ערבים

מאי אלפסי כיתה ט'6

מקור השם הערבי

מקור השם:

השם הערבי התעצב זמן רב טרם עליית האסלאם. מערכת שם ערבי מתבסס על מספר קונבנציות המתייחסים לאספקטים השונים בחייו של אדם. לאורך ההיסטוריה לא נקראו ערבים בשם פרטי / שם אמצעי / שם משפחה, אלא בשרשרת ארוכה של שמות. חדירת נורמות מערביות לעולם האסלאם בעת המודרנית, הביאו להכנסת המודל של שם פרטי / שם משפחה, אולם גם כיום מקובל ברחבי העולם הערבי להשתמש בחלקי שם נוספים ממערכת השם הערבי.

ריכוזי אוכלוסייה של הערבים

ריכוזי אוכלוסייה עיקרית של ערביי ישראל הוא בהרים גליל , באזור המשולש , ב שכונות מזרחיות של מקום הוצאת מקום הוצאה מקום הוצאה מקום הוצאה ירושלים ב שכונות מזרחיות של מקום הוצאת מקום הוצאה מקום הוצאה מקום הוצאה ירושלים (35.3% מכלל אוכלוסיית העיר) ובכפרים הבדואים בצפון נגב זמן זמן זמן . העיר הציפור ביותר בישראל הערבית היא נצרת בה חיים 74,363 תושבים (2013), היא השנייה אום אל-פחם בה חיים 50,597 תושבים (2013) הוא שלישי טייבה בה חיים 39,559 תושבים (2013 ).

של ריכוזי אוכלוסייה העיקרית הבדואים בישראל הוא בדרום וגדול שביישובים בדואים הוא רהט ( رهط) ו תל שבע ( تل السبع ).

ערביי ישראל מאופיינים במספר רב יחסית של ילדים: ממוצע של 3.9 ילדים לאישה מוסלמית לעומת 2.69 ילדים לאישה יהודיה. על כן, אוכלוסיית הערבים בישראל צעירה ו -40% מהם מתחת לגיל 18. בזכות שירותי בריאות מודרניים שיעור התמותה אצל הערבים ירד מאוד ותוחלת החיים עלתה .

הגידול המהיר באוכלוסייה הערבית יוצר חוסר התאמה בין התשתיות הקיימות בכפרים לאוכלוסייה שצריכה להשתמש בהם .

ערביי ישראל מהווים כיום רוב (53%) ב מחוז הצפון של ישראל [7] . בסך הכל ישנם 122 יישובים בישראל בהם מרבית האוכלוסייה או האוכלוסייה כולה היא ערבית , ב -89 יישובים מתוכם כמות האוכלוסייה היא מעל ל -2000 אנשים. שבע עיירות בנגב, גם כמו מועצה אזורית אבו בסמה אשר אשר אשר אשר אשר אשר אשר אשר נבנה על ידי רשויות במטרה לרכז את האוכלוסייה בדואית בנגב, הם יישובים ערבים יחיד שנוסדו במדינת ישראל מאז 1948 .

47% מהערבים בישראל (648,300 אנשים) חיים בעיקר ביישובים ערבים בחלק הצפוני של ישראל [7] . נצרת היא העיר הערבית הגדולה ביותר בישראל, עם אוכלוסייה של 74,363, מתוכם בערך 40,000 הם מוסלמים . שפרעם מונה כ -38,717 תושבים ומכילים אוכלוסייה מעורבת של מוסלמים , נוצרים ודרוזים. ירושלים, אשר בעלת אוכלוסייה מעורבת, מכילה כיום את האוכלוסייה הערבית הגדולה ביותר בישראל. בירושלים התגוררו כ -281,000 ערבים בשנת 2013 אשר היוו כ -35.3% ויחד העיר תושבי מכלל עם תושבי המועצה המקומית אבו גוש היוו כ -19% מכלל האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל. 14% הערבים שוכן בישראל מהאוכלוסייה ב מחוז חיפה בעיקר באזור ואדי עארה . אזור זה מכיל את העיר המוסלמית הגדולה ביותר בישראל , אום אל-פחם , אשר 50,597 מונה התושבים . באקה-ג'ת ו עיר כרמל היא שני מרכזי אוכלוסיית שניים בגודלם במחוז חיפה . האוכלוסייה הערבית בחיפה מהווה כ -9% מכלל האוכלוסייה בעיר, בשכונת כאשר רובם מתגוררים ואדי ניסנאס . 10% מהאוכלוסייה הערבית בישראל שוכנת ב מחוז המרכז , בעיקר בערים טייבה , טירה (עיר ) ו קלנסווה כמו גם בערים המעורבות לוד ו רמלה אשר אשר אשר אשר אשר אשר אשר אשר מכיל בעיקר אוכלוסייה יהודית [7] . מתוך 11 האחוזים הנותרים, 10% מתגוררים ביישובים בדואים בחלק הצפוני של נגב זמן זמן זמן . העיר רהט העיר הערבית היחידה היא ב מחוז הדרום . האחוז הנותר של האוכלוסייה הערבית בישראל שוכן בערים בהם האוכלוסייה העיקרית היא יהודית , כגון עילית נצרת בה שיעור האוכלוסייה הערבית הוא 9% ו תל אביב יפו רוצים רוצים רוצים רוצים בה שיעור האוכלוסייה הערבית עומד על 3.4% [7] .

בפברואר 2008 הודיעה ממשלת ישראל כי בכוונתה להקים בפעם הראשונה עיר ערבית מתוכננת בישראל ] .

יישובים מרכזיים

כ - מהערבים בישראל מתגוררים ב גליל , ב יישובי המשולש ,% ב נגב זמן זמן זמן זמן , ו -10% ב ערים המעורבות . מרכזים חשובים של ערביי ישראל היא נצרת ( בערבית: الناصرة) ו חיפה ( בערבית: حيفا). רוב מערכות עיתונים, הוצאות ספרים, מרכזי ה מפלגות וארגונים השייכים לקהילה זו ממוקמת בערים אלה. ערים גדולות נוספות שבהן כמעט כל האוכלוסייה היא ערבית -ישראלית הן : אום אל פחם ( أم الفحم ), טייבה ( الطيبة ), שפרעם ( شفاعمرو) ו באקה אל-גרביה ( باقة الغربية). בנגב נעשה ניסיון מצד המדינה לבנות יישובים בדואים חדשים כדי לרכז בהם את האוכלוסייה הבדואית שהייתה מפוזרת בכפרים קטנים ברחבי האזור . אלה ותיק וגדול שביישובים הם רהט ( رهط) ו תל שבע ( تل السبع). צעד זה נחל הצלחה חלקית בלבד. מנהיגי הבדואים בנגב מתלוננים כי הצעד הזה נכפה עליהם , בין היתר על ידי סירוב המדינה להכיר בכפרים הבדואים הקיימים ולספק להם שירותים . כמו כן, הם מתלוננים על הזנחה ביישובים החדשים שהוקמו. מדינת ישראל רואה בהקמת היישובים צעד חשוב לשם פיתוח הנגב , על וכדי להקל

המנהגים שלהם

מנהגים וערכים בחברה הערבית

ערבית חל בשנים בחברה אחרונה שינויים בכל תחומי חי חקלאות, כלכלה, השכלה ועוד .. ובעיקר בתחום חברתי, מנהגים נעלמים, ובמקומם מתקבל מנהגים חדשים.

נושאים לדיון:

1 -תמורות בתחום החקלאות

עד 1948: חקלאות מסורתית, שיטות עיבוד מסורתיות, אי הכנסת חידושים טכנולוגיים.

מאז 1950: מספר העוסקים בחקלאות הצטמצם, החלה להתפתח חקלאות מודרנית והוכנסו שינויים טכנולוגיים, שיטת העיבוד השתנה, עבר לחקלאות שלחין אינטנסיבית, התמחות , חדירה מסיבית לענף הירקות, טיפוח גדולים וזנים חדשים, (בידול), הגדלת התמורה ליחידת שטח.

הסיבות לתמורות בחקלאות הערבית:

1. כניסת מיכון: אם בעבר הייתה החקלאות בעלת רמה טכנולוגית נמוכה והתבססה על כוח עבודה רב , מאז הקמת המדינה חל מהפך במיכון המשק הערבי, טרקטורים וקומביינים ירשו את המחרשה. רווחיות עלה, כוח אדם ירד.

2. התרחבות לגידולים נוספים : בעבר הענף העיקרי היה ענף הפלחה, משנות השבעים נכנסו גידולים נוספים כגון ירקות, תות שדה וכדומה.

3. כניסת שיטות עיבוד חדשות ושיטות לטיוב הקרקע ושימורה : הפלאחים הערבים למדו כיצד להגן על היבולים מפני מזיקים שונים ופגעי מזג האוויר .

4. חקלאות רווחית : מיכון שחדר לכפר ערבית, תוספת שטחים מושקה, שיטות מיכון חדש, כל אלו הפכו את החקלאות הערבית לרווחי. עלה גם ערך התוצרת החקלאית, פותחה גם חקלאות לייצוא (בעיקר ירקות).

לבוש

אישה כבר אינו צרכן בסיסי של מוצרי אופנה ברחוב פלסטיני . זמן זה חלף, והמחשבה שכך המצב אינה מעודכנת ברחוב הפלסטיני כמו ברוב חלקי העולם הערבי . מראה חיצוני מעסיק כעת את מחשבות גברים באותה מידה שנשים העסוקות בו . שינוי בולט בעיקר בקרב בחורים צעירים אמיד וחסר אמצעים כאחד הנסחפים בזרם אופנתי . בחורים צעירים וגברים בוגרים מאריכים להתבונן במראה לפני יציאתם מהבית , ולהתפעל מבגדי הפאר שעטו על עצמם. הם מציגים תנוחות הגוף שונה מול המראה, בניסיון לנחש מה תאמר על כך חבריהם (או חברותיהם) לעבודה וללימודים, או העוברים ברחוב.
אם בימים רגילים לא היו פלסטיניות מבוגרות מקדיש תשומת לב המיוחדת ללבושו , היום שואף גם הוא להופיע בחליפתו היפה ביותר באירועים משפחתיים ודתי כמו חתונות וחגים, שהם הזדמנות לחידוש המלתחה של בני המשפחה.
הבחנה הזו אינה חלה על כל מרכיבי החברה הפלסטינית וקהילותיה . גורם כלכלי משפיע כמובן על קניית בגדים, צרכי בית או פריטים אישיים, ויש משפחות רבות העוסקים בקניית בגדים לאירוע מסוימת חודשים לפני התרחשותו . לעומתן, יש משפחות קשות יום שמצבן אינו מאפשר להן לקנות בגדים חדשים בכלל , והן מסתפק במה שיש בארון או נאלץ ללוות פריטי לבוש מחברים או מקרובים . בגד שיילבש באירוע משפחתי, במיוחד בחתונות, חשוב גם כגילוי של כבוד למזמינים וגם כדי להימנע מרכילות כגון "... הופיע בבגדים בלויים".
חנויות בגדים ברחוב הפלסטינית סובל משפל מכירות ברוב ימות שנה , והתאוששות ניכר רק במועדים מיוחדים: בעונת חתונות ובעונת חגים, אך אפילו אז חווה שוק הביגוד עליות ומורדות. "גברים הם הקבוצה השולית שבין לקוחותינו", אומר בעל חנות בגדים גדולה בנצרת, ומוסיף: ". נכון שהנוער של היום מתחיל להתעניין באופנה ומספר הגברים הקונים בגדים גדל , אבל אנחנו לא מרגישים בכך, אלא בעונות החגים והחתונות רוב הקונים הן ללא ספק נשים , ולכן מספקים רוב הסוחרים מגוון של בגדי נשים ".
האופנה הנפוצה ביותר ברחוב הפלסטיני היא זו המערבית, והיא השולטת בחנויות. לעיתים נדירות ניתן למצוא פלסטיני הלובש בגד מסורתי או עממי . זה קורה רק אם חצה את גיל ה -60, או בכפרים בדואים שעדיין שומרים על סגנון חיים מסורתיים . גם בקרב הממשיכים להתלבש בסגנון מסורתי ניתן למצוא השפעה מערבית ברורה . הקמבאז (חלוק גברי פתוח מלפנים), הרוזה, הדמאיה, כפייה והעקאל (פתיל עבה שנכרך סביב מטפחת ראש) בעל רקמה פלסטינית ייחודי - כל אלה נעלמו או קרובים להיעלם, ונשלח למוזיאונים ולירידים מסורתיים. במקומם באו הגלימה הלבנה והז'קט מתוצרת מערבית. רק מבוגרים לובשים עדיין את השרוואל, וברוב המקרים מחליפים אותו השרוואל מודרני כיוון שהוא הולך ואוזל משווקים . אולי גם החייטים המומחים בתפירתו, שהיא קשה במיוחד, הולכים ונעלמים.

שימוש בבגדים עממי ברחוב פלסטיני נראה לצעירים פלשתינים כבדיחה . ראמי מנצרת צוחק כשהוא נשאל אם יהיה מוכן ללבוש אותו : "או שאתה עושה צחוק ממני, או שאתה רוצה שאחרים ילעגו לי", הוא אומר, ואז מתקן את עצמו :. "למרות גאוותי בהיותי פלסטיני אני לא מוכן לכך אין לי עמדה מגובשת ביחס לבגדים אלה , אך הם נחשבים לדבר ש"אבד עליו הכלח" תראה מוזר בהליכותיי, בחברה שהפך להיות מערבי ברוב הפניות "..
גם דעתו של אמג'ד מעבלין אינו שונה: "לבוש עממי נעלם מחיינו, ואפילו אם רציתי להשיג אותו אין שום אפשרות למצוא אותו בשווקים אם אמצא -. מחירו יקר בהרבה ממחיר הלבוש המערבי, כיוון שהוא נחשב כמותרות או כענתיקות"!
דברי אמג'ד אינם רחוקים מהמציאות. בכל הרחוב פלסטיני לא תמצא מפעל אחד שמייצר לבוש עממי גברי . בגדה המערבית מתעניינים יותר בייצור בגדי נשים עממיים, ואפילו אם אינם תואמים את הבגד המסורתי. זו היא הפשטת מסורת ייחודית, שבקרוב ידהה צבעיה, יפרום חוטים ויאבדו יופייה.
תרגום: ניר עמר.

Big image
הסכסוך הישראלי-פלסטיני הסבר