העתקה מפיחה חיים
על התפר בין העתקה עיוורת להעתקה מאירה
בהשראת פרופסור עשת אלקעי - יחידה 3.3
תופעת השיעתוק הדיגיטלי- (תופעת הקופי פיסט) בעידן הדיגיטלי פתחה דיאלוג מחודש בעולם האקדמיה בשאלה על טיבעו ואיך על עולם האקדמיה להתייחס אל תופעה זאת אשר גוברת בעידן הדיגיטלי.
מבוא - העתקה בעידן הקודם למהפיכת המידע
בפן ההיסטורי העתקה היתה כתיבה מחדש ופריצת הדרך הראשונה היתה בהמצאת מכונת הדפוס שאיפשרה להעתיק ספרים כמו שהם. במאות השנים לאחר המצאת הדפוס העתקה היתה מלאכה קשה משום שהמחבר היה צריך לכתוב מחדש חומרים - בתהליך כתיבה מחדש המחבר יכל לטשטש את הסימנים הברורים ובכך לא לעשות העתקה מדויקת -דבר אשר הקשה על זיהוי העתקות רעיוניות.
עם התפתחות תעשיית הכתיבה הצורך לשמר בעלות על רעיונות הפך להיות המעשה המוסרי. בעוד העתקה בעידנים הקודמים למהפיכה התעשייתית נחשבו טבעיים ורצויים בעידן שבו הכותב מקבל תמלוגים על עבודתו הכתיבה עברה מנחלת הכלל לרכושו של הכותב. בעולם האקדמאי החלו לרשום מקורות בעת העתקה רעיונית אך מקרים רבים של העתקות ללא סימוכין קיימים. מאוד נפוץ למצוא הרצאות אשר הושראו מכותבים אחרים ללא סימוכין כמו הרצאותיו של דוקטור מרטין לוטר קינג - שיכתובים מאין אלו היו מאוד נפוצים ומקובלים בעידן הקודם למהפכת המידע והיו קשים מאוד לזיהוי. עם ההתפתחויות הטכנולוגיות בעשורים האחרונים מאוד קל להעתיק וכך גם יחסית קל לזהות העתקות - ושאלות על בעלות על חומרים עולים מחדש עם שינויים אלו בדרכי התקשורת האנושיות.
העתקה ללא סימוכין
המחשב מאפשר שיעתוקים דיגיטליים של טקסים, תמונות וחומרים אחרים ולאחר מכן הפצת האינטרנט הפך את ההפצה של המידע הזה להיות משהו קל וזמין. השיעתוק הוא לא בהכרח אקט שלילי אלא ניתן לראות בו תרבות של זהות כי אתה יכול להחליף חלקים . השיעתוק מאפשר שינויים , לא מתחילים מאפס כל פעם.
כל דבר שבני אדם עושים הוא סוג של העתקה אך היכן עובר הגבול בין העתקה לגיטימית לכזאת שלא. האם כל העתקה צריכה לתת קרדיט לכותביה המקוריים ועד כמה שינויים צריכים להיות בהעתקה עד שאין צורך לזהות את הרעיון המקורי שהיווה השראה. בעולם האקדמי ישנו ניסיון לשמר את הזהות של השראות ועבודות של חוקרים קודמים בעוד בעולם האומנות ישנו ניסיון לטשטש את זהות זאת. הדיון בנושא זה קורם עור וגידים ככל שההתפתחויות הטכנולוגיות דוחפות אותנו לשתף יותר ויותר מידע באופן קולברטיבי - המטשטש את גבולות הבעלות על מידע.
העתקה מאירה
אם בעבר מידע הופץ על ידי מוציאים לאור כיום הצרכן עצמו מפיץ את המידע. טכנולוגיית השעתוק מחייבת שליטה במיומנויות : ביקורתיות, יצירתיות משום ששיעתוק דורש חשיבה יצירתית. העתקה איכותית אינה עניין פשוט ולכן נשאלת השאלה האם נכון למצוא דרכים לשלב העתקה וחינוך להעתקה נכונה וביקורתית בעולם החינוך. אנו יוצרים יצירות מתוך השיעתוק – כמו עבודותיו של אנדי ורהול. עבודת האומנות היא הארגון המרחבי, הקונפיגורציה וכדומה וכך גם טקסט אקדמאי אנו מתחילים מחומרים קיימים ומחשבות שהיו ואנו אורזים אותם מחדש.
השיעתוק הוא לא בהכרח אקט שלילי אלא ניתן לראות בו תרבות של זהות כי אתה יכול להחליף חלקים . השיעתוק מאפשר שינויים , לא מתחילים מאפס כל פעם. במקרים אחרים נעשה שימושים לא לגיטימיים כגון קניית המידע ולא הכנתו או הסתרה מכוונת וגניבה ספרותית או אקדמאית.
העתקה כמסוגלות
שיעתוק מאתגר חשיבה ביקורתית כמניפולציה תודעתית. היכולת לזהות שיעתוקים הנו גם מיומנות חשובה בעידן זה. - היכולת לזהות משהו שלא אמיתי. יכולות שיעתוק וחשיבה ביקורתית הנה טובה יותר אצל מבוגרים מאשר צעירים.
מטוטלת הבעלות – האם הבעלות על חומרים זהה לאורך כל הדורות?
בתקופות קדם-פרינט הכותב היה חסר פנים ושולי. בתרבות האורלית טקסט נכתב בעיקר בשביל המרצה ופורש ושונה ועל כן הכותב המקורי לא היה כל כך חשוב. זהות הכותב נחשבה משנית ומושג הבעלות על ידע אורלי לא היה נפוץ. עידן הדפוס שם את הכותב במרכז ובעידן הרשת כאשר כל אחד כותב ולא כל אחד שומר על זהותו שוב הכותב מאבד מהמרכז אשר ייוחד לו בתקופת הפריינט. איך ייראה העתיד? האם נכון לשמר את איסורי העתקה בעידן שבו מידע זמין, זול ונגיש? מה הייתרונות והחסרונות בשני גישות אלו
האם העתקה אשר מטשטשת את הזהות המקורית של הכותב הנה פסולה? האם השראה הנה העתקה? כמו להכניס מידע לתוך בלנדר המידע החדש שיוצא שונה לחלוטין אך הוא עדין בהשראת המידע הקודם האם דין זה כהעתקה?