הנגב
יולי ושלי משלמון ושי מארזים
הבדואים בנגב
הבדואים הם חלק ניכר מאוכלוסיית הנגב. נכון לסוף 2011 חיים באזור הנגב כ-200,000 בדואים, כמחציתם תושבי העיר רהט ועיירות הקבע - כסייפה, ערערה בנגב, שגב שלום, תל שבע, חורה ולקיה, והשאר הם תושבי כפרים לא מוכרים.
עד קום המדינה קיימו הבדואים בנגב אורח חיים נוודי למחצה - מגורים קבועים וגידולים חקלאיים בעונת החורף ונדודים עם עדרי הצאן בעונת הקיץ. בשנות הארבעים חיו בנגב כ-75,000 בדואים. במלחמת העצמאות ברחו רבים מהם, ואז נותרו בנגב כ-11,000 בלבד.
אחרי קום המדינה רוכזו הבדואים באזור הסייג בין דימונה, ערד ובאר שבע. לאחר סיום הממשל הצבאי בשנת 1966, החלה המדינה בבנייה של עיירות קבע ובעידוד התושבים לעבור אליהן. במקביל, ניסו המדינה מצד אחד והבדואים מצד שני להביא לרישום הקרקע על שמם על ידי תביעות בעלות ותביעות-נגד.
ב-2003 הוכרו מספר כפרים בלתי מוכרים ואוגדו במסגרת המועצה האזורית אבו בסמה.
ב-2008 הגישה "הועדה להסדרת התיישבות הבדואים בנגב" בראשות השופט בדימוס אליעזר גולדברג סדרת המלצות להסדרת תביעות הבעלות על הקרקע של הבדואים בנגב וסוגיית ההכרה בכפרים הבלתי מוכרים. ממשלת ישראל הכריזה על אימוץ ההמלצות.
פרנסתם של הבדואים בנגב בעבר התבססה על חקלאות - רעיית צאן משולבת בגידולי שדה, בעיקר שעורה ודורה. מצבם הכלכלי והסוציו-אקונומי של הבדואים בנגב אינו טוב. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שבע עיירות הקבע הבדואיות ממוקמות בשמונת המקומות האחרונים בדירוג הסוציו-אקונומי.
החי והצומח בנגב
החי והצומח בנגב
מטבע הדברים, בשל אופיו המדברי של הנגב, אוכלוסיית בעלי החיים והצמחייה שבו צריכה להסתגל ולשרוד תנאים קשים, שהעיקריים בהם הם מחסור במים, צל ומקורות מזון כמו גם חום גבוה במהלך היום וקור בלילה.
בשל כך, רובה המוחלט של הצמחייה הדלילה שכבר גדלה היא צמחייה מדברית שלא צורכת כמות רבה של מים, ויכולה לשרוד את הבדלי הטמפרטורות והמחסור במים, לרוב, הצמחייה לא צבעונית אלא בצבעי אפור, חום וירקרק דהוי. בשנים האחרונות נעשו ניסיונות לטעת עצים וצמחים בנגב כדי להרבות את הצל ומקורות המזון לבעלי החיים הצמחוניים.
אוכלוסיית בעלי החיים מוצאת פתרונות אחרים לחום והצחיחות: רובם של בעלי החיים ישנים ומסתתרים ביום; הזוחלים והמכרסמים הקטנים, לדוגמה, מתחפרים בדרך כלל במאורות בחול, ועם בוא הערב ורדת הטמפרטורות יוצאים בעלי החיים ממסתורם למרעה או לחלופין למציאתציד. בעלי חיים אחדים, כמו גם צמחים רבים, נפוצים בקרבת נאות מדבר, שם לעתים קרובות זורמים מים ושורר צל.
רוב היונקים הצמחוניים, כגון צבאים, יעלים, שפני סלע וראמים (שנכחדו מנופי הארץ זה מכבר אך החל תהליך החזרתם לטבע) מורגלים לקבל את רוב כמות הנוזלים שהם צריכים מליחוך עלים המכילים מים. הטורפים הנפוצים הם שועלים, תנים, צבועים, זאבים, כמו גם מספר מועט מאוד של נמרים הנפוצים בעיקר בקרבת מצפה רמון והמכתש שבקרבתו.
בנגב נפוצים גם מספר סוגי עופות דורסים, ביניהם ניתן למנות את המין נשר מקראי בסוג נשר ואת עזניית הנגב שנכחדה מנוף הנגב בעקבות ציד לא חוקי, אולם בשנים האחרונות נעשה מאמץ להחזרתה ומספר פרטים שוחררו.
בעבר היו נפוצים בנגב בעלי חיים רבים שכיום חיים בעיקר בסוואנה האפריקנית, בהם האריות שנכחדו מנופי הארץ במהלך המאה העשירית לספירה וגם המין יען הנגב בסוג יענים שנכחד מהטבע בארץ במאה העשרים בעקבות ציד. בעבר גם הנמרים והראמים היו נפוצים הרבה יותר.