1967
בעד ונגד
קצת על ההיסטוריה
קווי 67', הנקראים גם הקו הירוק הם קו שביתת-הנשק של מדינת ישראל עם מצרים, עם ירדן, עם סוריה ועם לבנון, כפי שנקבע בהסכמי שביתת הנשק שנחתמו בשנת 1949, לאחר מלחמת העצמאות ועד לפריצת מלחמת ששת הימים בשנת 1967.
הידעת?
הקו הירוק נקרא כך רק מפני שצויר על המפה לראשונה, בעיפרון ירוק.
בחלק מהסכמי השלום שעשתה ישראל, כמו הסכמי אוסלו, והסכם השלום עם ירדן, היא החזירה חלק מהשטחים למדינות אחרות.
חזרה לגבולות 67' : בעד
עד אמצע שנות ה-80 התמיכה בחזרה לגבולות הקו הירוק בקרב הציבור בישראל הייתה מצומצמת, אולם היא הייתה נחלתם של כמה אישים בולטים. דוד בן-גוריון, שהיה ראש הממשלה בעת קביעת הקו הירוק, הביע לאחר המלחמה את עמדתו שיש לחזור לקו הירוק ברוב חלקיו, למעט בירושלים וברמת הגולן, ובלבד שמדינות ערב השכנות יסכימו לשלום מלא עם ישראל. בתקופה ההיא בן-גוריון כבר לא כיהן בשום תפקיד רשמי, ועל כן דבריו שיקפו את דעתו האישית בלבד. ב-16 באוגוסט 1972 דיווח זאב שיף בעיתון הארץ כי בן-גוריון שינה את דעתו וכי אין הוא תומך עוד בנסיגת ישראל לקו הירוק. שיף ציטט מקורבים לבן-גוריון שטענו כי חל שינוי בעמדתו כיוון שהתאכזב מהסיכוי לכונן שלום עם מדינות ערב, וכיוון שהתרשם מהצלחת ההתנחלויות. אישי ציבור אחרים שתמכו בחזרה לקו הירוק היו פרופסור ישעיהו ליבוביץ', אורי אבנרי, העיתונאי ירון לונדון ואחרים, כולם מזוהים כאנשי שמאל. האינתיפאדה הראשונה, שפרצה בדצמבר 1987, עוררה ביתר שאת את המחלוקת הציבורית בעניין שליטת ישראל בשטחים שמעבר לקו הירוק. בתחילת שנות התשעים, התמיכה בפינוי השטחים, או לפחות חלקם, החלה לצבור תאוצה, מה שאפשר לרבין לחתום על הסכמי אוסלו, על אף התנגדות עזה של הימין.
חזרה לגבולות 67' : נגד
המתנגדים לנסיגת ישראל אל הקו הירוק באים מחוגים שונים בציבור היהודי בישראל, וגם טענותיהם שונות. יש המתנגדים לנסיגה מתוך אמונה כי אין לוותר על חלקים מארץ ישראל, כיוון שהיא שייכת לעם היהודי - אם מסיבות היסטוריות, ציוניות או דתיות. חלק ניכר מבין אלו הנם דתיים לאומיים. רבים אחרים מתנגדים לנסיגה מסיבות ביטחוניות, וסבורים כי שטחים אלה חיוניים להגנה על מדינת ישראל, טענה זו נשמעת גם בפי המתנגדים מסיבות היסטוריות או דתיות. עד לאמצע שנות ה-80 נטו רוב חוגי המרכז הפוליטי וחלקים בשמאל המתון להתנגד לרעיון הנסיגה אל עבר הקו הירוק במסגרת הסכם עתידי, אולם השקפה זו השתנתה בהדרגה, וכיום מרבית הזרמים הפוליטיים והמפלגות חולקים את ההשקפה כי ההסכם יביא להקמת מדינה פלסטינית על מרבית שטחי יהודה ושומרון, למעט גושי ההתנחלויות ותיקוני גבול נוספים, והשאלה העיקרית כבר לא הייתה על עצם הנסיגה אלא על היקפה. עם זאת, רבים אינם מאמינים כי השלטון הפלסטיני הנוכחי, בעיקר לאור עליית חמאס, מסוגל להגיע להסכם שלום שיאכף ויוסכם על כל חלקי העם הפלסטיני. ישנם גם המצדדים בנסיגה ישראלית חלקית מהשטח, תוך הכללת גושי התיישבות בתחומי ישראל, כמו גם את בקעת הירדן וצפון ים המלח.