העיוורת

יחס הסביבה לעיוורים, היום ואיך זה מתקשר לסיפור.

העיוורת

סיפורה של חנה העיוורת נותן מבט חושפני על משפחה יהודית, אם ובתה (העיוורת) ובעלה של חנה העיוורת

חיים בתוך נורמות חברתיות נוקשות, ושל מנהגים עתיקים, כמו מנהג השידוכים, כמו יחס שלילי וזלזול אל האדם "הפגום" (במקרה שלפנינו- העיוורון של חנה) יחס מזלזל ומשפיל, אפילו בקרב האנשים הקרובים אליה ביותר, כמו האימא והבעל של חנה. זהו המוטו, הרעיון המוביל של ספור "העיוורת" .

בסיפור העיוורת מקבלים תמונה מעיני העיוורת בתקופה ישנה ומעט פרימיטיבית זו בעלת המון קשיים.

כאמור המסר החברתי מצוי בביקורת של המספר על היחס המזלזל והלא מבין של הסביבה לבעלי מום בתקופה זו.
יחס שנובע מדעות קדומות זאת בניגוד לציווי המקראי: "לא לשים מכשול בפני
עיוור" הם בכל זאת משתדלים "להכשיל" אותה בנישואים לא רצויים, שלא על פי בחירתה.

יחס לבעלי מום כיום

כיום אולי היחס לבעלי מום הוא לא כמו בסיפור, בעלי המום לא נחשבים כ"פגומים" או בעלי פחות ערך אלה כל בני האדם שווים בערכם לא משנה אם יש לו מום או לא.

אך עדיין ישנם סיפורים בנוגע לעיוורים העוברים התעללות באופן יום יומי מהסביבה, בשל היותם עיוורים או בעלי מום אחר.

סיפורה של עיוורת בימינו

אחת מבעלי המום העוברים התעללות היא צביה רודיק בת ה-61 עיוורת ואלמנה מקריית החיים, אשר היא עיוורת כבר 30 שנה בעקבות מחלה.

צביה מספרת שהיא עוברת הצקות חוזרות מהסביבה בשל היותה עיוורת. היא מספרת ששברה לה את הדלת בעטו לה בכלבת הנחייה שפכו עליה כלור ועוד עינויים נוראיים כאלו ואחרים. לטענתה שלושה מדיירי הבניין שלה מתעללים בה כבר כ-3 שנים על פי בני משפחתה, חלק מהדיירים מקללים אותה ולועגים לה על כך שהיא עיוורת. הם שפכו שמן ומים על המדרגות כדי שתחליק, שברו לה את דלת הבית, פגעו ברכבים של בני משפחתה וזרקו חפצים עליה ועל כלבתה. אירוע נוסף שלטענתה היה השיא הוא שפיכת שני דליי כלור עליה.

כל דפיקה בדלת מבהילה אותה, והיא לא מצליחה לנהל אורח חיים נורמלי. מספר תלונות שהוגשו בתחנת זבולון של המשטרה לדבריה לא הניבו דבר והמציאות היום-יומית הקשה שלה נמשכת.

בעל מכולת אסר כניסת עיוור עם כלב נחייה

יוסף טובול, עיוור בשנות ה-70 לחייו, הגיע בשבוע שעבר למינימרקט "הגפן" בקריית ביאליק עם כלב הנחייה שלו, וביקש להיכנס.

לפתע פנה אליו בעל המינימרקט, ואמר לו בטון מזלזל: "תיקח את החבר שלך מפה".
בשלב הזה ניסה טובול להסביר לבעל המינמרקט כי בלי הכלב הוא לא יכול לזוז אפילו צעד אחד. "אותי זה לא מעניין. בלי החבר", התעקש בעל החנות, "תשאיר אותו בחוץ".
"הסברתי לו שיש חוק לאי אפליה של עיוור עם כלב, ושבלעדיו אני לא יכול לזוז, אבל הוא התחיל לצעוק עליי ואמר: 'אצלי כלבים לא נכנסים'".

עיריית קריית ביאליק לא שתקה לבעל המכולת ואמרה שבפעם הבאה שיקרה מקרה כזה ישללו לו את רישיון העסק.

בסיפור זה ניתן לראות שיש יחס מזלזל גם בדברים היומיומיים של הליכה למכולת כלפי עיוורים ועדיין אין יחס שווה כלפי עיוורים וכלפי צרכיהם אך אנו רואים שיש גם צדק עם בעלי המום והעירייה לא וויתרה לבעל המכולת.


Big image

זכויות העיוורים במאה ה-21

לא כמו במקרים הקודמים ובסיפור "העיוורת", המדינה דואגת לעיוורים ולקויי ראיה ומעניקה להם זכויות מיוחדות כדי להקל על סדר היום יומי הקשה. המדינה מעניקה לעיוור ולקויי ראיה תעודת עיוור המעניקה להם קצבת נכות, כל מיני הנחות במיסים ועוד...

זאת אף זאת העיוורים מקבלים שיקום תעסוקתי שעוזר להם למצוא עבודה כמו לימודים אקאדמאיים או הכשרה מקצועית במרכז שיקום לעיוורים, בנוסף לכך קיים חוק האוסר הפלייה לרעה של עיוורים בקבלה לעבודה או בקידום, במידה והם כשירים לתפקיד.

לא כל שכן העיוורים מקבלים עוד הרבה זכויות אשר מקנות להם סיוע בעורך החיים הקשה שלהם, כמו זכויות כלכליות, תעסוקתיות ומשפחתית.

אנחנו יכולים לראות שהיום הסביבה יותר מתחשבת בבעלי המום, עוזרים להם ולא משאירים אף אדם מאחור לעומת בסיפור העיוורת שזילזלו בבעלי המום והשוו אותם לפגומים.

לסיכום

סיפורים אלו מתקשרים לסיפור "העיוורת" של יעקב שטיינברג, בכך שבשני הסיפורים העיוורים מקבלים יחס מזלזל מהסביבה.

ממקרים אלה אפשר להבין שאפילו בימינו שנים אחרי הזמן שבו מתרחש הסיפור עדיין יש התייחסות רעה לבעלי מום ואף מחשיבים אותם כחריגים בדומה לעיוורת שמשום היותה עיוורת הייתה צריכה להתחתן עם בעל זקן אלמן, בעל עבודה לא הכי טובה, אשר גר במקום מרוחק, בעצם ניצלו אותה ושלטו בה על עצם היותה עיוורת והעניקו לה יחס מזלזל ולא מכבד.

לסיכום גם היום ניתן למצוא יחס רע לבעלי מום בדומה לסיפור העיוורת אך ישנם גם הקלות ויחס יותר טוב לעיוורים כך שהמצב כן השתנה.