קריית החינוך "העמית"

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה- תש"ף

Big picture
Big picture

תפילת יזכור


יִזְכֹּר עַם יִשׂרָאֵל אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו,

הַנֶּאֱמָנִים וְהָאַמִּיצִים, חַיָּלֵי צְבָא-הֲגָנָה לְיִשׂרָאֵל,

וְכָל לוֹחֲמֵי הַמַּחְתָּרוֹת וַחֲטִיבוֹת הַלּוֹחֲמִים

בְּמַעַרְכוֹת הָעָם, וְכָל אַנְשֵי קְהִילִיַּת הַמּוֹדִיעִין

וְהַבִּטָּחוֹן וְאַנְשֵי הַמִּשְׁטָרָה אֲשֶׁר חֵרְפוּ נַפְשָׁם

בָּמִלְחָמָה עַל תְּקוּמַת יִשְׂרָאֵל,

וְכָל אֵלֶּה שֶׁנִּרְצְחוּ בָּאָרֶץ וּמִחוּצָה לָהּ

בִּידֵי מְרָצְחִים מֵאִרְגּוּנֵי הָטֶּרוֹר.


יִזְכֹּר יִשׂרָאֵל וְיִתְבָּרַך בְּזַרְעוֹ וְיֶאֱבַל עַל זִיו הָעֲלוּמִים

וְחֶמְדַת הַגְּבוּרָה וּקְדֻשָׁת הָרָצוֹן וּמְסִירוּת הַנֶּפֶש

אֲשֶׁר נִסְפּוּ בַּמַּעֲרָכָה הַכְּבֵדָה.


יִהְיוּ חַלְלֵי מַעַרְכוֹת יִשְֹרָאֵל עֲטוּרֵי הַנִּצָּחוֹן

חֲתוּמִים בְּלֵב יִשְֹרָאֵל לְדוֹר דּוֹר.

רונן שמאי

סמל שמעון בן יצחק (מורה)

סמ"ר שימקו תמיר

רב"ט גדסי תמיר

טוראי אלדר אסף (אסי)

טוראי גל גורן

רב"ט אביגדורי איתי

רפ"ק אברם אלי

סמל טובים אליחי(אילי)

סמ"ר שרר אלון

סמל צביקה נרבט

טוראי שמעון איאסו

רס"ל רז טבי

סג"מ שמש שמעון

טוראית מורביה חופית

רס"ל גד ערן

נחמד גפנית

לרנר ברוך

סמ"ר ליבשיץ יגאל

סמל אליעקוב ליאור

סמ"ר עידן ארז

טוראי זהבי גד

קויפמן ליאור

רב"ט ג'אן דור

סמ"ר גוטליב מתן

החול יזכור חווה אלברשטיין

דבר מנהלת קריית החינוך "העמית"- יפה ליבה

משפחות שכולות,

הורים ותלמידים יקרים,

צוות בית הספר,

על אדמת פולין נער בן 17 כתב מכתב להוריו :

"אני יודע לאן אני הולך. אני הולך למדינת ישראל. המדינה שלי ושלנו. כשאני מסתכל פנימה אני יודע שיש את הכוח לתת מעל ומעבר , ובמקום שאין אנשים - להיות איש! להיות בן אדם. אני הולך לרדת עכשיו מהקרון כמו הרבה יהודים כמוני. אני צועד מפה בדרך שהורו לי לצמוח מהעפר"

הנער בן ה 17, הצליח לזקק את המשמעות של הקשר בין שואה לתקומה, קשר המלווה אותנו יום יום ומגיע לשיאו ביום זה. שם בפולין, במקום בו הנאצים החריבו כמעט כליל את העם היהודי, שם גם התחזקה החובה לצמוח מהעפר כדי לממש את התקווה להיות עם חופשי בארצנו.

סגן הדר גולדין ז"ל , הוא אותו נער שבזמנו כתב את המכתב מפולין. הוא התגייס לצה"ל ושירת כקצין בגדס"ר של חטיבת גבעתי. הדר נפל בלחימה במערכת צוק איתן בקיץ 2015, גופתו מוחזקת עד היום בידי אנשי החמאס ברצועת עזה.

עשרים ושלושה אלף שמונה מאות ושש עשרה חללי מערכות ישראל. רשימת שכול ארוכה מאוד, לכל אחד מהנופלים סיפור חיים מלא.

גם אנו ב"העמית" שייכים למשפחת השכול, 25 בוגרים ומורה אחד נהרגו למען הגנת המולדת, יפים וצעירים שפניהם ניבטות אלינו מבעד לקיר הזיכרון בבית הספר, פנים שמזכירות לנו מדי יום שאנו כאן בזכותם.

המעבר בין מלחמה לשגרה , שמחה ועצב. זוהי הייחודיות של המדינה הזו.

לפני 72 שנים החליט האו"ם על הקמתה של מדינה יהודית. אבל לא ההכרזה היא שהקימה את המדינה המופלאה הזו, המדינה קמה בדם בניה, בזיעת חלוציה בחזון נביאיה.

אנו הישראלים איננו ככול האדם , כבר שנות דור שהעצב אינו מרפה גם לעת שמחה. השמחה שלנו תמיד חסרה. אומה למודת מאבקים אנו, הנאלצת עדיין לחיות על חרבה ומכירה הכרות קרובה מדי את טעמם המר של אובדן וגעגוע.

כואבים אנחנו אך נחושים לעמוד במשימה שהותירו לנו הנופלים.

קולה החד והצרוב של צפירת הזכרון, שהדהדה זה עתה מקצה הארץ עד קצה.

מחברת ומאחדת את החברה הישראלית כולה בתוגה בקדושה של זכרון.

צפירה זו משתקת לרגע אחד , ליום אחד כל מחלוקת בקירבנו, מפוררת חומות וחוצה מחנות , רגעים אלה שבהם מתכנס עם לזכור את בניו ובנותיו הם גם רגעים של חשבון נפש לאומי.

חשבון שבמרכזו השאלה האם ראויים אנו ? כחברה וכמדינה לקורבנם של הנופלים והאם אנו משמרים את הערכים שבשמם נפלו?

מורשת הנופלים חיה בתוכנו ולאורה אנו פוסעים. מורשת זו תהווה עבורנו צו מוסרי צוואה לחיי חירות ועצמאות , לחיים של בנייה ויצירה ,לרעות , לאחריות הדדית ולשותפות בנשיאת העול.

עלינו לייצור שיח מאופק סבלני שמאפשר הבעת דעה בלי פחד ואיומים שיש בו מקום לסליחה ולמחילה , שיח המכבד את מורשתנו המרבה טוב , אור ותקווה.

בטרם יחל יום עצמאותנו השבעים ושניים נתייחד כולנו באחוות אחים עם בני המשפחות השכולות, נאמץ אותם לליבנו ואת גיבורי האומה נזכור ונוקיר בתהילת נצח.

עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל עמו ישראל.

יהי זכרם של הנופלים ברוך.

קרבת אלוהים / אהוד מנור


אני רואה אתכם,

בבית, ברחוב

שומע את קולכם

ממשיך אותי לכאוב -

ואני, קרבת אלוהים לי טוב.


מה לי בשמיים?

מה לי בעפר?

אני אתכם מתחת

ומעל ההר.

מה לי בשמיים?

מה לי באין-קץ?

אני יורד בגשם

ועולה בעץ.


אם תזכרו אותי,

לעד לא אעזוב,

וגם אחרי מותי

יש דרך לאהוב -

ואני קרבת אלוהים לי טוב.

ערן טלמור - קרבת אלוהים

הברכה המרגשת של מרים פרץ לביתו של אלירז ז"ל

אלירז נפל כאמור במהלך התקלות עם מחבלים ברצועת עזה. אחיו אוריאל נהרג כעשור לפניו בלבנון. שניהם היו קצינים בגולני.

בסרטון שהוציאה פרץ, היא התייחסה לקשר לט"ו בשבט: "לא סתם אנחנו חוגגים את בת המצווה בשבוע של ט"ו בשבט, כי לכאורה נראה, כשאנחנו רואים את הנשירה הזאת, אנחנו חושבים שאין תקומה לעץ, אבל זה לא נכון, כי רק מי שיש לו תקווה, מי שמאמין שאפשר ליפול ולקום, אפשר לעבור סערות ולעבור חורף קשה, אבל אפשר שיתחילו ניצנים והלילה הניצן שלי שהייתה בת שלוש כשאלירז נפל, הניצן הזה, עם אמונה ותקווה. אני אשמח וארקוד ואשיר וכשאחזור הביתה, אעמוד מול התמונה של אלירז ואומר לו: 'בני היקר איזו בת גידלת, אמנם אתה לא איתה פה, אבל אל תדאג, את הרוח שלך היא נושאת איתה'"

"פתאום שמעתי צרחה 'אח שלכם נהרג'": אליסף פרץ איבד שני אחים - ובחר בחיים
מחפש אותם - Searching For Them

הזמנה לבכי/ארנון לפיד


כמה שעות לפני שנפל אוריאל,

בחור צנום ויפה, כנערה.

מקופלים היינו בשוּחה הרדודה, בחול הרך.

הייתה שעת שחר מכוערת

והשמיים והארץ סערו.

אוריאל סיפר על מילאנו,

ממנה הגיע שלשום.

ואני סיפרתי על ניו-יורק,

ממנה הגעתי לפני כמה ימים.


אוריאל אמר, שהוא מוכרח

להכיר לי ילדה מקסימה, איריס,

שאיך זה ייתכן שאיננו מכירים,

הרי נולדנו אחד בשביל השנייה, או להיפך.

הוא הכין סרט כדורים חדש, מבהיק, ל"מאג",

ואני מצצתי דבוקה של סוכריית מנטה ממנת הקרב,

כדי לרענן נשימתי משנת הלילה.


בטרם ניתנה פקודה לצאת מן השוּחוֹת ולרוץ קדימה,

נפלה החלטה חפוזה בינינו לארגן מסיבה

בביתו שבצפון תל-אביב, לאחר המלחמה.

אוריאל הבטיח לשלוח הזמנה מודפסת בזהב.


מוזר שחשבנו על מסיבה.

אני רוצה לשלוח לכם הזמנה לבכי.

היום והשעה אינם חשובים,

אך תכנית הערב, תהא עשירה: בכי.

אני אבכה על המתים שלי,

אני אבכה על אברהם, דודו ויאיר,

על אמיתי, עוזי ובני.

ואתם תבכו על שלכם.


נבכה על השכולים החדשים

ועל האלמנות החדשות.

נבכה על היתומים החדשים,

ועל הידידויות העזות שנחטפו,

ועל האשליות המתוקות שנופצו,

ועל האמיתות שנתגלו כשקרים.

ועל העצב, שירחף כענן על כל שמחה לנצח.


ונרחם על עצמנו, כי אנחנו ראויים לרחמים.

אך, כמה נבכה, בכי תמרורים נבכה,

בכי קורע לב, בכי גדול, בכי פסיכודלי,

כמה נבכה, ספלים מלאים נבכה,

נהרות נבכה, נבכה אוקיינוס.

ומי שירגיש כי נשבר, ואינו יכול עוד, יצא בחשאי,

על קצות אצבעותיו יצא,

קרוב לוודאי שבאשמורת אחרונה איוותר לבדי.

בן יפה נולד - רבקה זוהר

תלמידי קריית החינוך "העמית"-עם הפנים לקהילה

במסגרת המעורבות החברתית, התנדבו תלמידי תיכון העמית בחלוקת נר ופרח ל 82 משפחות שכולות. תודה לאיריס אינדיג, רכזת המעורבות החברתית, שהובילה פרויקט מרגש זה בימים אלו, ביחד עם התלמידים ועם ההורים.

טלי בן ארמון כ"ז בחשוון תשמ"ב (23.11.1981) - י"ז בתשרי תשס"ב (4.10.2001)

יום לאחר שסיעה לסכל חדירת מחבלים לישראל, טלי בן ארמון מצאה את מותה בפיגוע ירי

טלי בן ארמון היתה בתם הבכורה של שושנה ומשה, ואחותם של דני, נטע וגיל. מילדות היתה טלי פעילה ומלאת חיים, אהבה לרקוד ולצייר. אהבתה לציור נמשכה כל שנות לימודיה, והיא למדה במגמת אמנות בתיכון. טלי הרבתה לצייר בזמנה הפנוי, ובבית הוריה נמצאים ציורים ורישומים רבים פרי מכחולה. היא ציירה ואיירה דמויות עם הרבה הומור, ויותר מכל אהבה לצייר קריקטורות.

דבר אחד היה חשוב מכל לטלי - להיות בן אדם. היא אהבה לשתף את הזולת בלבטיה, והיתה לה נכונות להקשיב, לקבל עצה, ורק אז לקבל החלטה נכונה. היא אהבה מאוד את משפחתה ובעיקר את אחותה ושני אחיה, ומכל היעדרות שלה מן הבית למספר ימים היתה חוזרת עם שי קטן לכל אחד מהם. גם לחבריה וחברותיה העניקה אהבה רבה, וכל פתק או מכתב היתה חותמת במילות אהבה מיוחדות לה.

במאי 2000 התגייסה טלי לצה"ל ושירתה בחיל המודיעין כתצפיתנית בגבול הצפון. מפקדה כתב: "טלי מילאה את תפקידה בהצטיינות ובמסירות רבה, ואף נבחרה בזכות זאת להדריך בקורס תצפיתניות". כדי להדריך בקורס תיכננה להמשיך לשירות קבע.

ב-3.10.2001 היתה טלי שותפה לסיכול ניסיון חדירת מחבלים. על תפקודה באירוע זכתה בתעודת הערכה מאלוף פיקוד הצפון, האלוף גבי אשכנזי. התעודה הוענקה להוריה של טלי, שנהרגה יום אחרי האירוע בפיגוע ירי קטלני בקו 842 של אגד, בדרכה הביתה. בכיתוב האישי על מצבתה של טלי נחקק: "נומי פרח נומי, נומי ילדה קטנה".

כשלאחותי צמחו כנפיים When My Sister Grew Wings
יהודה פוליקר - פרח (נומי פרח) [(צרויה להב) יהודה פוליקר] - אודיו מלא (+תמונות) 1990

מגמת הקולנוע- זוכרת

תלמידי מגמת הקולנוע, הפיקו שני סירטונים לזכרם של סמ"ר מתן גוטליב ז"ל ורב"ט דור זאן.
״הסיפור שאחרי״-הנצחתו של מתן גוטליב

החיילים יצאו לדרך מאת יונה וולך

החיילים יצאו לדרך

הם הלכו לשום מקום

באותו מקום בערך

מחכה דבר מה איום


החיילים יצאו לנצח

הם יצאו לפי פקודה

שואלים כאן מה זה רצח

והחופש אבדה


החיילים באים מלמעלה

מן העבר השמימי

הם תמיד הולכים לי הלאה

אל הקבר הגשמי


הם תמיד הולכים אחורה

הם באים לי עם הגב

האחד נופל הבורה

השני אתו כבר רב


הם תמיד מושכים למטה

אל התהום בשאול תחתית

באוויר צפור כבר עטה

היא תאכל שם בלי מפית


הם עוד יבואו

דרך המחר

הם עוד ישירו

את אותו דבר

היום נגיע

מחר נלך

היום נגע ב

צרור אהבתך

דור ג'אן - סרטון לזכרו בהפקת בוגרי מגמת הקולנוע בעמית עמל

אבא אני לוקח רובה כי פה לא תהיה עוד טרבלינקה"

שלמה ויצפלד היה נער בן 17 שהצטרף לאצ"ל ונלחם בקרבות לשחרור יהוד במהלכן נפצע ונפטר לאחר מכן. חודש לאחריו במהלך הפוגת הקרבות נהרגה חברתו ליחידה רות מוריץ, מפקדת וחובשת נערצת. אחותו של ויצפלד ואחייניתה של מוריץ מספרים על יקיריהם, איתן אלחדז אפריל 21, 2020.

עשרה ימים לפני הכרזת קום המדינה כבש האצ"ל את יהודייה (היום יהוד) והחזיק במקום כחמישה שבועות. במהלך ימי הקרבות שלאחר הכרזת המדינה נפצע ברגלו שלמה ויצפלד (17) ובמהלך הפינוי שלו הוא ספג כדור נוסף בגבו. אחותו נילי ברנר (75) תושבת ראשון לציון, שהייתה בת שנתיים אז מספרת את מה ששמעה מבני משפחתה על קורותיו של אחיה, "פינו אותו מהשטח תוך שסחבו אותו על הגב ואז הוא חטף כדור נוסף בגבו. המפקד שלו שנפטר לפני שנה סיפר שהוא החליט לפנות אותו מהשטח כדי שיקבל טיפול הולם. הוחלט לעקור דלת ששימשה מעין אלונקה והעמיסו אותו על טנדר שהסיע אותו לבית החולים הקרוב- 'בילינסון' שם אמרו להם שהם מצטערים אבל אין מקום. מפקדו צעד אתו אל עבר הכביש וניסה לתפוס טרמפ לבית חולים קרוב, נהג תלת אופן עם סירה עצר לו בצד הדרך, בו השכיבו את המסכן הזה והובילו אותו לבית חולים ירקון בתל אביב (שפעל בצפון העיר עד 1953) גם שם לא קבלו אותו, לא ברור לי למה. לבסוף הוא הוכנס לבית החולים 'הדסה' (בית חולים שפעל ברחוב בלפור עד שנת 1992) .שם הציבו בפתח חדרו שוטר של המשטרה הצבאית שמנע ממבקרים להיכנס לבקרו. הוריי סיפרו לי שהוא זעק להם לעזרה אך הם לא יכלו להיכנס אליו. רק אחרי ארבעה ימים שהוא שכב שם עם כדור בכליות, הוא פיתח זיהום בדם והרופאים הצטרכו לנתח אותו, אך לרוע מזלו ביום שישי היום בו נקבע הניתוח חיל האוויר המצרי הפציץ את התחנה המרכזית בתל אביב, ואז כל הרופאים והאחיות היו צריכים להגיש עזרה לפצועים. בערב שבת הוא נפטר"

תנו לגדול בשקט
Big picture

"חוליקאת"- יהודה עמיחי



בגבעות האלה אפילו מגדלי קדוח הנפט

הם כבר זכרון. כאן נפל דיקי

שהיה גדול ממני בארבע שנים והיה לי כאב

בעת צרה ומצוקה. עכשו אני גדול ממנו

בארבעים שנה ואני זוכר אותו

כמו בן צעיר ואני אב זקן ואבל.


ואתם שזוכרים רק פנים,

אל תשכחו את הידיים המושטות

ואת הרגלים הרצות בקלות

ואת המלים.


זכרו שגם היציאה לקרבות הנוראים

עוברת תמיד דרך גנים וחלונות

וילדים משחקים וכלב נובח.


זכרו והזכירו לפרי שנשר

את העלים ואת הענף,

הזכירו לקוצים הקשים

שהיו רכים באביב,

ואל תשכחו שגם האגרוף

היה פעם יד פתוחה ואצבעות.

סליחה על השאלה ילדים | ילדים לחללי צה"ל - יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל | שידורי בכורה ביוטיוב 🔥

נמרוד שגב י"א בחשוון תשל"ח (23.10.1977) - ט"ו באב תשס"ו (9.8.2006)

החיים הטובים, החיים הפשוטים


במלחמת לבנון השנייה נקרא נמרוד לשירות מילואים בצו 8, ועלה ללבנון עם טנק המרכבה שבו שימש טען. ב-9.8.2006 נפל בקרב בדרום לבנון לאחר שהטנק שלו, שחיפה על טרקטורים שסללו ציר תנועה חדש בכפר עייתה א-שעב, נפגע ממטען צד ומיד לאחר מכן ספג טיל נ"ט. מפיצוץ הטיל והתחמושת שהיתה בטנק נהרגו נמרוד וכל אנשי צוות הטנק. נמרוד היה בן 28 בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בראש פינה. השאיר אחריו רעיה, בן, הורים ואח. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב סמל. על מצבתו של נמרוד נחקקו מילותיו שלו מתוך השיר "הוקפצתי", שכתב ארבעה ימים לפני שנהרג: "בסוף נלחמים, כמו חיות/ בשביל לחיות, בשביל השקט שבפנים".


נבואה מצמררת - לזכרו של נמרוד שגב ז"ל Chilling Prophecy

שלג בשרב- יואב גינאי



בשוכבי ובקומי

בחלוני בחלומי

בכאבי בשמחתי

אני יודעת שאתה תמיד איתי


בתפילתי ובפחדיי

מול המראות באישוניי

בשלוותי במחשבתי

אני יודעת – שאתה איתי


ואתה, אתה הרי יודע כבר את כל חסרונותיי

ואת הקסם המוזר שמתרקם בינינו

כמו שלג בשרב אתה נושר אל זרועותיי

והחיבוק הזה כל כך שומר עלינו


בבשמיי ביסוריי

במיטתי וחדריי

בעולמי הכי פרטי

אני יודעת שאתה תמיד איתי


בשתיקתי בתנועותיי

בשגיאותיי ובשיריי

ובחיי ובמותי

אני יודעת – שאתה איתי


ואתה, אתה הרי יודע כבר את כל חסרונותיי

ואת הקסם המוזר שמתרקם בינינו

כמו שלג בשרב אתה נושר אל זרועותיי

והחיבוק הזה כל כך שומר עלינו

שירי מימון - שלג בשרב | Shiri Maimon - Snow in the Heatwave

אורי אנסבכר


אורי, בת לנאעה ולגדי, אחות לטל, לתמה, לדוד ולשובה, נולדה בשנת 1999 והתגוררה עימם בתקוע. בנעוריה הדריכה בתנועת בני עקיבא, ועם סיום התיכון, התנדבה לשירות לאומי, שבמסגרתו שירתה במרכז לטיפול בנוער בעין יעל שבירושלים. זו הייתה שנת ההתנדבות השנייה שלה, שבה ליוותה וחנכה באופן צמוד נערים ונערות עם מוגבלויות והייתה לגורם דומיננטי ואהוב בקרב הנוער שעימו עבדה ובקרב הממונים עליה.


איתן, מנהל המרכז, סיפר עליה: "הייתה לה דרישת אמת נוקבת מאוד, וכשהרגישה שדברים נעשים בזיוף, אפילו זיוף קטן, היא לא הייתה מוכנה להשלים עם זה. היא כל הזמן דרשה מאיתנו לבחון אם מה שאנחנו אומרים הוא נכון ומדויק, ואם לא היה, היא לא הייתה עושה את זה. לעומת זאת, אם השתכנעה שהדבר נכון, הייתה מוכנה לכל מאמץ כדי לעשות אותו. כאן בא לידי ביטוי הצד האחר שלה: האמונה כי אין דבר העומד בפני הרצון. אם היא האמינה במשהו, לא היה קושי שלא הייתה יכולה לעמוד בו".

בג' באדר א' תשע"ט, 7 בפברואר 2019, יצאה אורי מהמרכז אל היער הסמוך. כשעתיים לאחר מכן משפחתה דיווחה על היעלמותה, וכעבור שמונה שעות נמצאה גופתה. אורי, שהלכה להתבודד בטבע שכה אהבה, נרצחה באכזריות בידי מחבל. בת 19 הייתה במותה.

את השלושים להירצחה של אורי בחרה המשפחה לציין בעין יעל.

שערי גן עדן | יוני שלמון ודור בושרי | פנים. יום. זיכרון 2020
עשי לך שלום - אורי אנסבכר

ריצ'רד לייקין




ריצ'רד לייקין נולד ב29 ביוני 1939 לעטל ולאהרןף והיה אח לארווין. הוא גדל בארצות הברית, בניוטון מסצ'וסטס, וסיים לימודי תיכון בבית ספר שם. שם עסק כ-16 שנה בחינוך כמורה וכמנהל בית ספר יסודי. הוא נישא לקרן, ולבני הזוג נולדו שני ילדים, מיכה ומניה.

ב-1984 עלה עם משפחתו לישראל, המשפחה התיישבה בירושלים. גם כאן עסק ריצ'רד בחינוך.


לאורך כל שנותיו הבוגרות בארצות הברית, היה ריצ'רד פעיל לקידום זכויות האזרח. בין השאר, השתתף ריצ'רד במאבקי זכויות האזרח בתקופת מרטין לותר קינג ובהקמת פרויקט של הסעת ילדים מעוטי יכולת מהעיר למחנה קיץ שהקים. גם בארץ המשיך ריצ'רד להיות מעורב בפעילויות למען זכויות אדם, אהבה ודו-קיום בין יהודים לערבים.

ביום שלישי, ל' בתשרי תשע"ו (13 באוקטובר 2015), עלו בבוקר לקו 78 בירושלים, שעבר באזור ארמון הנציב, שני מחבלים תושבי ג'בל מוכבר הסמוכה ופתחו ביריות אל עבר הנוסעים. ריצ'רד, שישב באוטובוס, נפצע קשה בפיגוע והועבר לבית חולים הדסה בעין כרם במצב אנוש, ובמשך שבועיים נלחמו הרופאים על חייו, בלא הצלחה. ריצ'רד נפטר בי"ד בחשוון תשע"ו (27 באוקטובר 2015) והניח אחריו אישה, שני ילדים ושמונה נכדים.

רסיסי חלום לזכרו של ריצ'ארד לייקין Fragments of a dream

אורי גרוסמן, י' באלול תשמ"א (27.8.1985) – י"ח באב תשס"ו (12.8.2006)

אוּרי נולד ביום בירושלים, בן שני למיכל ודויד, אח צעיר ליונתן ואח גדול לרותי. כשמו, הביא אור לסובביו: תינוק צנום עם רעמת שיער בלונדינית ומבט חכם, בוגר וסקרן בעיניו האפורות-כחולות. תינוק עדין ורך למראה, אך חזק ומלא נחישות.

מיד נרקמה חברות עזה בינו לבין יונתן אחיו: יחד בנו להם עולם שלם, עם שפה משלו ודמיון והומור משלו. "אורי לא היה רק אח שלי", ספד לו יונתן, "הוא היה גם החבר הכי טוב, והאדם היקר לי ביותר בעולם".

כאשר רותי הצטרפה למשפחה, הוא גילה כלפיה דאגה ורוך של אח גדול. תמיד היו בו עדינות רבה כלפי ילדים קטנים, וחמלה כלפי מי שחלש ממנו. ותמיד, בכל מצב, היה קשוב ודרוך אל התחושות של אלה שנמצאו אתו, וניסה להיטיב איתם, לגונן עליהם.

אורי uri

אין לי ארץ אחרת/אהוד מנור

אין לי ארץ אחרת

גם אם אדמתי בוערת

רק מילה בעברית חודרת

אל עורקיי, אל נשמתי

בגוף כואב, בלב רעב

כאן הוא ביתי

לא אשתוק, כי ארצי שינתה את פניה

לא אוותר לה, להזכיר לה,

ואשיר כאן באוזניה

עד שתפקח את עיניה

אין לי ארץ אחרת

גם אם אדמתי בוערת

רק מילה בעברית חודרת

אל עורקיי, אל נשמתי

בגוף כואב, בלב רעב

כאן הוא ביתי לא אשתוק,

כי ארצי שינתה את פניה

לא אוותר לה, להזכיר לה,

ואשיר כאן באוזניה

עד שתפקח את עיניה

אין לי…

אמני ישראל - אין לי ארץ אחרת