להיות הקפטן באוקיינוס

על שפע בחיים

אני אחרי שיווה ה-16 שעסק באתגר השפע בחיינו כגברים ובני אדם; עבדכם הנאמן היה אחראי תכנים - כלומר זה שקובע בגדול איך תהיה רוח העבודה והפעילויות. העובדה הזו אתגרה אותי למצוא את מניפסט השפע שלי - ולהתבונן נכוחה על המקומות בחיי בהם כרגע יש צמצום או מחסור... איך מגיעים לפלוס? חוויתי הכל בחיי - שפע אהבה, תענוג, יצירה, יציבות, שפע פנימי וחיצוני... הם באו והלכו ולפעמים השאירו תקופות בצורת ארוכות- מה הסוד של לזמן שפע? מי ששפע אהבה, תענוג, יצירה או יציבות מדבר אליו מוזמן להמשיך לקרוא.

הכל התחיל מהתמונה הזו

Big image

חלון בחומה של המספנה של נמל יפו

ומשהו בים הפנט אותי... הרגשתי שאני מסתכל בו עד שאני נמס בתוכו ונהיה אחד איתו. כמו מדיטצית נר שהייתי עושה: "לעצום עינים ולראות את הנר בחשכה, ולהתמזג איתו... אני הנר, אין אני".
ופתאום משהו היכה בי כברק - כל עבודת השפע שעשיתי בסופשבוע של שיווה, הרבה מהמסע שלי... הים! זה ממש הים!

בילדותי חלמתי שוב ושוב אותו חלום בו אני טובע

מסתכל על תיקרה בוהקת של מים מלמטה, מתעורר בקפיצה מתחושת החנק לחדר חשוך.

זה היה בשנות העשרה שלי, וזה קרה בתדירות כזו שלמרות שגדלתי ליד הים, עם אבא שבונה סירות, התחלתי לפחד מהעוצמה שלו. הפסקתי לשוט, לגלוש, לשחות, לצלול. בריכה היתה בסדר, לירדן הייתי קופץ בשימחה; אבל אפילו לטוס מעל ים היה קשה לי. אני זוכר את המטוס מנמיך לתוך נקיק בין צוקים בשדה תעופה נידח בהימלאיה ואת ההבנה שאם הייתי מעל ים הייתי ב-א-מ-ת בהיסטריה; דווקא בצלילה המטורפת של הטייס ההודי הייתי בקבלה מוחלטת שיש אופציה שמשהו רע יקרה, אבל לא שיקשקתי כמו מהרעיון של ליפול לים הפתוח. זה הגיע לרמה כזו שבאינטרט בחיפוש כתובות, אם הייתי עושה "זום אין" במפה ובטעות מגיע למשבצת שכולה ים, הנשימה שלי היתה נעצרת. ואני סה"כ מסתכל על ריבוע כחול בנוחות של הכיסא שלי!

אוקיינופוביה.

למה לי ים עכשיו

לא שזה כזה נורא... תכלס אפשר פרקטית לחיות חיים מאושרים בלי הים, אחרי הכל אני לא בובספוג ולא דולפין ואפילו על אסיד לא חשבתי שאני דולפין. (את הסיפור על אבוחצירא מבאר שבע שחזר בגיגית מגואה סיפרתי לכם? בהזדמנות.)
אבל הגעגוע תמיד נשאר, והרצון כן לשוט ולשחות, והחלומות. גם כשהיינו הולכים לחוף לשחק פריסבי ולקפוץ פנימה לרדודים הבטוחים, לשבת ולהסתכל על הים עורר בי עצב עמוק. הייתי נהיה שקט ומהורהר, מלנכולי וריגשי, מחפש חיבוק וחושב על אנשים שכבר לא איתי.

ובשנים האחרונות הבנתי שאני ממש אוהב את הים, לא רק הכיפי והרדוד בשמש.

להתבונן באוקינוס שאתה

בתקופה הזו לפני שנה שנתיים הסתבכתי עם רגשות מסוימים אצלי. הגעתי למודעות שאני מסתיר וקשה לי להיות נוכח ברגשות של עצב, כאב, חוסר אונים, אשמה, בושה... ולמעשה ככל שאני יותר נמנע מהם איכשהוא גם רגשות אחרים משתתקים - תשוקה, שמחה, אהבה. מצד שני נורא התגעגעתי לרגשות האלה. למשל נורא רציתי לבכות. ממש! נורא רציתי להרשות לעצמי להיות חלש או פשוט לסעור. רציתי.

ומול אותו חלון זה הכה בי - היחסים שלי עם הים זה ממש היחסים עם התת מודע שלי. האוקיינוס הוא האני. הפחד שלי הוא הפחד מהרגשות שלי, התחושות, הפחד להתמסר אליהם, הפחד שיטביעו אותי, שיהרגו אותי. התקופה בה התחלתי לפחד מהים עם החלומות היתה תקופה קשה בילדות בה הסתרתי את הרגשות שלי. והגעגוע לים הוא הגעגוע למקום שאתה מרגיש חופשי, אהוב ויפה בכל מצב רגשי שלך. בדקתי בגוגל וגוגל שתמיד צודק אישר - חלומות על טביעה הם פחד מרגשות ואיבוד שליטה. נזכרתי גם באושו שהיה משתמש המון בים בנאומיו כדימוי לתודעה שלנו, או בפרויד והקרחון הטמון בים התת מודע.

וזה קטע, כי באתגר שיווה שהסתיים יום לפני שעמדתי מהופנט מול אותו חלון לים, חזרנו הגברים שוב ושוב ליחסים האמביולנטיים - פחד וגעגוע - שיש לנו עם התת מודע, עם הרגשות, עם הגוף, עם החלק הנקבי באנרגיה שלנו.


ואני מוצא שהאנלוגיה בין הים לעולם הרגשי ממש שימושית. בשניהם זוהי אנרגיה משתנה תמידית, בעלת עומק ומסתורין מצד אחד ומצד שני יכולה להיות נעימה ומלבבת. כמו בים, ברגשות יש מקומות "מסוכנים", סערות או עומק חשוך ומאיים, ומצד שני יש גם מקומות בטוחים וקצת "משעממים". ברגשות, כמו בים, צריך להכנס למקומות המסוכנים בנוכחות, אחרת נטבע. אבל כשיודעים לעבוד עם סערות הן חשמל, ריגוש, מנוע, השראה, שינוי וחידוש, הן מביאות דגים חדשים ורהיטים אל החוף, וכידוע לכל דייג, השפע של חיי הים מצוי במים העמוקים והקרים דווקא.

הפחד מלטבוע הוא הפחד להזדהות עם הרגשות. לא להיות בנוכחות; ואז להנזק בצורה קטסטרופלית מהרגש הזה. אבל אפשר להיות עם רגש ובנוכחות בלי להזדהות. זה לא סותר. צריך אומץ להפנות את זרקור הנוכחות דווקא למקום שיש בו "סכנת טביעה" – כמובן לבוא מוגנים ומוכנים, אבל באיזשהו מקום לקחת סיכון. גם הדייג הכי מנוסה בשיא הזהירות, עדיין כשהוא יוצא לים סוער הוא מתמסר באומץ לייעודו כגבר המביא שפע מאיתני הטבע.

על אתגר שיווה ואיך שפע בא מהים

אני הולך לחפור עכשיו קצת על איך שפע בא דווקא מלהביא אור של מודעות בעינים פתוחות לרגשות שקצת קשה לך להרגיש. זה קצת מסובך אבל לא מובן מאליו וממש חשוב, אז בגלל זה הארכתי - תנסה לעקוב.

אתגר שיווה למי שלא יודע זו התכנסות של גברים להעצים ולפתח את עצמם. יש איזו איכות שיוצאת אצל גברים ספציפית יותר בקלות עם גברים אחרים. וחלק מהדברים שהגברים עושים הוא מקבלים פוקוס חדש על אתגרים בחייהם, בהירות שבאה דרך חקירה עם שאר מעגל הגברים ועבודה רגשית גופנית מולם. ושיווה הזה, התעסקנו באתגר השפע של הגברים. כל גבר העלה אתגר שפע בחייו - בקבוצת עומק שלי גבר יכל לבחור אתגר שפע באחד מארבע תחומים: האם היה רוצה יותר שפע אהבה, יצירה, תענוג או חומרי (שפע יציבות). ואחד אחרי השני, כל גבר שעלה לפוקוס מצא בעזרת המעגל שמה שעוצר אותו בדרך לשפע זה הדחקה של רגשות מסוימים לצל, לתת מודע, התנתקות כמעט מוחלטת מהם.

איך הדחקה רגשית מונעת שפע? לדוגמה, גבר עצמאי שלא מצליח להתרומם כספית אחרי גירושיו, הדחיק לגמרי את הצורך שלו בתענוג ויציבות ואהבה לעצמו- מה שהשאיר אותו מעוך ריגשית וחסר אופטימיות ואנרגיה - וגם במקום של "לא מגיע לי" שהקשה עליו לדרוש כסף תמורת שרותיו. כמו כן הוא סרב להסתכל לפחד הקיומי שלו בעינים מצד אחד מתחיל מלא עסקים חדשים ויוזמות מצד שני בלי אורך נשימה באף אחד מהם - היצר ההשרדותי הזה ניהל ושיתק אותו (התת מודע המודחק שלנו תמיד מנהל אותנו בלי שאנו שמים לב...) .

אלו שני רגשות מאוד בסיסיים - תשוקה ופחד שהיו בצל, לא קיבלו אור של נוכחות כחלק אינטגרלי מאישיות שלמה - שבעזרתנו עלו למעלה (עם כעס שהיה מודחק ועוד כל מיני דברים...) ופתאום, יש גבר שאומר: "ואללה, אני שווה. מגיע לי. הגרושים עשו לי תחושה שאני לא שווה, צריך לנקות אותה. וכן אני נורא מפחד לפשוט רגל כמו ההורים אבל בא נסתכל לפחד הזה בעינים, נכבד אותו וגם נדע להניע אותו כשהוא לא קשור"; וממש פיזית הגבר הזה נראה אחרת לחלוטין כשהוא בתובנות האלה: שופע ריכוז, הנאה מהחיים ומקרין אהבה עצמית ומסוגלות.

איך נראים חסרי שפע

אחרי שנים בהנחיה ואיפשור של קבוצות ואחד על אחד, אני רואה את אותם סימנים חוזרים באלו שחסרי שפע בחייהם:

א) קושי לגלם ולהיות נוכח ברגשות מסוימים - בעיקר עצב, כעס, בושה, אשמה, קינאה ותשוקה, שעמום.

חבל מאוד, כי כל הרגשות האלה כל כך חשובים לנו! ואגב...

כשיש קושי להכנס בנוכחות לרגשות גם נתקעים בהם לפעמים - ואז יש לנו דכאוניים, עצבנים, נרקיסיסטים (לא מתביישים ולא אשמים בכלום), מניפולטיבים, בהמיים, מתמכרים, מהמרים...


  • עצב הוא געגוע ואבל; געגוע יפהפה ומניע ליצירה - כמו שניטשה אמר מעולם לא נכתבו יותר שירים מאשר על אהבה לא ממומשת! - ואבל עושה סגירה נכונה, חוגג את האהבה שהיתה ומפנה מקום למה שיהיה - יש לנו שבעה ימי אבל, אזכרות, שני ימי זכרון, אבל אם אתה בוכה בהלוויות בארץ דיר בלאק "היא לא היתה רוצה שתבכה". בולשיט!
  • אשמה מניעה לאחריות, אבל בטח לא ל"אתה לא שווה".
  • בושה - זכותנו לבחור ממי להתבייש וממי לא מעניין אותנו מה יגידו! וכשנבחר מעגל חברים ראוי זה בסדר גמור ללכת על גאווה מולם ושנתבייש בנוכחות אם אכזבנו אותם.
  • קינאה היא המורה הכי גדול למה אנחנו באמת חושקים, וחשק, תשוקה.. זה כוח החיים שלנו, מה שיעשה לנו הכי טוב בעולם, וכשטוב לנו, טוב לכל מי שמסביבנו. תשוקה "מעוורת" - לכאורה חוסמת אותנו מהעולם אבל אם אנחנו נוכחים בה אפשר להשתמש בה לחזור לעולם.


געגוע, תשוקה, גאווה... זה מה שמאפשר לנו לפרוץ את הפחדים שלנו!
שים לב שבכל המקומות האפלים מסתתרות האנרגיות העוצמתיות - ואנחנו צריכים אותן כי ראינו על כל הגברים שחסר להם שפע גם שהם:

ב) מונעים בצורה חזקה על ידי פחדים תת מודעים. פחד ממוות חברתי, פחד מקירבה, פחד קיומי.


הגיע הזמן להעלות את הפחד הזה למודעות ולהודות שהוא עוצר אותי ומנהל אותי. כשאתה מכיר את הפחד, מסתכל בו בלי שיפוטיות אתה יכול לעבוד איתו. פחד מסמן לנו מה מרגש אותנו ומה עושה לנו מוגן ונעים. שילוב של מקסימום וריגוש והגנה אפשרי רק אם מכירים ואוהבים את ה"פחד". יש פחד גדול מלהתמסר לאוקיינוס הרגשות, לאבד שליטה, פחד שלא נצליח להיות בנוכחות, ששקטי תהפוך לקאלי ותשמיד אותנו; הפתרון הפרדוקסלי לחידה הוא להיות נוכחים גם לפחד כחלק יפהפה מהאוקינוס שאנחנו.


ביננו זה אולי מה שחסר לכל הגברים של ימינו - החניכה הגברית שמאפשרת להתמודד עם הפחד ממוות. פעם כשהיה אלמנט רוחני והשרדותי לחיים, גבר ידע להתמסר למסתורין הגדול שמסביבו, מולו, בתוכו; ידע להרוג וידע למות. להרוג אין פרושו לסיים חיים בלי טעם, אלא שדברים מסתיימים - מערכות יחסים, אמונות, פנטזיות, וכן גם חיינו. ופעם ידענו להרוג ולמות עם תפילה ובנוכחות מלאה. היום אנחנו מבינים שזה חסר לנו כשאנחנו חיים חיים בלי משמעות, בלי ביטחון, בלי יציבות, בלי תחושה קבועה של בגרות כגברים או נשים.

לך לדוג במים העמוקים

בקבלה קראו לזה "חפש את הלהבה באפר", או "גאולה דרך הביבים". המקומות המודחקים על ידי האגו, הם אלו בהם נמצא השפע.


אותו מקום ריגשי שנכנס לחשיכה בגלל שההורים והחברה לא חגגו אותו. מקום שאם תיכנס אליו עם בושה ואשמה, בלי נוכחות - guess what- אתה תטבע; אם תביא אליו את אור הנוכחות החוגגת שלך, תמצא חיים חדשים. הזרע תמיד יושב בחשכה לפני שגדל להיות עץ פרי.
בתכלס זה אומר לקבל ולאפשר את כל הרגשות שלך כמצבים אנרגטיים יפיפיים. לצוף בהם, לגלוש עליהם, לשחות בהם, למצוא את הנוחיות שלך.
הם כאן כדי להצביע לך על מה כיף ונוח לך. ונחש מה - כשכיף ונוח לך אתה יוצר, אתה מאושר, אתה מפרגן, אתה רגוע. להרבה גברים אין אנרגיה לעבוד או ליצור - אבל תזכר באנרגיה שהיתה לך כשקמת בבוקר לפני טיול לחו"ל שחיכית אליו הרבה זמן! זה סוג של חשמל שאתה יכול לזמן בכל רגע מהמים העמוקים של הרגשות.

יש פחד מאוד גדול מאנרגית החיים הזו. כל כך גדול שדתות בכל העולם ניסו לעשות מהאוקינוס שלולית קטנה. נזירים התנזרו, יוגים לא אכלו, פולניות ישבו בחושך... הכל כדי לא לטבוע במחשבות, בתחושות, במאוויים.
גם אנחנו עושים את זה. לא ממש עובד - הצרכים הרגשיים הבלתי מובעים יוצאים ו"משתלטים" ואז יש מלחמות שליטה פנימיות, תחושה של חוסר משמעת עצמית וכשלון, אשמה... לא נעים!

זה ממש פתרון טנטרי ליצירת שפע

יש בתוכך שפע פנימי אדיר - כל מה שאתה צריך כדי ליצור שפע חיצוני: יכולת להביא לעצמך, תשוקה, אש בוערת, רוגע, אינטואיציה חדשה, יציבות, ריגוש, עונג, גאווה, חיבור, אמפתיה. כל מה ש"חסר" לך.


הפתרון מתחיל בלעבוד על להיות נוכח ברגשות שקשה לך להיות נוכח בהם. כי גם הם מבקשים אור ומצביעים על אוצר פנימי פוטנציאלי. הביישן ייטב ייעשה אם ינסה להיות נוכח בבושה, הפחדן יפתח עינים לפחדיו, המשועמם לריגושיו...

זה היה הפיצוח של כל הגברים שבאו לבקש עיצה על שפע:
לכמה גילינו שחסר ריגושים, לכמה חסר עונג גופני, לכמה חסרה אהבה עצמית, לכמה חסרה תשומת לב מאחרים ומעצמם, לכמה חסרה קלילות והומור. היו חסרים להם דברים שמרחיבים אותם וממלאים אותם בחיים אבל הם עצמם אסרו על עצמם לקבל את הדברים האלה מבפנים! הם ניתקו את עצמם מכוח החיים שלהם!
כשיותר נעים ורחב לך, יש לך יותר אנרגיה, יותר זמן (פחות התמכרויות ומלחמות פנימיות), יותר כיוון ברור; אבל הכיוון של מה שחסר וימלא אותך חיים נמצא רק בלהפנות את הנוכחות שלך לכל כולם של הרגשות והתשוקות שלך, לא רק לאלה שלא מפחידות את האגו שלך.


אבל בדרך צריך להכיר ולהתגבר על הפחד. פחד המוות. להכיר אותו. מצד אחד להבין איזה הגנות אתה צריך, ומצד שני תמצא את הסיבה שלך לפרוץ אותו. תמצא משהו ששווה למות בשבילו: שהאגו ימות, שאולי תמות חברתית, וכן תסתכל ישר בעינים גם לפחד הקיומי מול מוות אמיתי.

כי צריך אומץ ודחף פנימי להביא נוכחות למקומות רגשיים שנפצענו בהם. בין אם הם פנימיים או חיצוניים... אבל אי אפשר להתחבא במערה או במיטה כל החיים. גם ככה 97% מהאנשים מתים במיטה... עדיף לצאת החוצה.

פתרון בפשוטו - תכיר את כל המקומות הרגשיים שקשה לך להיות בהם, ותכיר את פחד המוות שלך.

ולפני שנה חזרתי לשוט

Big image

וקיבלתי שפע ריגוש, ושפע שקט נפשי במרחק 5 דקות נסיעה, ושפע חברים חדשים ישנים, ועוד משהו לדבר עליו עם אבא שלי.


אני זוכר את הפעם הראשונה שיצאתי, התבוננתי בפחד שלי, מד העומק מראה 2,3,4... 10... פה כבר אי אפשר לעמוד, החוף כבר רחוק... הסירה נטתה על הצד והמדריך נשען לו בנונשלנטיות ואמרתי לעצמי אם הוא לא מת מפחד, אז גם אתה יכול. הסכמתי ללמוד איך להרגע עם הפחד הזה והוא הפך ריגוש ממכר.


כי התפתחתי לאהוב את כל כולו של הים, כולל את המסתורין ואיפה בטוח לי, מסוכן לי והאמצע שנעים; לדעת איך לעבוד עם המסתורין כולל לשחרר שליטה בנוכחות מלאה הוא לב ליבה של הגבריות הבוגרת.



שלך,


ליאור-דיראז'
נ"ב
אפרופו אנרגיית חיים אדירה ולהתמודד עם פחדים - יש לי מקום למפגשי חניכה אישיים, לחיבור לעוצמה - צור איתי קשר ב0525050650.
נ"בב
אם מעניין אותך לקבל עוד הגיגים כאלה אפשר להצטרף לקבוצת פייסבוק http://facebook.com/circleofmen