חמשת עמודי האסלאם - תפילה

עמית שחם ובנימין פנחסי

מקור התפילה באיסלאם

נביאי ישראל המוקדמים כמו כן ישמעאל ובני ביתו מוצגים כמקיימים את מצוות התפילה והצדקה, כלומר הן חלק מהדת אשר קדמה למוחמד, הן מצוות מן הדת הנצחית. ישנם פסוקים בקוראן המגנים את אלו אשר לא מבצעים מצוות כראוי, אלו הנרפים בתפילתם, אשר אינם מקיימים אותה מתוך אמונה אלא מתוך צביעות, נקראים "מנאפקון" - צבועים, אלמנט הסגידה מפריע להם "סג'וד", הצמדת המצח לקרקע, כאשר הישבן גבוה מן הראש, לדעת המנאפקון זו היא פעולה מבזה, הם אינם מוכנים למחול על גאוותם. סרוב הסגידה מוזכר בקוראן, אנשים אלו יקבלו את ענשם ביום הדין, כאשר ירצו לסגוד בעולם הבא, לא יוכלו, גבם יתפס וגופם יתאבן - על פי הפרשנים. הקוראן מגן על הסגידה והופך אותה למצב טבעי, גם הצללים סוגדים לאללה, ההשתחוות הופכת לסימן הזיהוי של המאמינים, אשר קשים כלפי האחרים אך רוחמים אחד כלפי השני, הסימן במצחם, מהתפילה ניכר על פניהם ואור מיוחד קורן מהם, פסוק 48 שורה 29 קובע כי סמל זה במצח נקבע עוד טרם האסלאם ומאיר אותם כצדיקים. יש המחברים את המנהג למנהגי הטהרה של היהודים ויש הטוענים כי הוא התקיים בצורה מסוימת עוד מתקופה הג'היליה. באופן כללי, ההיסטוריונים המודרניים שוללים את קיומו של מנהג דומה מתקופת הג'הליה.

חמש התפילות

כל מוסלמי חייב להתפלל חמש תפילות ביום, ואלו הן:

  1. ט'הר (צהריים, 4 רכעות): מהרגע בו השמש באמצע השמים ומתחילה תנועתה מערבה ועד הרגע בו העצם וצילו שווים באורכם.
  2. עצר (מנחה, 4 רכעות): מתום תפילת אלט'הר,כלומר, ברגע שהעצם והצל שווים באורכם ועד שאורך הצל הוא כפליים מאורך העצם.
  3. מע'רב (ערב, 3 רכעות): מעת שקיעת השמש ועד מועד סוף היום (רגע קצר מאוד)
  4. אעשאא' (לילה, 4 רכעות): מחשיכה מוחלטת ועד תום אשמורת ראשונה של הלילה.
  5. פג'ר (השחר, 2 רכעות): מעלות השחר ולא יאוחר מזריחת השמש.

הקִבְלַה (כיון התפילה) היא לכיוון מכה, כלומר על המתפלל לעמוד ופניו לכיוון הקיבלה, המסומן במוסדות דת באמצעות גומחה בקיר הקרויה מִחראב.

ההיטהרות לתפילה

ההיטהרות לפני התפילה נקראת "וֻדוּאְ". לפי המסורת כאשר נתנה מצוות התפילה הגיע המלאך גבריאל אל מחמד, רקע ברגלו על האדמה ומים פרצו החוצה. גבריאל היטהר וכך למד מחמד כיצד להיטהר בעצמו. אחר כך שב לביתו ולימד את ח'דיג'ה (אשתו הראשונה של מחמד) כיצד להיטהר בעצמה.

בקוראן, הוודוא אינו מופיע. קיימת סורה מדנית (אשר נכתבה באלמדינה) המספרת על שני מאמינים אשר בקשרו להתפלל ועליהם לרחוץ את פניהם וידיהם עד מרפקיהם, לנגב את ראשם ולרחוץ רגליהם עד הקרסוליים.

שנם דיונים הלכתים רבים בנוגע למידת ההיטהרות, כמה פעמים צריך, האם טרם כל תפילה, או שדי בפעם אחת ביום? אלו שטענו כי יש צורך טרם כל תפילה הפיצו גרסה שונה של הקוראן. בשיעה יש צורך להיטהר טרם כל תפילה, בסונה אין צורך. ישנם דיונים בשאלה אם צריך לשטוף או מספיק רק לנגב, ושאלות בנוגע לטיב המים. בעת מסע למשל אם הנעליים אטומות מספיק, לפי הסונה, ניתן פשוט לנגב את הנעליים, זהו מנהג אשר שיעה שוללת, למעשה היא יצאה נגדו באופן כה מובהק עד כי יש מסורת המספרת כי עאישה (אשתו הצעירה והאהובה של הנביא) אמרה כי היא מעדיפה שיכרתו את שתי רגליה מאשר לנגב את הנעליים.

ישנן מסורת המשבחות את מבצעי ומקפידי ההיטהרות, כי זו היא פעולה המטהרת ומשחררת מחטאים. (חטאי הפה, היד - אזורים אשר שוטפים).

במידה ואין מים בנמצא, ניתן לשטוף באמצעות חול נקי, פעולה זו נקראת "תימם" (תימום). נאמר כי האל אינו רוצה להעיק על מאמיניו רק לטהרם: "כל הארץ נתנה למחמד כמסגד ומקום טהרה".