הקיץ של אביה\גילה אלמגור
מאיה גרינברג
________________0 ישו_____________________1950-1960__2016
כשאמא של אביה עמדה ללדת,היא הייתה לבדה. בכוחות עצמה היא הגיעה לבית בחולים. איש לא החזיק את ידה כשכאב לה ואיש לא המתין במסדרון לדעת מה נולד. כשאביה יצאה לעולם בצרחה,אמרו לאמה:"מזל טוב! יש לך בת!תשמעי איזה קול יש לה!משקלה שני קליו ושבע מאות גרם.לא רע... כששאלו אותה:"יש לך כבר שם?" היא ענתה:"יש לי שם לבן,לא לבת..."ואז אמרה את שמו של אבי שהיה בעל צליל זר ופרצה בבכי. אחרי שנרגעה היא אמרה שהיא לא יכולה עם השם הזה ושקשה לה איתו. אם היה לה בן היא הייתה יכולה לקרוא לו אבי אבל יצאה לה בת. אז האחות שעמדה לידה הציעה את השם "אביה". אמא שאלה "איזה מן שם זה?" והאחות אמרה אביה-אבא שלה. כמו אבי-אבא שלי, אביה-אבא שלה. אמא אמרה: "שם מוזר אביה". ואחרי רגע הוסיפה: "שם יפה!"
בהמשך הסיפור אביה לא מסתדרת עם הסביבה,קשה לה להסתדר...בסוף הסיפור היא ואמה מתחילות יותר להתחבר מאשר איך שהיו פעם... הם עוברות דרך לא קלה.
הבעיה בסיפור זה שבעצם לאביה אין אבא והיא חוקרת עליו והיא חושבת שכל מיני אנשים אחרים הם אולי אבא שלה ואין לה ממש חברים והיא ואמה די סובלות...
לדעתי נקודת השיא בעלילה היא כשאביה קיללה את מיה וצעקה: "את ז מיה. הלואי שתמותי,מיה אברהמסון! את לא מלכת אנגליה- את ז בת ז!
אני הייתי ממש בהלם אחרי שקראתי את הקטע הזה מפני שלא ציפיתי שזה יקרה,אביה לא ילדה שצריכה לקלל כך.
לפי הסיפור אני הבנתי שהמגורים היו לא משהו...אנשים גרו במעברות. ספר היה במעברות,כמו כן גם חנות הבגדים... היה אפשר לבלות שם או לצאת החוצה...