עבודה במולדת -דרוזים

מציגים: מיקה שרון, שירה בורנשטיין, סער גרוסמן ואופק כלו.

ביחרו עדה והסבירו מדוע בחרתם עדה זאת.

העדה שבחרנו היא עדת הדרוזים. בחרנו עדה זאת מכיוון שהיא מאוד שונה ממה שהכרנו עד היום וגם ראינו שהיא מאוד מעניינת ושיש עליה הרבה מידע מסקרן ומעניין.

כמה אנשים יש באוכלוסיית הדרוזים בישראל?

באוכלוסיית הדרוזים יש 140,000 דרוזים בישראל.

היכן הדרוזים מתגוררים?

מרבית הדרוזים מתגוררים בסוריה, ניתן למצוא דרוזים המתגוררים גם בירדן,ישראל, ונצואלה, לבנון, ארצות הברית, קנדה ואוסטרליה.

מהם מצוות הדרוזים?

  1. שמירת הלשון - (היה תהיה לשונך לשון אמת) כנות, נאמנות להבטחה, הימנעות מרכילת ושמירת סוד.
  2. הגנה על האחים - עזרה לדרוזי כשהוא נתון בצרה (פיזית, או רוחנית; מקביל להגד "לא תעמוד על דם רעך").
  3. הימנעות מעבודת אלילים וצלמים.
  4. התנערות מן השטן והימנעות ממעשי רשע.
  5. ייחוד האל בכל עת.
  6. קבלת מעשי האל.
  7. השלמה מוחלטת עם הגזירות הנסתרות והנגלות של האל .

מהם הלבוש והמאכלים המאפיינים את הדרוזים?

המאכלים המאפיינים את הדרוזים הם:

עלי גפן, ופיתה על הטבון עם לאבנה.


הלבוש המאפיין את הדרוזים הם:

לפה אלעמאמה

הגברים הדתיים חובשים לראשם "לפה אלעמאמה" (, שהוא תרבוש לבן עגול, שחלקו העליון שטוח בגוונים אדומים. ה"לפה" עשויה לבד עבה, או סריג צמר עבה המוקשה על ידי עמילן. אישיות רמת מעלה, כמו השייך אמין טריף אמין (נפטר בשנת 1994), חובש לפה בשם "לפה מכולסה". זוהי מצנפת גדולה יותר ומעוגלת מהיקף הראש כלפי מעלה, בסגנון הדומה למצנפתו של הרב עובדיה יוסף , ונקראת גם "עמאמה".


מטפחת

מעל ה"לפה" חובש הגבר הדתי בדרך כלל "חטה" (حطه), שם נרדף לכאפייה לבנה, שתפקידה לסוכך על הראש, העורף והצוואר מפני השמש. ה"חטה" היא מטפחת משי לבנה שעוטפת את ה"לפה" פעמיים או שלוש, שוליה תחובים לתוך הקיפולים, והקצוות העודפים תלויים בגנדרנות בשיפולי הראש והצדעים. בכך ה"חטה" יוצאת דופן, שכן בניגוד ללבוש הדרוזי הפשוט מיסודו, והעשוי מחומרים לא מפוארים ולא יקרים באופן מכוון, היא עשויה משי ומהווה פריט המפאר ומכבד את ה"עוקאל". הצעירים הדתיים אינם חובשים את ה"לפה".

שרוואל

השרוואל עשוי מבד אטום, בדרך כלל מ"משי-בלון". צבעו שחור או כחול כהה, ובעבר נהגו הגברים להלך גם במכנסי שרוואל בצבע לבן. אין הבדל בין מכנסי שרוואל לגבר נשוי או רווק. השרוואל של הילדים הדתיים נראה כמו מכנסי השרוואל של המבוגר, מוקטן ומותאם לגילו וממדיו. גבר דרוזי דתי לובש מכנסי שרוואל מסורתיות (בערבית "א-לבאס"), שגזרתן הרחבה מאופיינת בתוספת שק - אריג מוארך ועתיר-בד באזור המפשעה בין הרגליים. מכנסיים אלו הולמים את התפישה הדתית הדוגלת בצניעות על ידי כיסוי מרבי של חלקים מוצנעים בגוף.‏

זנאר

זונאר או חזאם, עשויים מבד או עור. בעבר קראו לו "עג'מיה", האזור הוא לפעמים מעור חזק ואבזם בקצהו. אוזרים בו את הכותונת ולפעמים אף את ההינדיה. מהדק את המותניים ומצמצם את הבטן. אם עוסק האיש בענייני מקח וממכר והמטבעות בכיסו, הרי הוא חוגר "אפונדה" חגורת עור רחבה וכיסוי עשוי בה בפנים, לשים בו את כספו. ישנה לפעמים חגורת משנה - "אבנט" - המשמשת מקום קיבול לסכין, שבריה אומצית.


הכותנה או מכותנה מעורבת בפוליאסטר , בתנאי שתהיה כהה וארוכה. הצעיר הדתי לובש חולצה כהה וארוכת שרוולים, כמו הדתי המבוגר, מותאמת לגילו ולממדיו.‏

עבאיה

העבאיה היא אדרת ארוכה ורחבה העוטפת את הגוף כולו, ומשמשת רק את הדרוזים הדתיים, החכמים ויודעי רזי הדת, ולכן היא מיועדת לדתיים המבוגרים בלבד. העבאיה עשויה צמר וארוגה אריג דק ועדין. צבעה שחור, כחול כהה, ולפעמים בהיר, בעיקר בקיץ. ישנה עבאיה עם פסים לבנים על רקע שחור, המיועדת לדתיים מאד. מנהיגים חילוניים לובשים לעתים עבאיה דומה בסוג האריג ועוביו, אך צבעה חום.





הלבוש של הבנות הוא:


נשים דרוזיות לבושות "קמבאז" ומעליה "נקאב"


אישה דרוזית לבושה ב"קמבאז" ועטופה ב"נקאב"


עונג

האישה הדתית, בעיקר ה"עאקלה" (המצויה ברזי הדת), נוהגת לכסות ראשה ושערה ב"נקאב" (الفوطه), שהיא מטפחת או רעלה לבנה וגדולה. ה"נקאב" מכסה גם את הכתפיים וחלק ניכר מגופן העליון. ה"נקאב" עשוי מ"שאש" – מוסלין, סוג משובח של בד כותנה שקוף מעט, בעל נפילה רכה וזורמת. מתחת ל"נקאב" ישנה מטפחת קטנה האוספת את השיער בצמוד לראש, ונקראת "לפליפה".

על פי ספר הדת של "שייך אל-פאדל", האישה הדרוזית חייבת לכסות גם את פניה בעת יציאתה מן הבית, למען הצניעות ובכדי לא להוות גורם פיתוי לגברים בציבור. מכוח ההרגל, הנשים המבוגרות מכסות את פניהן אף בסביבה ביתית, כך שהחלק הגלוי בפניה הוא קדמת הפנים, מעל קו העיניים עד לאזור השפה התחתונה. יש וה"נקאב" גולש ומגלה את הסנטר ומעט מהצאוור.

צבעו של ה"נקאב" הוא לבן בלבד. בכך נבדלות הנשים הדרוזיות מהמוסלמיות, העוטות על ראשם כיסוי ראש בצבעים מגוונים.


השמלה

האישה הדתיה לובשת שמלה שחורה ארוכה וסגורה, הנקראת "קומבאז" (القمباز)/ הינדה [דרושה הבהרה]. השמלה בעלת מאפיינים המשייכים אותה ללבוש דתי מסורתי: שרוולים ארוכים, גזרה רחבה למניעת הבלטה של הגוף, אורך מרבי עד הקרסוליים למניעת חשיפת רגליים, פתח צוואר סגור וצמוד לקו צוואר גבוה, ובד שחור או כחול כהה ואטום למניעת שקיפות.

המבוגרות, שמעמדן החברתי בינוני עד גבוה, לובשות קומבאז' שחור או כחול כהה, העשוי בעיקר משני סוגי אריג: מאריג דושז או סאטן חלק, אריג בעל ברק עמום ואלגנטי, העשוי סיבי משי מלאכותי, ארוגים בסמיכות גדולה מאוד (עד 200 חוטי ערב לס"מ), כך ששטח פני הבד מבריק ואלגנטי, והנפילה שלו טובה וכבדה. אריג מקובל נוסף לבעלות יכולת הוא "משי-בלון", העשוי מחוטי כותנה עדינים ודקים, הארוגים בצפיפות רבה. אריג זה עבר תהליך מירצור היוצר ברק אלגנטי, וגם הוא יוצר נפילה כבדה וטובה. בחזית השמלה חצי צווארון, שאין לו המשך בחלקה האחורי של השמלה, ושלושה כפתורים מצופים בבד הקומבאז' עד לתפר מתחת לחזה, אליו מחוברת חצאית הקפלים של השמלה.‏


חולצה

הנשים הדתיות במגזר הדרוזי לובשות חולצה שחורה סגורה בתוספת חצאית ארוכה שחורה, כדי ליצור מראה שלם על פי כללי הדת, אך בדרך כלל נשים דתיות מעדיפות ללבוש שמלות. החולצה של האשה הדתית מתאפיינת בשרוולים ארוכים, בעלת צווארון סגור, צבעה שחור והיא באורך המכסה חגורת החצאית וברוחב שלא מבליט את חמוקי הגוף. בד החולצה אטום, משום שחל איסור מוחלט על חשיפת אברי גוף. אריגי החולצה עשויים חומרים פשוטים, כמו כותנה או תערובת כותנה ופוליאסטר, המקנה לה מראה עמיד בכביסות. גם הצעירה הדתית, כמו אימה, מעדיפה ללבוש שמלות. במידה ותבחר ללבוש חצאית וחולצה לא בהכרח תלבש דומות לאלה של אימה. צעירות רבות שומרות על חזות צנועה, הנראית כללית הולמת את חוקי הדת, אולם מפגינות בחירות אישיות חריגות על פי טעמן ותפישתן. יש בוחרות ללבוש חולצה סגורה עד פתח הצוואר, ארוכה מעבר לקו המותניים, ובעלת שרוולים ארוכים, אולם בעלת עיצוב מודגש, בעיקר בצורת השרוולים ובהדפסים: לשרוולים חפתים גדולים ופתוחים, וההדפסים בולטים ובקשת צבעים החורגת מהסקאלה השחורה. זהו ביטוי לשמירה על רוח המסורת וערכי הדת, אולם גם אי ציות לכללי הלבוש בדרך של פרשנות אישית, שביטוייה בחירה בססגוניות ואי-אחידות בצבע הבגד, ובגזרת השרוול הפתוחה בקצה.‏


חצאית

הנשים מבוגרות כצעירות וילדות, מרגישות נוח במיוחד בחצאית. הן נוהגות ללבוש חצאית אופנתית כמעט מכל צבע, חומר וצללית, ובלבד שתהיה ארוכה מאזור הברכיים ומטה. שמירה על מודלים של מסורת וצניעות מבית אבא אמא, משפיעים על בחירות בבדים אטומים, בדרך כלל כהים, והעדפת חצאיות לא חריגות במראה: חצאיות ג'ינס ארוכות, או חצאיות מבדי ויסקוזה במראה זורם וקל, ולא תהיה שקופה וחושפנית. מאחר שבתקופה הנוכחית החצאית היא פריט לבוש רווח ורב גוונים, צלליות וגזרות, קל מאוד לבחור מההיצע הרב חצאיות מתאימות, העומדות בסטנדרטים של החברה הדרוזית החילונית.


לבאס

"ליבאס" פירושו מכנסיים מתחת לשמלה. מתחת לשמלה השחורה הארוכה, נוהגת האישה הדתייה ללבוש מכנסיים ארוכים עד אמצע השוק, מבד כותנה אטום בצבע שחור (למבוגרות) או לבן (לצעירות), ובגזרה רחבה באזור הירכיים וצרה באזור השוקיים. מבנה המכנסיים מזכירים גרסה צנועה וצרה של "שרוואל" לגברים. מאחר שאורך השמלה עד לקרסוליים, אין אפשרות לראות את המכנסיים, והם מהווים מעין לבוש תחתון נסתר מן העין. המכנסיים רחבים מאוד, ומאפשרים תנועה וישיבה בנוחות. הם נקראים "ליבאס", ולעתים



החילונים לובשים מכנסיים וחולצה כמו שאנו לובשים חולצה ומיכנסיים.

Big image

ריקוד דרוזי מסורתי

מה למדתם מהחקר?

אנו למדנו על טקסי הנישואין:


הליכי הנישואין דומים בקווים כללים לאלה המקובלים בכלל החברה הערבית. התופעה הבולטת ביותר בהליכי הנישואין היא העובדה שאין בני הזוג רשאים ליצור ביניהם מערכת קשרים חברתית טרם שנישאו זה לזו, וכל עוד לא נערך "עקד" שהוא האקט הדתי המקשר ביניהם, אין הם רשאים להיפגש ביחידות. תופעה אחרת, הבולטת במיוחד בקרב הדרוזים, היא ההקפדה לקבל את הסכמתה החופשית של הכלה לנישואין. התקשורת בין הגבר לאישה נעשית באמצעות הוריו (בעבר). אלה, יחד עם נכבדי המקום, פונים להורי הנערה בבקשה כי ייאותו לנישואין. אם ניתנה הסכמתם החיובית, נערך מפגש של שתי המשפחות ומכריהם הקרובים בבית הורי הכלה. במפגש כזה נוהגים לסכם את התנאים שעל החתן למלא כדי לזכות בכלתו, כגון: גובה המוהר, מקום ותנאי מגורים או פרטים אחרים הנוגעים לעתים בענייני דת וחברה, והחשוב מכל - קביעת המועד לעריכת העקד. העקד נערך על ידי אימאם המקום, הרושם על טופס את פרטי הצדדים, התנאים שנקבעו ביניהם, עדים ואת הסכמתה המחודשת של הכלה לנישואין. רישומים אלה נחתמים. בדרך כלל, נאמרת "סורת אל פתחא", הפרק הפותח את הקוראן. מכאן ואילך רשאי החתן לבקר אצל כלתו כל אימת שירצה בכך, אך עדיין אין היא עוברת לביתם המשותף, כל עוד הוא לא מילא אחר התנאים שנקבעו.