קווי 67

אל תשיבו את קווי 67

איך נקבע השם הקו הירוק?

הקו הירוק הוא קו שביתת-הנשק של מדינת ישראל עם מצרים, עם ירדן, עם סוריה ועם לבנון, כפי שנקבע בהסכמי שביתת הנשק שנחתמו בשנת 1949, לאחר מלחמת העצמאות ועד לפריצת מלחמת ששת הימים בשנת 1967. שמו ניתן לו מכך שהוא צויר בעיפרון ירוק על המפה שנעשה בה שימוש בדיונים. כינויים נוספים לקו הירוק הם "גבולות 4 ביוני 1967", "גבולות 67" וגם "גבולות 48".

תוואי הקו הירוק

  1. הקו הירוק" הקיף 78% משטחו המערבי של המנדט הבריטי שהחל מ-1922 כבר לא כלל את עבר הירדן המזרחי. הוא חפף פחות או יותר את הגבול של שטח המנדט עם סוריה ולבנון, וכן את רוב הגבול עם מצרים, ואת הגבול עם ירדן בערבה. חלק גדול מאזור ההר במרכז הארץ נכבש על ידי ירדן ב-1948. שטח זה סופח על ידי ירדן וכונה "הגדה המערבית" , כלומר, השטח שממערב לנהר הירדן, כדי להבדילו מיתר ממלכת ירדן דאז שנמצאה ממזרח לנהר הירדן. בישראל השטח נקרא גם "יהודה ושומרון". רצועה צרה לאורך מישור החוף הדרומי עברה לשליטת מצרים, וכונתה "רצועת עזה".

בהסכם שביתת הנשק בין ישראל לממלכת ירדן בשנת 1949 נאמר מפורשות שקו זה אינו גבול. הנה שני ציטוטים מההסכם:

  • "כן מכירים הצדדים כי שום תנאי מתנאי ההסכם הזה לא יחרוץ בשום אופן את זכויותיו, תביעותיו ועמדותיו של כל אחד מהצדדים ביישובה הסופי של שאלת ארץ ישראל בדרך שלום, באשר תנאי הסכם זה נקבעים מתוך שיקולים צבאיים בלבד".
  • " קווי שביתת הנשק של הסכם זה נקבעו בהסכמת הצדדים בלי לחרוץ מראש סדרים טריטוריאליים או קווי גבול לעתיד לבוא או תביעות של צד מן הצדדים בעניינים אלה".

מדינת ישראל לא הכריזה עם הקמתה על גבולותיה באופן רשמי ולפיכך שימש הקו הירוק כגבול של ריבונותה. כיום רואות רוב מדינות העולם והארגונים הבינלאומיים את הקו הירוק בקטעים התוחמים את "הגדה המערבית" ("יהודה ושומרון") ואת "רצועת עזה" כגבולות הריבונות של ישראל.

הבעיות הביטחוניות של התוואי

הקו הירוק, בקטעים התוחמים את "יהודה ושומרון" (הגדה המערבית) ואת "רצועת עזה" יצר מחסום סגור בתוך אזור שהיה מיושב בצפיפות, ואשר לא היה בו כל גבול לפני כן. לפיכך, קביעת התוואי המדויק שלו הייתה מסובכת, ופגיעתו ביישובי הסְפר הייתה גדולה. לאורך רוב התוואי קיבע הקו הירוק את מצב החזית בתום מלחמת העצמאות.

קווי שביתת הנשק היו בעלי אופי צבאי טהור, הוכנו בחופזה כשהדאגה העיקרית הייתה שימת קץ לשפיכות הדמים בהקדם האפשרי ונועדו לספק שלב מעבר רגוע להסכם שלום סופי. כתוצאה מכך קווי שביתת הנשק נקבעו בלי התחשבות בגבולות הכפרים או בזכויות המים. הם מהווים, למעשה, הסכמים לאי התקפה לפרק זמן בלתי מוגבל, אך אינם מכילים בתוכם שום הוראה לכינון יחסים נורמליים בין מדינות שכנות.

תחילת התקופה מאוגוסט 1949 עד יוני 1956 הייתה כאוטית אבל במהרה עברו ועדות שביתת הנשק שהוקמו על ידי האו"ם לשגרה של תלונות הדדיות בין ישראל לבין שכנותיה. בתחילה יכלו אנשי האו"ם להתמודד עם תלונות על הפרות של שביתת הנשק ברמת המפקדים המקומיים. אולם הגדרת "קווי הפוגה" המעורפלת תרמה לכך שככל שהזמן עבר נוצרה תרבות של תביעה ותביעה נגדית בין הצדדים בלי קשר לכוונה אמיתית של הוועדות ועוצמת התקריות גברה.

אי לכך התרומה של ועדות שביתת הנשק ליצירת קיום בשלום הייתה מוגבלת, מה גם שהסנקציות שהן היו מסוגלות להטיל (גינוי רשמי על ידי מועצת הביטחון) לא היו חזקות. במשך כ־18 שנים, משנת 1949 עד לאחר מלחמת ששת הימים, חוסר הרמוניה בתוך הוועדות היווה שיקוף של מערכת היחסים הקיימת בין המדינות, כך שלמעט המקרה של הוועדה בין ישראל ולבנון סכסוכים והתנגשויות בוועדות הפכו לנפוצים.

ועדות שביתת הנשק היו מאוד שונות זה מזה, ולמעשה היוו ארבע משימות שמירת השלום שונות תחת ארגון בודד. המחלוקות בוועדת שביתת הנשק עם סוריה התרכזו במאבק בריבונות על המים באזור המפורז ומעבר לו. סוגיות מחלוקת עם ירדן היו הקו העירוני בירושלים ובמיוחד המובלעת הישראלית בהר הצופים, וכן אזור המפורז.

החדירה לתוך ישראל מירדן הביאה לפשיתות תגמול על ידי יחידות צבאיות כגון פעולות עיבה ופעולות הנחל. חוסר שביעות רצונה של ישראל מהתנהגות האו"ם הוביל אותה לפרוש מהוועדה עם סוריה בשנת 1951 ומהוועדה עם ירדן בשנת 1954. לעומת זאת המחלוקות בוועדת ישראל-לבנון היו קטנות יותר בשל היחס הפחות נוקשה של סיורים ישראליים כלפי המסתננים.