חג השבועות
זמן מתן תורתינו
מקורו של החג
חג השבועות (המכונה במקרא חג הקציר או יום הביכורים) הוא חג ביהדות, השני מבין שלוש הרגלים. הוא חל יום לאחר סיום ספירת העומר בת שבעת השבועות, ובלוח העברי הקבוע חל תמיד בו' בסיוון. החג כולל יום אחד בארץ ישראל ושני ימים בחוץ לארץ.
בזמן שבית המקדש היה קיים, הוקרב בחג השבועות קרבן מיוחד שנקרא קרבן שתי הלחם והחלה בו העונה של הבאת הביכורים.[1] על פי חז"ל מזוהה תאריך זה עם זמן מתן תורה, ובהתאם לכך מציינים את קבלת התורה בתפילות החג, קריאה בתורה בפרשת מעמד הר סיני ועשרת הדיברות, וכן על ידי לימוד תורה ושאר מנהגי החג.[2] שלושת הימים המקדימים את שבועות נקראים "שלושת ימי ההגבלה", על שם הימים בהם התכוננו בני ישראל למעמד הר סיני.
בימי בית שני הצדוקים חלקו על מועד החג, וקבעו אותו אחר יום השבת. משמעותה של המחלוקת לא הייתה ברורה. כיום יש חוקרים הסבורים שמדובר במחלוקת על לוח השמש (לעומת לוח הירח על פי מסורת חז"ל) כפי שמשתקף מספר היובלות של כת מדבר יהודה.[3]