הפרשה שלי
פסח
כזכור טרם יציאת מצרים חטפו פרעה והמצרים תשע מכות קשות אך אף על פי כן לא הסכים פרעה לשחרר את בני ישראל מארצו. כעת עומד פרעה בפני איום חמור משה מכריז שאם לא ישוחררו בני ישראל תבא על פרעה מכה קשה "מכת בכורות" אשר תפגע אפילו בארמון המלך, אך פרעה אינו מתרגש והוא מגרש את משה ואהרון.
בנקודה זו בדיוק בהכנות לקראת הלילה הגדול ליל מכת בכורת וליל היציאה ממצרים מתחילה הפרשה שלנו. בכדי להינצל מן המכה הקשה שתעבור בלילה במצרים בני ישראל נדרשים שלא לשבת בחיבוק ידיים אלא להקריב קרבן לאל, למרוח מדמו על משקוף הדלת ומבשרו לעשות מנגל משפחתי מפואר.
חצות הליל בני ישראל יושבים בבתיהם סביב סעודת הקרבן ובבתי מצרים מתחילה להתפשט המכה הקשה ההורגת את כל הבכורות אפילו את בכורו של פרעה. פרעה והמצרים כבר אינם מוכנים להמשיך לסבול ועוד באותו לילה הם פונים לבני ישראל ומורים להם לצאת ממצרים. המצרים מפחדים שהבכורות הם רק המתים הראשונים ובהמשך ימותו גם שאר העם ועל כן דוחקים בבני ישראל לצאת במהירות האפשרית.
בני ישראל אורזים בזריזות ובחופזה משאירים אחריהם 400 שנות מגורים במצרים ויוצאים בדרכם אל ארץ ישראל. אך בכל ההמולה והזריזות לא מספיק בצקם של בני ישראל לתפוח ובהגיעם לתחנתם הראשונה במסע נאלצים בני ישראל לאפות בצק שלא תפח, והתוצאה היא כמובן : מצה אותו קרקר מיוחד לפסח שכולנו מכירים גם בימינו.
הפרשה מסתיימת בציווי לזכור ליל חרות זה מדי שנה וזאת ע"י אכילת המצה והקרבת קרבן הפסח.