זאב ז'בוטינסקי
NIKOL
זאב ז'בוטינסקי
נעוריו ותחילת דרכו
זאב ולדימיר ז'בוטינסקי נולד בעיר אודסה, בירת פלך חֶרסון, בתחום המושב של האימפריה הרוסית (בדרום אוקראינה) ביום י"ב בחשון תרמ"א, 18 באוקטובר 1880. אמו, חוה לבית ז"ק, הייתה נצר למגיד מדובנא ובת למשפחה אמידה. אביו, יבגני (יונה בן צבי), היה סוחר. מהמעט שזכר ז'בוטינסקי על אודותיו, ידע כי אביו נולד בעיר ניקופול (Ни́кополь) שעל נהר הדנייפר, וכי עסק במסחר בתבואות. כשהיה ז'בוטינסקי בן חמש חלה אביו, ואמו לקחה את משפחתה לגרמניה כדי לטפל במחלת האב. כעבור שנה נפטר האב, והמשפחה נותרה ללא ממון. אמו של ז'בוטינסקי חזרה עמו ועם אחותו הבכורה תמר לאודסה. בהשכלתה ובעצמאותה בניהול המשפחה שנקלעה לקשיים, אמו טבעה בו חותם.
בגיל שבע שלחה אותו אמו ללימודים בגימנסיה. בשל היותו יהודי, לא קל היה לו להתקבל ללימודים עקב חוקים מגבילים. בגיל שמונה לימד אותו הסופר יהושע חנא רבניצקי עברית. כבר בגיל צעיר נמשך אל השירה, הספרות ולימודי השפות. הוא קרא רבות ספרות רוסיתועולמית מתורגמת, וכתב שירים לעיתון התלמידים. כבר כתלמיד בית-ספר שלט בשפות יידיש, אנגלית, גרמנית וצרפתית. גם איטלקית, לטינית, יוונית ואספרנטו — השפה הבינלאומית, שכתב בה שירים בנעוריו — לא היו זרות לו. את רוב השכלתו זו רכש עצמאית. היו אהובים עליו במיוחד שייקספיר, פושקין ולרמונטוב. אודסה הייתה באותה תקופה עיר מאוד מגוונת באוכלוסייתה וישבו בה בני לאומים רבים - יהודים, יוונים, טורקים, רוסים, אוקראינים וסוחרים ממערב אירופה.
כשהיה בן 15 הוזמן אל בית אחד מחבריו היהודיים, ושם פגש את יוענה גלפרין, מי שתהיה אשתו לעתיד. בגיל 17 תרגם לרוסית מן השירה העולמית, כולל כמה משיריו של המשורר האהוב עליו, אדגר אלן פו, שאותם תרגם ברבות הימים גם לעברית. את תרגומיו שלח ז'בוטינסקי אל מערכות העיתונים, אך כמעט מעולם לא התפרסמו. משורר רוסי שהתרשם מתרגומו את הפואמה "העורב" (מאת אדגר אלן פו), שלח את התרגום למערכת העיתון "אודֶסקי ליסטוק" (Одесский листок). בהמלצתו נשלח ז'בוטינסקי אל ברן שבשווייץ, ככתב חוץ של העיתון. עם נסיעתו הפסיק את לימודיו בגימנסיה לפני שהשלים את בחינות הבגרות. על החלטתו כתב
פעילות ספרותית וציונית
בתקופה זו נרתם ז'בוטינסקי באופן נמרץ למפעל הציוני. הוא החל להוציא תחת ידו פרסומים ומאמרים רבים. בזמן שאותו כינה "תקופת נדודי". עבר בין הסניפים הציוניים ברוסיה והקים סניפים חדשים במקומות שבהם לא היו קיימים, כשהוא אינו חדל מלהפגין את כישרונות כתיבתו הקולחת ואת יכולת הדיבור המשכנעת שלו. לז'בוטינסקי הייתה היכרות מעמיקה מימי שהותו ברומא ובברן עם האידאולוגיה המרקסיסטית והוא הפנה אותה למאבקו בתנועת "הבונד" והתנועות הסוציאליסטיות. גופים אלה צברו כוח והשפעה גדולים אצל יהודי רוסיה ופולין, ובייחוד אצל הנוער שמאס במשטר הדיכוי של רוסיה הצארית; אולם ז'בוטינסקי ראה בהם אויבים לרעיון הציוני. הוא כתב את המחזה "אדמת נכר", שבו ניבא כי כוח הנוער היהודי במהפכה הסוציאליסטית יהיה לבלתי רצוי ולא יביא לפתרון הבעיה היהודית.
לאחר הפרעות נפגש ז'בוטינסקי עם חיים נחמן ביאליק ועם המנהיגים הציוניים מנחם מנדל אוסישקין וזאב ולדימיר טיומקין. הוא נבחר ציר מטעם ציוני אודסה לקונגרס הציוני השישי שנערך בסוף אוגוסט 1903. היה זה הקונגרס האחרון שבו השתתף הרצל, ושם הייתה הפעם היחידה שבה שְמעו ז'בוטינסקי. בהיכרות קצרה זו התרשם ז'בוטינסקי עמוקות מהרצל, והוא דבק בתורתו מאותו היום. יתר על כן, ראה ז'בוטינסקי את דרכו ואת התנועה הפוליטית שבהמשך עמד בראשה כממשיכות דרכו של הרצל. הוא כתב עליו, על מילותיו במושב הסיום ועל ההצבעה על תוכנית אוגנדה:
בשנים הקרובות אחרי כן היה ז'בוטינסקי לראשון בהוגים והפובליציסטים של ציוני רוסיה. הגשמת מטרתם, שכללה הקמת מוסדות חינוך והפצה רעיונית רחבה, הייתה צריכה לבוא בד בבד במאבק בנהירת הנוער אחרי הזרמים המהפכניים וההתבוללות בקרב היהודים. באותה שנה עבר ז'בוטינסקי מאודסה לסנקט פטרבורג, ושם הצטרף למערכת העיתון "ראזסוויט" (השחר). מאמריו בעיתון, אשר דנו הן בענייני היום והן בסיקור מאבקים לעצמאות לאומית באירופה, הציבו אותו כאחד מראשוני הכותבים הפוליטיים של יהדות רוסיה. במאמריו ובנאומיו הסוחפים המשיך לצאת ישירות נגד ההתבוללות ונגד המהפכנים והליברלים הרוסים אשר לא האשימו את השלטונות על צעדיהם האנטישמיים וזאת כדי שלא יהיו "מזוהים עם היהודים".
ב-1905 היה ז'בוטינסקי ממקימי "הליגה להשגת זכויות חוקיות ליהודי רוסיה". הוא עמד בראש הזרם הציוני של הארגון, ויצא עם מצע ציוני לבחירות לדומה הראשונה, אך לא עלה בידיו להיכנס לפרלמנט. באותה שנה פרסם את הספר "החינוך העברי", שבו קרא להשלטת העברית בבתי הספר היהודיים.
ב-1906 התקיימו כנסים של העיתונות היהודית ברוסיה, וז'בוטינסקי היה המוביל בניסוח ההצעה שלפיה יש להקנות ליהודי רוסיה מעמד לאומי עצמאי. ז'בוטינסקי הוציא לאור סדרת מאמרים ובהם פתרונותיו לבעיית היהודים בתחומי רוסיה, ובכלל זה הצעה לאוטונומיה לאומית ועיגון זכויותיהם בחוק. רעיונות אלה היו חלק משמעותי מהחלטת ועידת הלסינגפורס מסוף נובמבר של אותה שנה, שלפיה יש להקנות זכויות לאוטונומיה לאומית למיעוטים. עד 1907 התמודד ז'בוטינסקי פעמיים נוספות בבחירות לפרלמנט עם מצע רעיוני ציוני, אך בשתי הפעמים נכשל מול איחוד של המתבוללים, הליברלים הרוסים ו"הבונד". באותה שנה נשא לאישה את המהנדסת לאגרונומיה יוענה (יוהנה, אניה) גלפרין (1884 – 1949). ממכתביו עולה כי במשך כל שנותיו רחש לה אהבה רבה, גם אם הרבה במסעותיו ותקופות ארוכות התנתק ממשפחתו.
לאחר מערכת הבחירות השלישית שבה נכשל, עבר ז'בוטינסקי לווינה, שבה התנהלו אותה עת מאבקי מיעוטים בדבר השגת זכויותיהם. ז'בוטינסקי המשיך לשלוח אל עיתוני רוסיה חומרים פרי עטו, בכלל זה כתבות, מאמרים, ביקורות ותרגומי שירה ותיאטרון. לקראת סוף השנה הפליג ז'בוטינסקי, לראשונה בחייו, לסיור בארץ ישראל.
ב-1908 התחוללה מהפכת הטורקים הצעירים, אשר הפיחה תקוות אצל ראשי הציונות כי שליטיה החדשים של האימפריה יגלו יחס נוח יותר למטרות הציונות ואולי אף יסייעו לה בהגשמת מטרותיה. ז'בוטינסקי נסע לקושטא (איסטנבול) ופרסם שם סדרת מאמרים כחלק ממאמצי הסברה כתובה בעד הציונות. בהמשך אותה שנה פנתה ההסתדרות הציונית אל ז'בוטינסקי בבקשה שיעמוד בראש מערכת ההסברה שהוקמה באימפריה העות'מאנית. כך קמו להם מספר עיתוני הסברה ציוניים בשפות שונות, בהם "המבשר" בעברית ו-"Le Jeune Turc" ("הטורקי הצעיר") בצרפתית[2], וז'בוטינסקי השגיח עליהם והשתתף בעריכתם. מעבר לכך הרבה ז'בוטינסקי בפעילות הסברתית ונפגש עם אנשי שלטון ומנהיגי מגזרי מיעוטים. נציגי מדינות אירופה השונות העבירו דיווחים לממשלותיהם בדבר קידום העניין הציוני אשר החל צובר תאוצה. ואולם לאחר תקופה מסוימת הגיע ז'בוטינסקי למסקנה כי המאמצים נופלים על אוזניים ערלות. ב-1909 פרסם יעקובוס כהן, מראשי הוועד הציוני, ספר ובו דרישה ישירה לאוטונומיה יהודית בארץ ישראל. ז'בוטינסקי חשב כי הצהרה יומרנית וקיצונית כזו תטרפד את מאמצי הציונים אצל הטורקים. בנוסף הוא ראה בכך "הפקר" של העלאת דרכי פעולה לא מסודרות וללא תוכנית אם. בעקבות כך התפטר מתפקידו. בדיעבד אמר על כך: