עבודת הגשה
אלמוג סעד ט'4
חומה ומגדל
מבצע חומה ומגדל התנהל כשלוש שנים , שנות המרד הערבי בא"י ובמהלכו הוקמו 52 יישובים, מרביתם בגליל העליון ובעמק בית שאן.
הצורך בהקמה מהירה של נקודת היישוב, בטרם יספיקו הבריטים או הערבים להגיע למקום ולהתערב, הוליד שיטה רבת תושייה: חלקי צריפים הוכנו מראש, הובאו למקום בשיירת משאיות והורכבו בזמן קצר. כן הובאו חלקיה של חומה שהקיפה את היישוב (עשויה לוחות עץ וביניהם שכבת חצץ) ומגדל שמירה שבראשו זרקור. מכאן שם השיטה, והמבצע כולו. המתיישבים ניצלו את החוק העותומנים , עליו הסתמכו גם חוקי המנדט הבריטי, שקבע כי בית שגגו הותקן אסור להרסו.
במבצע השתתפו כל זרמי ההתיישבות ביישוב הציוני, וכמעט כל היישובים שהוקמו היו קיבוצים . לראשונה נעשה שימוש בשיטה זו בהקמה מחדש של המושב כפר חיטים (שהוקם לראשונה בשנת 1913) ב-7 בדצמבר 1936. שלושה ימים מאוחר יותר הוקם ישוב חומה ומגדל הראשון, הוא קיבוץ תל עמל. ישוב חומה ומגדל האחרון שהוקם קיבוץ עמיר (בעמק החולה), בשנת 1939.
בין שאר היישובים שהוקמו ניתן למנות גם את שדה נחום, גינוסר, מסדה, שער הגולן, בית יוסף, משמר השלושה, טירת צבי, מולדת, עין השופט, מעוז חיים, עין גב וחניתה.
המגדלים של מפעל "החומה ומגדל" היו מגדלים אותם ניתן היה להקים בקלות ולהרים בקלות. המגדלים הושפעו ממגדלים שנבנו במחנות מחנאות של תנועות הנוער. שמואל מסטצ'קין, עוד בטרם היותו אדריכל בשנת 1928 תכנן מגדל מחנאי בסיסי במחנה הנוער העובד ביער בן שמן. מגדל זה הוא פיתח למגדל מרשים בהרבה במחנה התנועה בהרי הכרמל בשנת 1934. את המגדל השני ראה ידידו שלמה גור, והוא היווה השראה למגדלי המבצע שאף בתכנונם השתתף מסטצ'קין במסגרת פעילותו בהגנה.
תכנית החלוקה של ועדת פיל ,1937
באפריל 1936 בעקבות התקפות ערביות חוזרות ונשנות של הערבים על חיי יהודים ורכושם, מינתה הממשלה הבריטית ועדה מלכותית שתבדוק את המצב בארץ. ביולי 1937 פירסמה הוועדה את הדו"ח שלה, ובו המליצה על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות נפרדות, האחת יהודית והשניה ערבית, ופרוזדור בחסות בריטית המחבר את יפו עם ירושלים. היהודים קיבלו את התכנית בהסתייגות, הערבים דחו אותה מכל וכל.
עליה שנייה
עלייה זו, העפלה, הייתה בלתי חוקית בעיני שלטונות המנדט הבריטי, ונמשכה עד להקמת המדינה. הספר הלבן שפירסמו הבריטים במאי 1939 הגביל רכישת קרקעות ועלייה של יהודים לארץ. הבריטים הקציבו רק מספר מצומצם של רשיונות עלייה, שלא סיפקו את הדרישות הגדולות לנוכח המצוקה הגדולה של היהודים באירופה.
העלייה החלה ביוזמת תנועות החלוץ ובית"ר, ולאחר המלחמה אורגנה על ידי מוסדות היישוב והתנועה הציונית, ונמשכה למרות ההגבלות, הפיקוח על חופי הארץ והציד של ספינות המעפילים. סיפור העפלה המפורסם ביותר הוא של אוניית המעפילים אקסודוס – "יציאת אירופה תש"ז". האונייה יצאה מצרפת ביולי 1947, ועליה כ-4500 מעפילים ניצולי שואה. הצבא הבריטי התקיף את האונייה והתפתח קרב שבמהלכו נפגעו מעפילים רבים. הבריטים גירשו את המעפילים חזרה לאירופה.
הגורם העיקרי שהביא לבחירה לעלות לארץ ישראל, היה הקשר המסורתי-דתי וההיסטורי של היהודים לארץ ישראל במשך דורות רבים ועולם הרעיונות של הציונות. עם זאת, העלייה לארץ ישראלבאותן שנים, הייתה במידה רבה חלק מהגירת המונים, שכללה עשרות מיליוני בני אדם, מאז השליש האחרון של המאה ה-19. רובה ככולה של תנועת ההגירה הייתה בכיוון "מערב", ממזרח אירופה אל מערב אירופה, ומאירופה אל ארצות "העולם החדש", כאשר רוב המהגרים בקשו להגיע אל יבשת אמריקה ואוסטרליה.[2] יהודים ממזרח אירופה היגרו בשיעורים גבוהים יחסית לחלקם באוכלוסייה הכללית. הגל שבו נכללת תקופת העלייה השנייה, מראשית המאה ה-20, היה הגדול בגלי ההגירה - יותר מ-1.3 מיליון יהודים היגרו אז לארצות הברית וכ-35 אלף מהם באו לארץ ישראל. הרוב המכריע של המהגרים היהודים, כמו אצל כלל המהגרים, היגר לארצות הברית. ארצות יעד אחרות היו אנגליה,ארגנטינה, צרפת, קנדה ודרום אפריקה.[3] בין המניעים להגירה ההמונית, היהודית והלא יהודית כאחד, היה הגידול הדמוגרפי המהיר בארצות אירופה, והקשיים הכלכליים שנוצרו בעקבותיו. החברה היהודית בתחום המושב הרוסי, בגליציה וברומניה סבלה ממצוקה כלכלית קשה והייתה שרויה בעוני כבד.
גורם נוסף, שהאיץ במיוחד את הגירתם של היהודים, היו הגזרות והרדיפות האנטישמיות, הן מצד השלטונות והן מצד האוכלוסייה המקומית בארצות מושבם. אירועים בולטים היו פרעות קישינב שהתרחשו בשנת 1903, פרעות "המאות השחורות" בשנת 1904, הפרעות לאחר מהפכת הנפל ברוסיה בשנת 1905 ופרעות משפט בייליס בשנת 1911.
המדינה בישנת 1933-1939
מטרות מדיניות החוץ של היטלר
- ביטול חוזה ורסאי – כלומר שחרורה של גרמניה מן המגבלות המשפילות, לדעת היטלר, והשגת אפשרויות תמרון עצמאיות, שזו מהות הריבונית, ובמיוחד זו השואפת לחזור למעמדה כמעצמה.
- כינוס כל האומה הגרמנית תחת שלטון אחד – הגרמנים היו מפוזרים במרכז אירופה ובמזרחה. (הכוונה לגרמנים שבגבול גרמניה, באוסטריה, צ'כיה ופולין המערבית). על פי האידיאולוגיה הנאצית, נדרש לאחד אותם תחת שלטון הפיהרר, כשהם חופשיים מכל שלטון זר לא "ארי".
- בניית מרחב מחייה לאימפריה הגרמנית – השגת שטחים שנדרשים לצמיחתה ושגשוגה של האומה הגרמנית, בעיקר במזרח אירופה על-חשבון עמים נחותים, כמו הסלאביים.
כללית ניתן לחלק את שש השנים של מדיניות החוץ הנאצית עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה לשני חלקים, הקשורים בבעיות פנים-גרמניות וערעור הביטחון הקיבוצי בשנות ה-30 של המאה ה-20. בשנים אלה הקפיד היטלר להציג עצמו כשוחר שלום, כמי שמחויב להסכמים בינלאומיים וכמנהיג הסולד מהמלחמה. חולשת "המערב" בתקופה זו וחששותיו מאבדן השלום והיציבות, שירתו את היטלר היטב.
א. התקופה הראשונה (1933 – 1935) השנים הראשונות של ביסוס המשטר הנאצי בגרמניה התאפיינו במדיניות חוץ מתונה ומאופקת. היטלר טרם חש ביטחון עצמי למימוש מהיר ותוקפני של שאיפותיו, וגם היה עסוק בריסוק הדמוקרטיה הגרמנית ובניית משטרו הדיקטטורי. בהיותו מדינאי זהיר, התכוון היטלר לבנות את מעמדו, תדמיתו ויכולותיו הצבאיות בטרם יפעל, כדי לא לסכן את סיכויו לממש את מטרותיו האמיתיות. שיטת הפעולה שלו הייתה מתוחכמת, כזו שמרדימה את יריביו ושמקשה עליהם לפעול בכוח מולו, פן ייראו הם כתוקפניים.
צעדי מדיניות החוץ שמאפיינים תקופה זו:
1. פרישה מ"חבר הלאומים" ומהוועידה לפירוק הנשק (אוקטובר 33).
היטלר הודיע שגרמניה נאלצת לפרוש משום שנמנעות ממנה זכויות שוות בתחום ההגנה והחימוש.
2. הסכם "אי-התקפה" הדדי עם פולין למשך 10 שנים (ינואר 34)
המטרה הייתה לאותת לפולנים ולעולם שפני גרמניה לשלום ושאין לה תביעות בגבולה המזרחי. בנוסף, ברית
צבאית זו סדקה את מערכת הבריתות שצרפת כרתה קודם לכן, עם המדינות שסבבו את גרמניה.
3. ניסיון התערבות בפוליטיקה האוסטרית ורצח הקאנצלר האוסטרי דולפוס (אוגוסט 34)
היה זה ניסיון ההפיכה של היטלר, בעזרת המפלגה הנאצית באוסטריה, שכשל בשלב זה כי טרם בשלו התנאים.
4. ניהול תעמולה מוצלחת להשבת חבל הסאר לגרמניה, שחויב במשאל עם (ינואר 1935)
החבל נלקח מגרמניה במלה"ע ה-1 והובטח לקיים בו משאל עם לגבי עתידו, בתום 15 שנה.
5. הכרזה על הקמת הצבא הגרמני החדש – הוורמאכט בניגוד למגבלות חוזה ורסאי (מרץ 35)
זו אחת ההפרות החמורות של חוזה ורסאיי. היטלר טען שכל העולם מתחמש וצובר כוח ושלגרמניה אין ברירה אלא לדאוג גם כן לביטחונה.
6. חתימה על הסכם ימי עם בריטניה לחיזוק הצי הגרמני : ההסכם האנגלו-גרמני (יוני 35)
בעקבות חימושה של גרמניה (בסעיף הקודם) נוצרה חזית משותפת נגדה, שבודדה אותה צבאית. היטלר עקף את הבידוד בהסכם שכרת עם בריטניה. ההסכם ההדדי אפשר לבריטים להראות לאותה חזית, שהיטלר מוכן להגיע להסכמים ולפיקוח בינלאומי, אם נוהגים אתו בהגינות. ההסכם, נראה מעתה כצעד מקרב שלום ויציבות.
ראוי לציין שהיטלר דאג בתקופה זו, לאשר את כל ההסכמים והפעולות שביצע, דרך משאלי עם שערך בגרמניה. התמיכה סייעה לו בגיוס האומה למדיניותו ולביסוס מנהיגותו.
ב. התקופה השנייה (1936 – 1939) בתקופה זו פעל היטלר בביטחון עצמי הולך וגובר. הבלמים שאפיינו את התקופה הראשונה, הוסרו ברובם. המהפכה הנאצית בגרמניה הושלמה והמדינה כולה פעלה בצייתנות ובהערצה ל"פיהרר" המצליח. התוקפנות בעולם גברה, הקו הפשיסטי החליף את מרבית המשטרים באירופה ונוצר תיאום מדיני ואידיאולוגי בין איטליה וגרמניה. מדינות המערב הדמוקרטיות העמיקו את המדיניות הפייסנית שלהן מול היטלר והגל הפשיסטי.
צעדי מדיניות החוץ שמאפיינים תקופה זו:
1. פלישת הצבא הגרמני לחבל הריין המפורז. (מרץ 36)
היה זה ההימור הראשון הגדול של היטלר, שבו ביצע צעד תוקפני. חבל הריין שבין צרפת וגרמניה היה אסור בכניסת צבא גרמני. היטלר שהצעיד את צבאו אל החבל כדי לקבוע את ריבונות גרמניה עליו, הוזהר ע"י הגנרלים שלו שהצבא החדש עלול להתקפל בבושה, אם הצרפתים רק יאיימו עליו במלחמה. היטלר העריך וגם צדק שהצרפתים לא יעשו שום צעד התקפי. מכאן והלאה, נתפש הפיהרר כגאון אסטרטגי רב-עוצמה.
2. שיתוף צבא גרמני במלחמת האזרחים בספרד והקמת "ציר רומא – ברלין (אוקטובר 36)
ב-1936, פרצה מלחמת אזרחים בספרד בין תומכי השמאל והפשיסטים של הימין. מדינות שונות שלחו כוחות עזר לצדדים הלוחמים עפ"י קרבתם האידיאולוגית. מוסליני והיטלר שיתפו פעולה ביניהם להצלחת הפשיסטים של הגנרל פרנקו, שלחו לוחמים וציוד והשתתפו בפועל בלחימה. המאבק המשותף סלל את הדרך לברית בין שני המנהיגים שתימשך עד לסיום מלה"ע השנייה. היטלר עירב לראשונה את גרמניה במאבק צבאי.
3. ברית האנטי-קומינטרן: הסכם גרמני-יפני כנגד ברית המועצות והקומוניזם (נובמבר 36)
היטלר ראה ביפנים מעיין "ארים" של המזרח הרחוק. היפנים ניהלו מדיניות חוץ תוקפנית והחלו במסע כיבוש
שאפתני בסין ובאוקיאנוס השקט, תוך התגרות באינטרסים שם של בריה"מ, ארה"ב ובריטניה. המאמץ של היטלר כוון למלחמה בקומוניזם ולריסון ואיזון בין הכוחות בעולם, כדי לאפשר מקום מרכזי גם לגרמניה.
4. ה"אנשלוס" סיפוח אוסטריה לרייך הגרמני (מרץ 38)
לאחר הניסיונות כושלים בעבר לספח את אוסטריה לרייך הגרמני, הצליח היטלר במטרתו כשמוטט את הריבונות האוסטרית מבפנים. המפלגה הנאצית האוסטרית שפעלה במרץ רב מאז רצח הקאנצלר דולפוס
ב-1934 והתיאום עם מוסליני לגבי הסיפוח, יצרו אולטימאטום לקאנצלר שושינג ופרישתו, העניקה את השלטון לאוהדי היטלר. הרייך גדל ב-20 מיליון גרמנים ואוצרות הזהב של אוסטריה, יחד עם המיקום האסטרטגי שלה, יצרו את עוצמה חדשה לגרמניה. להיטלר זו הייתה גם הגשמת משאלה אישית, בהיותו אוסטרי במוצאו.
5. סיפוח חבל הסודטים הצ'כי, ביטול המדינה הצ'כוסלובקית ובניית מדינה סלובקית חדשה בחסות גרמנית. כל המהלך קשור היסטורית למושג "הסכם מינכן" ותוצאותיו.
(תהליך שנמשך שנה: מ- מרץ 38 ועד מרץ 39)
הרפובליקה הצ'כוסלובקית שהוקמה בתום מלה"ע ה-1 הייתה היציבה והדמוקרטית מכל המדינות החדשות שקמו בעקבות חזון השלום של הנשיא וילסון. המדינה הוקמה משתי קבוצות לאומיות שונות – צ'כים וסלובקים ועוד
מיעוטים לאומיים ובראשם הגרמנים שישבו בחבל הסודטים. בראשית שנות ה-30, הוקמה בהשראת גרמניה הנאצית מפלגה גרמנית-סודטית שתבעה חזרה ואיחוד עם הרייך הגרמני. הממשלה הצ'כוסלובקית ניסתה לפייס את התביעות הלאומיות של המיעוט הגרמני, אולם בעידוד היטלר הם המשיכו בלחצם לפרוש. ר' הממשלה הבריטית צ'מברליין, ניהל מול התוקפנות הגרמנית מדיניות פייסנית תוך הקרבת האינטרסים הריבוניים של צ'כוסלובקיה, וטען שהענות לתביעה הגרמנית מוצדקת למען הצלת השלום באירופה. התהליך נראה כך:
- מאי 38, היטלר מצווה להכין את הצבא לפלישה לחבל הסודטים כדי "להציל" את המיעוט הגרמני שם.
- יוני 38, המערב ובעיקר בריטניה, נתקפו בפאניקה ותבעו מהצ'כים להתחשב בתביעות הגרמניות.
- ספטמבר 38, הנשיא הצ'כי בנש הכריז על הענות עקרונית של ממשלתו לתביעות הגרמנים הסודטים. היטלר
לא המתין והודיע שצבאו עומד לפלוש לחבל. צ'מברליין טס לברלין להרגיע את הפיהרר ב"מפגש כניעה". צ'מברליין גם שכנע את צרפת להסכים להחזרת חבל הסודטים לגרמניה בלוח-זמנים מזורז. ממשלת צ'כוסלובקיה קבלה בהכנעה את הגזירה, אך היטלר הודיע שרצונו לסיים את הסיפוח עד 1 באוקטובר 1938.
- ב- 28 ספטמבר 38, התכנסה וועידה שלארבע מעצמות אירופה: בריטניה,צרפת,איטליה וגרמניה, לדון במשבר האולטימאטום של היטלר. התקבלה "הצעת פשרה" של מוסליני, לדחות את יום ההכרעה ל-10.10
- ממשלת צ'כוסלובקיה הוכרחה לקבל את התכתיב של וועידת מינכן והשלום באירופה "ניצל" כביכול.
היה זה אחד הניצחונות המרשימים של היטלר. הוא שקרא את מפת האינטרסים המנוגדים של אירופה המפולגת ופייסנית, ידע לתמרן ולזכות בכל יעדיו ע"י מאבק פוליטי ללא ירייה אחת. במהלך זה חשף את חולשת מעצמות המערב כנגדו, הניע את ברית-המועצות לחשוב מחדש על הבריתות הצבאיות שלה שלמעשה הכשיר את הדרך להסכם עתידי עם גרמניה. קו הביצורים הצ'כי שהיה ב-סודטים, שגם היה איזור מכרות חיוני ביותר, נפל לידי היטלר כ"פרי בשל".
ממצב דברים זה, היה ברור ששאלת חיסולה של צ'כוסלובקיה הוא עניין של זמן בלבד. המדינה הצ'כוסלובקית שינתה את המבנה שלה. הסלובקים זכו לאוטונומיה מורחבת מהממשלה הצ'כית ושם המדינה הופרד ב"מקף" לצ'כו - סלובקיה, כדי להדגיש את "עצמאות" הסלובקים. עכשיו בעידודו של היטלר מילאו הסלובקים את התפקיד שקודם לכן היו בו הגרמנים הסודטים. הם
דרשו לפרוש מהשותפות הצ'כוסלובקית ולהקים מדינה עצמאית משלהם.
ב- מרץ 1939, הוכרזה עצמאות סלובקית ומיד פלש הצבא הגרמני לשטח המדינה הצ'כית והכריז על הקמת פרוטקטוראט (משטר חסות) בחבלים הצ'כיים- מורביה ובוהמיה, תוך הכרה במדינה הסלובקית שתהיה מעתה תחת חסות גרמניה.
המדינה הצ'כו – סלובקית חדלה מלהתקיים.