החטיפה מן המנזר

גליה ט

ההיבט ההיסטורי בעלילת הסיפור

התקופה בה מתרחשת העלילה היא תקופת העליות לארץ ישראל אחרי מלחמת העולם השנייה.

השנה בה מתרחשת העלילה היא ב1959, אבל מסופר קצת גם על השנים 1947 ו-1948.

זה קרה לפני 57 שנה.

-----------|-----|---------------------------------------------|----------------------

1947 1948 1959


שתי המושגים המוזכרים בספר שלי הם: מעברה ותקופת קום המדינה.


מעברה:

מַעְבָּרָה, מחנה עולים או יישוב קליטה, היה יישוב זמני, במדינת ישראל בשנות ה-50. המעברות הוקמו לרוב בשולי יישובים ותיקים או ביישובים ערביים נטושים, כדי לספק דיור לעולים שהגיעו בגל העלייה הגדול שלאחר קום המדינה. המעברות נועדו להחליף את מחנות העולים ונבדלו מהם בכך שדיירי המעברה נדרשו להתפרנס למחייתם, בעוד דיירי מחנות העולים פורנסו על ידי הסוכנות היהודית.


תקופת קום המדינה:

מדינת ישראל קמה עם הכרזת העצמאות בארץ ישראל בה' באייר תש"ח, במאי 1948.

עם הקמתה התגוררו בה כ-716,000 יהודים, שהיו כ-7% מן העם היהודי באותה עת. מספר מדויק של ערבים אינו ידוע. הערכה שכ-700,000‏ ערבים עזבו את הארץ בעת מלחמת העצמעות והיו לפליטים במדינות ערב, וכ-156,000 נשארו במדינה.

ההיבט הספרותי

העלילה מסופרת מפיה של רותי, שגדלה בארץ בשנים הראשונות לקום המדינה, שנים אחדות אחרי מלחמת העולם השנייה. בזמן חופשת הפסח מגיעה לביתה גיטה - בת דודתה שנשארה בצ'כיה אחרי מלחמת העולם השנייה. בינתיים בארץ אף אחד לא ידעה מה קרה ליקיריהם? ואיכן הם נמצאים?, כאשר גיטה מגיעה לארץ היא מקבלת את השם "גיתית", היא מתחברת עם חבריה של רותי ומצטרפת לתעלוליהם בשכונה. יום אחד מתחלפים התעלולים הרגילים לפעולה חשובה ומסוכנת. כאשר הילדים מטיילים אל המנזר שנמצא על הר הכרמל מגלה גיטה כי חברתה היהודיה אווה, אשר כל שנות המלחמה נחשבה למתה - נמצאת בישראל ונמצאת במנזר כנוצרייה, מרגע זה מתארגנת חבורת הילדים לפעולת חטיפתה של אווה מהמנזר, ובמקביל הם מנסים להביא לארץ את אימה, שלא יודעת שבתה נשארה בחיים. כמה מהילדים חשבו שזה ראיון מתורף ושעדיף להודיע למשטרה ושהם יעשו את כל העבודה, אך שער הילדים הצליחו לשכנע אותם שהם (הילדים) צריכים לעשות זאות. הילדים מתכננים את החטיפה, קודם הם יצטרכו תמונה של אווה, ואז אליהם ליצור קשר איתה ולהודיע לה מי הם ומה כוונתם:

"אווה שלום,

אני יודעת מי את. היינו חברות בפראג. שמי גיטה פלצנר, ושמך אווה גרוס. אמא שלך חיה ומחפשת אותך בכל מקום. אנחנו רוצים להוציא אותך מהמנזר. מחר, משעה שמונה בערב, נחכה לך על החומה האחורית, במקום שזרקתי לך את הפתק. נהבהב לך בפנס. השתדלי להיות שם. אם לא תצליחי להגיע, בואי למחרת.

אנחנו נגיע ונחכה לך כל ערב, עד שתצליחי לצאת. התכונני לבוא איתנו. אל תקחי כלום. ואל תגלי לאף אחד.

זה מסוכן מאוד.

גיטה וילדי השיכון בבת-גלים".


נקודת השיא בעלילה היא כאשר הילדים מנסים לחטוף את אווה מהמנזר והיא לא יוצאת, ואף אחד לא ינודע מה קורא עם אווה בתוך המנזר.

אני בחרתי בדמות אווה מכיוון שהפרידו אותה בדרך ממש קשה ממשפחתה וכאשר הילדים מנסים לחטוף אותה, היא כל הזמן מנסה לצאת כדי שהם יצליחו להבריך אותה. כאשר השומרת תופסת אותה היא מצליחה באותו הרגע להמציא תירוץ טוב כדי שלא יגלו את מה שבאמת קורא מחוץ למנזר ובטוחו.

הסופרת של הסיפור היא: אורה מורג נולדה ב-1943 בחיפה.

מורג למדה בבית-ספר תיכון בקריית מוצקין. בצבא שירתה בלהקת הנח"ל. בהמשך למדה ספרות עברית ותיאטרון באוניברסיטת תל אביב. שיחקה על הבמה בתיאטרון הקאמרי ובהבימה.

מורג כתבה ספרי שירה ופרוזה לילדים ולמבוגרים. תרגמה ספרים לעברית. שירה "קלרה אפרסק" בוצע על ידי גלי עטרי בפסטיבל החמישי לשירי ילדים בחנוכה 1974.

בסוף שנות השמונים בעלה השני, אמנון אריאלי חזר בתשובה. לאחר גירושיהם, הוציאה את הספר "מאה תפוחים חדשים כולל מע"מ", המתאר את חזרתו בתשובה של בעלה והשפעתה על מערכת היחסים שלהם באור הומוריסטי ומעט שלילי.

זכתה בפרס הספריות הציבוריות בשנת 2011.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%9E%D7%95%D7%A8%D7%92


http://cms.education.gov.il/EducationCMS/Units/Mazkirut_Pedagogit/Sifrut/Sofer201011/YotzrimAvar/

Big image

נקודה אישית

אני למדתי מהספר שהתקופה הייתה מאוד שונה ממה שהי אכשיו, לדוגמא: אז כל האנשים היו חיים במעברות\בתים קטנים והיום כולם בבתים\בניינים גדולים, "הדירות היו קטנות: חדר שינה להורים, שהפך במשך הזמן לסלון, וחדר נוסף לילדים."

הבגדים אז היו מלוכלכים וקרועים והיום הם שלמים ונקיים ועוד, באותה התקופה התלבשו בדרך צנוע (ליום יום) ולימי שישי מתלבשים עם משהו חגיגי יותר.

המצב הכלכלי באותה תקופה המצב הכלכלי היה קשה מאוד לא היה הרבה אוכל, לאנשים לא היה כסף, ולפי מה שהיה כתוב בספר המצב היה קשה.

כל ילדי השכונה של רותי בסוף הלימודים היו יוצאים אל החצר ומתישבים מתחת לעמוד חשמל ומשחקים:"ילדי השכונה, שיכון חיילים משוחררים, בבת-גלים, היו יוצאים כל יום בשעה ארבע בדיוק אל הדשא, מתיישבים בעיגול מתחת לעמוד חשמל, מפטפטים ומשחקים. אף אחד לא נשאר בבית. כי מה כבר היה לעשות בו? לא היה לנו טלוויזיה, מחשב ווידיאו. אפילו לא טלפון כדי לרכל עם הבנות מהכיתה. היו לנו רק ספרי ספרייה שקראנו לפני השינה, ועיתון ילדים שבלענו ביום שהופיע. אחרי השיעורים טסנו ישר לחבר'ה שחיכו בחוץ".


אני מאוד אהבתי את הספר, מכיוון שאני אוהבת ספרים שיש בהם סיפורים של השואה, דברים קשים, שתויות, ודברים מצחיקים. מתוח כל מה שרשמתי הכל היה בספר, הספר הצחיק אותי, הספר עשה שאני אזיל דמעה והיו שם דברים שהזכירו לי קצת את הילדות (השתויות שהילדים עושים היו דברים שאני זוכרת את עצמי בטור ילדה שעושה חלק מהם).

הקטעים שהכי נגעו בליבע היו: הקטע שבו מספרים את סיפורי המשפחה שמתה בשואה והקטע שבו האמא של אווה והאמא של גיטה ("גיתית") מגיעות לארץ והם פוגשות את בתם שוב את גיטה האמא פוגשת אחרי כמה חודשים ואת אווה האמא פוגשת אחרי כמה וכמה שנים, וזה מה שמרגש כי הן מבטיחות אחת על השניה שהם לא יפרדו יותר לעולם וזה היה ממש יפה ומרגש לקרוא שאמא ובת אוהבות אחת את השניה כל כך.

מה שהפתיע אותי היה העומץ שהיה לאווה, כי זה לברוח עם אנשים שאת בכלללא מכירה וזה להסטקן שהקרא לך משהו רע\טוב כי זה משהו שאף אחד לא יכול לדעת.