סיפורה של אנה פרנק
עבודה ליום השואה
מי הייתה אנה פרנק
אנה פרנק הייתה נערה יהודיה שנספתה בשואה. היא נולדה בפרנקפורט שבגרמניה, ב-12 ליוני 1929.
היא נקראה על שם סבתה, שנפטרה בחודש שבו נולדה.
בבעלות אביה של אנה, אוטו פרנק, הייתה חברת עסקים גדולה בשם: "אופקטה" , שאותה "העתיק" לאמסטרדם, יחד עם משפחתו בשנת 1933.
היא נקראה על שם סבתה, שנפטרה בחודש שבו נולדה.
בבעלות אביה של אנה, אוטו פרנק, הייתה חברת עסקים גדולה בשם: "אופקטה" , שאותה "העתיק" לאמסטרדם, יחד עם משפחתו בשנת 1933.
סיפור חייה של אנה
בשנת 1933, התחילה האווירה הנאצית להשתלט על גרמניה. המשפחה עזבה במהירות את מקום מגוריה ועברו להתגורר בעיר אמסטרדם שבהולנד. אביה של אנה מיהר ובנה במשרדי העבודה מסתור- האגף הסודי, בן ה-3 קומות. המשפחה של אנה התגוררה שם יחד עם משפחת ואן-פלס – הרמן ועוד חבר משפחה פרדריך פפר, רופא השיניים היהודי.
במהלך השהייה במחבוא, חגגה אנה את יום הולדתה ה-13 וכמתנה קיבלה ספר הנועד לחתימות. הספר היה עטוף בבד אדום לבן ונעול במנעול קטן. אנה הפכה אותו ליומן ומיד התחילה לכתוב....
היומן
ביומנה היא כתבה את מחשבותיה, את רגשותיה, את התשוקות והרצון העז לחופש. היומן היה כמו חברה הטוב ביותר, שלו יכולה היא לספר את כל מרגשיה- והוא מקשיב, ועוזר לה לפרוק את כל אשר על ליבה.
קטע מתוך יומנה:
"האמיני לי, כאשר אדם כלוא במשך שנה וחצי, עלול הדבר להימאס עליו בימים מסויימים. על אף הצדק והכרת הטובה: אי־אפשר לדכא את הרגש לגמרי. לרכוב על אופנים, לרקוד, לשרוק, לראות את העולם, להרגיש כי אני צעירה, לדעת כי אני חופשייה- לכל אלה כמהה נפשי. ועלי להסתיר זאת. שערי בנפשך, אילו היינו כולנו מתאוננים ומראים פנים חמוצים, לאן היינו מגיעים? לעתים אני שואלת את עצמי: 'היש מי שמסוגל להבין זאת, בלי לשים לב לשאלה אם אני יהודיה או לא־יהודיה, היש מישהו שיכול לראות בי את הנערה המתבגרת שיש לה צורך כזה בשעשוע בלי רסן?' אינני יודעת, ואינני יכולה לדבר על כך עם איש, כי אפרוץ בבכי. הבכי מביא לעתים רווחה כה גדולה."
קטע מתוך יומנה:
"האמיני לי, כאשר אדם כלוא במשך שנה וחצי, עלול הדבר להימאס עליו בימים מסויימים. על אף הצדק והכרת הטובה: אי־אפשר לדכא את הרגש לגמרי. לרכוב על אופנים, לרקוד, לשרוק, לראות את העולם, להרגיש כי אני צעירה, לדעת כי אני חופשייה- לכל אלה כמהה נפשי. ועלי להסתיר זאת. שערי בנפשך, אילו היינו כולנו מתאוננים ומראים פנים חמוצים, לאן היינו מגיעים? לעתים אני שואלת את עצמי: 'היש מי שמסוגל להבין זאת, בלי לשים לב לשאלה אם אני יהודיה או לא־יהודיה, היש מישהו שיכול לראות בי את הנערה המתבגרת שיש לה צורך כזה בשעשוע בלי רסן?' אינני יודעת, ואינני יכולה לדבר על כך עם איש, כי אפרוץ בבכי. הבכי מביא לעתים רווחה כה גדולה."
תיאור המחבוא מהיומן:
"אני רואה את שמונה הנפשות במחבוא כפיסת שמים כחולים ומסביבה ענני־גשם שחורים. אותו מעגל קטן ומגודר שבו אנו נמצאים עודנו בטוח, אך העננים הולכים וקרבים אלינו, והטבעת המפרידה בינינו ובין הסכנה הולכת ומצטמצמת. והנה אנו כבר מוקפים סכנה ואפלה עד כדי כך, שבמאמצינו למצוא מוצא מן הסכנה אנו מתנגשים איש ברעהו."
אפשר ללמוד מהכתוב על הפחד השורר בכל אחד מתושבי המחבוא. על התשוקה לברוח, לרוץ, לנצח, לדבר זה עם זה. להיות חופשי.
אפשר להסיק שהתקופה הזו היתה קשה מאוד, עצובה ומפחידה.