מוזיאון יד ושם
שי אדרי ו1
יָד וָשֵׁם (בשמו הרשמי המלא: יד ושם – רשות הזיכרון לשואה ולגבורה) הוא מוסד רשמי להנצחת זכר השואה בישראל הממוקם מעל הר הזיכרון בירושלים, בחלקו המערבי של הר הרצל. בהקמת המוסד הוחל כבר בסוף שנת 1945, וב-19 באוגוסט 1953 הוא הוכרז כמוסד רשמי של מדינת ישראל בחוק מיוחד של הכנסת - "חוק זיכרון השואה והגבורה – יד ושם, תשי"ג-1953".
יד ושם מופקד על תיעוד תולדותיו של העם היהודי לפני השואה ובמהלכה, הנצחת סיפור חייהם וזכרם של מיליוני הנספים והנחלת מורשת השואה לדורות הבאים. לשם כך המוסד עוסק בהנצחה ותיעוד של מאורעות השואה, באיסוף חפצים ומסמכים, בגביית עדויות על השואה ופרסומן, באיסוף שמות הנספים בשואה והנצחתם, במחקר ובחינוך.
כמו כן הוסמך יד ושם על-פי החוק המיוחד, להעניק את התואר "חסיד אומות העולם" ללא יהודים שבאומץ לבם הצילו יהודים מידי הנאצים. השם "יד ושם" מקורו בספר ישעיהו:
המוסד זכה פעמיים בפרס ישראל. בשנת תשל"ג זכה בפרס עבור מפעל ההוצאה לאור של פנקס הקהילות, ובשנת תשס"ג זכה בפרס על מפעל חיים – תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.
ארכיון יד ושם החל לפעול כבר ב-1946. מנהלתו הראשונה הייתה שרה פרידלנדר. הארכיון מכיל את האוסף הגדול בעולם של מסמכים על השואה, כ-180 מליון מסמכים. פעילותו כוללת איסוף ותיעוד של תצלומים, סרטי מקור, מסמכים, יומנים, זיכרונות ועדויות, הקשורים לשואה. הארכיון מאגד בתוכו עשרות אלפי עדויות שלניצולי שואה, כ-62 מיליון דפי תיעוד בארבעים שפות, הכוללים ניירות עבודה ומכתבים של פקידים נאצים ופקידים אחרים מכל מדינות אירופה, אוספי תעודות של ארגונים יהודיים, מסמכים אישיים של יהודים כגון דרכונים, מכתבים יומנים וזיכרונות. רשימות מסוגים שונים כגון רשימות החרמת רכוש, רשימות גירוש, רשימות נספים וניצולים ותיעוד משפטי מבתי משפט שדנו בענייניהם של פושעי מלחמה. כמו כן נאספו במקום יותר מ-268,000 תצלומים ועשרות סרטים. החומר מקיף היבטים השונים של סיפור השואה. החומר נוגע בתקופה רחבה: עיקרו בשנות הרדיפה והמלחמה מתחילת שנות השלושים ועד 1945, אך הוא כולל חומר רב גם על חיי היהודים בשנים שלפני המלחמה וכן על גורלם של הניצולים לאחר המלחמה ועל השלכותיה של השואה עד היום.
בספריית יד ושם ישנם למעלה מ-100,000 ספרים ותדפיסי מאמרים וכן למעלה מ-4000 עיתונים וכתבי עת הממוינים על-פי כותר בכל השפות, והיא הספרייה בעלת האוסף הגדול מסוגו בעולם. הספרייה משמשת מאגר לכל החומר שראה אור בנושא השואה ובנושאים נלווים.
האוספים מאוחסנים בבניין הארכיון שנחנך בשנת 2000. "יד ושם" ממשיך בגביית עדויות ובאיסוף תרומות חומר ארכיוני, שאת חלקן ניתן לראות באתר המוסד.
בית הספר להוראת השואה של "יד ושם" הנו מרכז לימודי הכולל אגף מולטימדיה, מחלקת הכשרת מורים, מרכזייה פדגוגית וסגל הוראה אשר מפעיל קורסים והשתלמויות מקוונות בנושא השואה לקהל רב, בעיקר למורים, מפקחים, נוער ולסטודנטים. הקורסים מועברים הן בבית הספר המרכזי והן בתוכניות מיוחדות במוסדות חינוך בארץ ובעולם. בנוסף, הוקמה ביד ושם רשת חברתית ללימוד השואה והוראתה בשם בין העתים. ל"יד ושם" אתרים בשפות שונות, בהן גרמנית, רוסית, פרסית וערבית. ב-2013 השיק הארגון קמפיין פרסומי מקוון בשפה הערבית, במטרה לקדם את תוכני "יד ושם". לקמפיין נחשפו 2.4 מיליון דוברי ערבית מרחבי העולם, והתעבורה לאתר "יד ושם" בערבית גדלה פי שלוש.
מכון המחקר הבינלאומי הוקם ב-1993, ומטרתו היא מחקר היסטורי של השואה. המכון עוסק בתכנון וביצוע פרויקטים מחקריים ומחקרי תשתית, בארגון ימי עיון וכינוסים בינלאומיים, בייזום פרויקטים משותפים עם מכוני מחקר בעולם ומפרסם מחקרים, דברי כינוסים, תעודות ומונוגרפיות בנושא השואה, ואת כתב העת יד ושם קובץ מחקרים. משימה חשובה נוספת של המכון היא מתן תמיכה אקדמית וכספית לחוקרים ולסטודנטים העוסקים בנושא השואה.
המוזיאון לתולדות השואה מיום הקמתו פעל ב"יד ושם" מוזיאון לתולדות השואה, אשר התבסס על תמונות ומיצגים שונים שהמחישו את ההיסטוריה של השואה מעליית הנאצים לשלטון, הגטאות, מחנות הריכוז, המרידות ועד לשחרור הניצולים האחרונים.
במרץ 2005, לאחר תהליך בנייה שנמשך כ-10 שנים, נפתח המוזיאון החדש אשר החליף למעשה את המוזיאון הישן. הוא בעל מבנה דמוי חץ באורך 180 מטר החודר להר מצדו האחד ויוצא מצדו האחר. אור היום נכנס מן הקודקוד העליון של המנסרה, דרך פס זכוכית באורך 200 מטרים החותך את רכס ההר. שטחו של המוזיאון החדש הוא כ-4,200 מטר מרובע, ורובו בנוי מתחת לפני הקרקע. המוזיאון מציג את סיפור השואה באופנים שונים בעזרת חפצים מקוריים, מסמכים, עדויות, סרטים, יומנים, מכתבים ויצירות אמנות גם יחד.
במוזיאון עשרה אולמות תצוגה, שבכל אחד מוצג פרק בתקופת השואה. בשונה מהמוזיאון הישן, המתבסס ברובו על תמונות כדי לנסות ולהמחיש את הזוועה, במוזיאון החדש ישנה תצוגת מולטימדיה, הכוללת עדויות של ניצולי שואה, כמו גם חפצים אישיים שנתרמו על ידי הניצולים, משפחותיהם, מוזאונים ואתרי הנצחה ברחבי העולם, אשר נותנים ממד אנושי-אישי של קורבנות השואה.
המוזיאון בנוי בצורת משולש שמדמה את הקירות ההולכים ונסגרים על היהודים באירופה. בין כל כניסה לאולמות התצוגה מפרידים מיצגים המונעים מעבר חופשי ומחייבים את המבקרים לבקר בכל אולמות התצוגה.
מוזיאון לאמנות השואה אוסף האמנות של יד ושם הוא האוסף הגדול והמקיף ביותר בעולם בנושא השואה. יש בו כ-10,000 יצירות אמנות, רובן מתקופת השואה. את פני המבקר במוזיאון לאמנות השואה מקבל קיר אלכסוני, ועליו מבחר יצירות מהאוסף שיצרו אמנים שונים. בחללים האחרים ערוכה התצוגה על פי נושאים ומתמקדת בדמות האדם ובנופים - נופי הגטו והמחנה, פנים וחוץ. לשני אמנים מוקדש במוזיאון מקום אישי: שרלוטה סלומון וקרל דויטש. רוב העבודות נוצרו על פיסות נייר דקות ומתפוררות, ויש לטפל בהן. לפיכך התצוגה במוזיאון אינה תצוגה קבועה אלא מתחלפת, כדי שהחומרים שהוצגו תחילה באור יישמרו בחשכה.
מרכז הצפייה מרכז ידע עולמי יחיד מסוגו אודות היצירה הקולנועית העוסקת בשואה. בזכות האמצעים הטכנולוגיים המתקדמים של יד ושם המרכז אוסף, משמר ומקטלג יצירות קולנועיות על כל סוגיהן בנושא השואה. במרכז ניתן גם לצפות בעדויות מצולמות של ניצולים - עשרות אלפי עדויות מצולמות מאוסף "יד ושם" ומאוסף "הקרן להיסטוריה חזותית", מיסודו של סטיבן שפילברג. בקטלוג הסרטים של מרכז הצפייה ביד ושם קיימים 6,682 כותרים. המידע על כל אלה נגיש בקטלוג הסרטים המקוון באתר האינטרנט של יד ושם. על כל סרט ניתן למצוא מידע בעברית ובאנגלית במגוון תחומים: אמנותי, מסחרי, היסטורי וגאוגרפי.
איסוף שמות קורבנות השואה
ההיכל האחרון במוזיאון החדש הוא היכל השמות, בו מרוכזים שמותיהם של כל קורבנות השואה שהגיעו לידי המוזיאון, בדרך כלל בעקבות גביית עדות מניצולים. לפרויקט המיוחד של איסוף השמות קוראים "לכל איש יש שם". מאגר השמות זמין במקום וגם באינטרנט. לפרויקט ערך מוסף ככלי עזר לחקר הגנאלוגיה של משפחות הקורבנות. מרכז המבנה הוא אתר זיכרון המורכב מקונוס גדול, עליו פזורים מאות תצלומי פנים של קורבנות השואה הנראים לצופה מלמעלה, כשמלמטה נראה בור מים גדול, המשקף את הנמצא מעליו. איסוף דפי העד החל באמצע שנת 1955. בתחילה הוא נתקל בקשיים אולם בהמשך שונו הטפסים ועד סוף 1956נאספו 500,000 דפי עד שהכילו שמות של כ-750,000 נרצחים. ב-2010 הודיע אבנר שלו יושב ראש "יד ושם" כי עד כה תועדו 4 מיליון שמות המהווים כשני שליש מהנספים בשואה, כאשר כ-55% מהשמות מקורם בדפי עד והיתר מקורם במסמכים ארכיוניים ובמיזמי הנצחה שונים.
אתרי זיכרון והנצחה
אוהל יזכור:מבנה ההתכנסות המרכזי ואולם הטקסים של אתר ההנצחה יד ושם שעל הר הזיכרון בירושלים. במבנה מתקיימים טקסי הזיכרון הממלכתיים לזכרם של הנספים בשואה, ובו נוהגים לבקר אורחים רשמיים של מדינת ישראל המניחים זרי פרחים לזכר הקורבנות.
יד לילד: אתר זיכרון המצוי במוזיאון יד ושם בהר הזיכרון שבירושלים, המנציח את זכרם של הילדים היהודיים שנרצחו על ידי הנאצים ועוזריהם בשואה.
בקעת הקהילות: אתר הנצחה במוסד יד ושם שעל הר הרצל בירושלים, תוכנן על ידי האדריכלים ליפא יהלום ודן צור. האתר נועד להנציח את הקהילות היהודיות ברחבי אירופה ובצפון אפריקה, שנהרסו או הושמדו בשואה. בעת הקמת המקום נקרא האתר בקעת הקהילות החרבות, אולם שם האתר שונה בשל מחאתה של קהילת דנמרק אשר נפגעה אולם לא הושמדה בשואה.
קודם להקמת אתר ההנצחה לא היה ביד ושם אתר המנציח את הקהילות השונות.
אנדרטת הקרון: אנדרטה לזכר השואה, המצוייה באתר הזיכרון יד ושם בהר הזיכרון שבירושלים.
האנדרטה נבנתה בשנת 1990 ועוצבה על ידי האדריכל משה ספדיה. היא הוקמה לזכר היהודים שנשלחו למחנות ההשמדה. האנדרטה מורכבת מקרון רכבתוממסילת רכבת הניצבים על גשר שבור. על האנדרטה מופיע שירו של דן פגיס- כתוב בעיפרון בקרון החתום.
קרון הרכבת שימש במקורו להובלת בהמות ובמהלך תקופת מלחמת העולם השנייה שימש הקרון להובלת יהודים למחנות ההשמדה. הקרון נשמר מאז תום המלחמה והוענק ליד ושם על ידי חברת הרכבות הפולנית.
מיקום האנדרטה מאפשר צפיה בה גם ממרחק, ולנוסעים בכביש העולה לירושלים מכיוון עין כרם נדמה הקרון כאילו פורץ מתוך העצים שבפסגת ההר - דבר המעצים את המשמעות של האנדרטה.
רעיון דומה שימש כבסיס לאנדרטת קרון הרכבת בלווצובשטראסה שבברלין, לציון 63 משלוחים של יהודי ברלין, בעיקר לאושוויץ.