דוד וגוליית -שמואל א פרק י''ז
מגישות : נוי הדר ומריאנה מיסוצנקו כיתה : ט' 3
חלק 1 -אומנותי
בתמונה רואים את החרבות של גוליית לעומת המקלות והאבנים של דוד,דוד יודע שה' איתו והוא לא מפחד להילחם.
"ויקח מקלו בידו ויבחר לו חמישה חלקי אבנים מן הנחל וישם אותם בכלי הרעים אשר לו ובילקוט וקלעו בידיו, ויגש אל הפלשתי."(פרק יז פ"ס מ)
בנוסף התמונה מתארת את דמותו החיצונית של דוד."וישלח ויביאהו והוא אדמוני עם יפה עיניים וטוב ראי" (פרק טז פ"ס יב)
דוד יודע שה' איתו ומגן עליו ולכן הוא לא פחד מגוליית.
"ויאמר דוד אל הפלשתי אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון ואנוכי בא אליך בשם ה' צבאות אלהי מערכות ישראל אשר חרפת ".
חלק 2 -מקראי
*אדם לא צריך להישפט על פי המראה החיצוני שלו. דוד היה נער צעיר וקטן ולעומתו גוליית היה איש חזק,גדול ועם כוח רב.
לפי התיאורים האלו גוליית היה צריך לנצח את דוד אך דוד ניצח.
*תמיד להאמין בכוחו של ה'. דוד יצא להילחם עם כלי נשק חלשים וללא כוחות וצבא.
למרות כל זה דוד לא פחד להילחם כי הוא ידע שה' איתו והוא האמין בכוחו הגדול .
*לא תמיד החזק הוא המנצח .
מדוע דוד התנדב להילחם בפלשתי ?:
דוד התנדב להלחם בפלשתי מכיוון שהוא התעצבן וכעס על הפלשתי שקילל וזלזל בה'.
דוד הקטן רצה להראות לפלשתי שהוא יכול לנצח בזכות כוחו של ה' ולא כוחו הפיזי.
"כי מי הפלשתי הערל הזה, כי חרף מערכות אלוהים חיים".
חלק 3- ספרותי
כל התנ"ך פחד ממנו כמו מפיל,
גיבורים ברחו הביתה,
לוחמים זייפו ת'גיל.
הם קראו לו "השד מאשקלון".
דוד מלך ישראל
קם בבוקר לטייל,
מרחוק רואה המון סואן
צועק "הצילו!"
בלי לחשוב יותר מיום
התייצב על המקום,
חוץ משני גמלים וגדי
עוד לא ידעו אז מיהו.
"בוא אלי, גוליית נחמד,
שב אצלי על כף היד."
"ככה מדברים?"
שאל גוליית באשקלונית.
דוד מלך התעצבן,
"הרוגטקה תנגן!"
אבן לעברו ירה,
קלע לו בול בפוני.
כל התנ"ך אמר תודה והתרגש,
"אם תרצה להיות מלכנו,
תתקשר מחר בשש"
ומאז לא שמעו אותם אומרים
השוואה בין השיר לבין הסיפור המקראי:
*בשיר ובסיפור גוליית מתואר כאדם גדול ומפחיד.
בנוסף לכך אף אחד לא היה מסוגל להילחם נגדו מכיוון שפחדו.
בשיר:"כל התנ"ך פחד ממנו כמו מפיל,
גיבורים ברחו הביתה"
בסיפור המקראי:
"ויאמר שאול אל דוד, לא תוכל ללכת אל הפלשתי הזה להלחם עמו כי נער אתה, והוא איש מלחמה מנעריו".
*דוד לא פחד להילחם בגוליית. הוא ידע שה' איתו .הוא לא היסס או חשב פעמיים וישר יצא להילחם בגוליית.
"בלי לחשוב יותר מיום התייצב על המקום"
בסיפור המקראי:
"ויקח מקלו בידיו, וקרב, אל דוד: והאיש נשא הצנה, לפניו.
* בתנך גוליית מתואר כענק שגובהו שש אמות וזרת. גם בשיר גוליית מתואר כענק אשר מגיל קטן מטיל את מוראו על יתר האנשים וזה החלק בשיר המוכיח זאת: "בגנון אמר שלום ילדים עברו לדום,בן חמש וכבר הספיק להביא הביתה סלע."
בנוסף לכך, ישנה עוד נקודת דמיון ובה מתואר ניצחונו של דוד על גוליית בעזרת רוגטקה וזה מוזכר בשיר כך: דוד מלך התעצבן "הרוגטקה תנגן" אבל לעברו ירה קלע לו בול בפוני.
*נקודת השוני בשיר היא: סיפור דוד וגוליית הונצח בחברה הישראלית כסיפור המראה את חוסנו של העם היהודי ואילו פתיחת השיר טוענת בהומור כי: "זהו שיר מאוד עצוב הנושא כזה כאוב, אם תשים תחבושת לא יעזור לך שנתיים".
*נקודת שוני נוספת היא שלידתו וגדילתו של גוליית המתוארים בשיר לא מוזכרים בתנ"ך.
גם נסיבות הקרב שונות : בסיפור המקראי מבקש שאול המלך מתנדב להילחם בגוליית ודוד מתנדב, ואילו בשיר דוד וגוליית נפגשים באקראיות.
חלק 4- פיזיקה ומתמטיקה
ראשית,לפי המקרא דוד לא פחד להילחם בגוליית כי הוא ידע שה' איתו אבל קיימות עוד סיבות לכך.כל חייו של דוד,הוא נלחם באריות ודובים באותה הדרך שהוא נלחם עם גוליית. במילים אחרות דוד ידע שיש לו סיכוי רב לפגוע בגוליית בין העיניים. כלי הנשק שדוד השתמש בו הוא כלי נשק עוצמתי והרסני.
בנוסף לכך,העובדה שגוליית היה איש גדול לא אומר בהכרח שהוא מסוכן.גודלו של גוליית נבע ממחלה שהייתה לו .אותה מחלה גרמה לעוד דברים סתרו את כוחו של גוליית.
*חוק פיזיקאלי או משוואה מתמטית: ישנו חוק פיזיקלי אשר קובע שאם מסובבים אבן במהירות גבוהה ברגע שמשליחים אותה היא מכוח האנרציה מקבלת תנופה חזקה וטסה באופן ישר למטרת הפגיעה. ככל שמהירות הסיבוב גבוהה יותר, מהירות השלכת האבן גבוהה יותר. היא אף מגיעה למהירות של קליע של אקדח.
*דעתי על מסקנותיו של המרצה: המרצה מנסה בהרצאתו להוכיח כי דווקא גוליית הענק בעל השריון הנראה למראית עין החזק הוא למעשה החלש שסבל מחסרונות רבים , רפואיים ואנושיים. ודווקא דויד רואה צאן הנער, שהיה נראה חלש ומובל להפסד מראש, היה החזק בעל היתרונות הרבים. לפי דעתנו המרצה נתן נקודת השקפה שלא הייתה ברורה לנו לפני , הזדהינו איתו והבנו את המשמעות שמה שחשוב זה האיכות ולא דווקא הכמות.
*האם אנחנו מקבלות או לא מקבלות את טענותיו של החוקר: דעותיו של החוקר מקובלים עלינו. יש בו הסברים והוכחות לתאוריה שלו. ההרצאה שותפת, עניינית ובעלת מסקנות הגיוניות.