"אביי אמר: ידעה (דלילה) בו באותו צדיק דלא מפיק שם שמים לבטלה" (סוטה, דף ט, ע"ב).
"לפי שהיה יעקב אבינו רואה אותו (=שמשון) וסבור בו שהוא מלך המשיח. כיון שראה אותו שמת, אמר: אף זה מת!? "לישועתך קויתי ה' " (בראשית רבה, פרשה צ"ח, אות י"ט).
את כשלונו של שמשון בבנות פלשתים נראה לקשור בגדולתו ובאישיותו המיוחדת, וכדברי חז"ל: "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו".
אך גם אם כן הוא, לפנינו דוגמא מובהקת לקביעה שמצאנוה בתיאור פעולתם של שופטים אחרים הנזכרים בספר שופטים: באותה תכונה בה נתייחס ונצטיין השופט, בה הוא נכשל לבסוף. שמשון נתייחד בנזירותו, שמטרתה לקדש האדם ולהעלותו. הנזירות בבחינת כתר היא לנזיר (ראה פירושו של הרמב"ן, שמשון לא זו בלבד שבסוף ימיו לא זכה לעלות ולהתקדש, אלא ירידה היתה לו בשל הימשכותו אחר הנערה בעזה ואחר דלילה. בכך ניתן דגש נוסף לאחד מרעיונות היסוד העולה מספר שופטים והוא: כישלונותיהם של השופטים להעלות את ישראל ולהחזירם למוטב, ולבסוף את כישלונם האישי שלהם.