מנהרת הזמן- השבת השחורה

אמה לוי

השבת השחורה מתרחשת בשנת 1946, שנתיים לפני קום המדינה. תקופה זאת קרתה לפני כ 70 שנה. הבריטים שלטו אז בארץ.

ההיבט ההיסטורי בעלילת הסיפור

מושגים המיוחדים לתקופה ונזכרים בספר:

השבת השחורה

כינוי שניתן ליום שבת, 29 ביוני 1946, שבו ערך השלטון הבריטי בארץ ישראל סדרה של פעולות כנגד היישוב היהודי, שבמסגרתן הוטל עוצר על ערים (תל אביב, ירושלים, חיפה, רמת גן, נתניה ועוד) קיבוצים (למשל, קיבוץ יגור) ומושבים, נערכו חיפושים מבית לבית, ורבים ממנהיגי היישוב נעצרו. המבצע, שכונה על ידי הבריטים "אגאתה", היה גרסה מצומצמת של "מבצע ברודסייד", אותו תכננו הבריטים זמן מה לפני כן במטרה לשבור את כוחו של הפלמ"ח, להשאיר את ההגנה ללא הנהגה, ולמצוא מסמכים שיוכיחו את פעולותיה הלא חוקיות של הסוכנות.

בתמונה המצורפת ניתן לראות את חיפושי הנשק בקיבוץ יגור על ידי הבריטים בשבת השחורה.

קיבוץ יגור


יגוּר הוא קיבוץ למרגלותיו המזרחיים של הר הכרמל, 9 ק"מ דרומית-מזרחית לחיפה ונמצא בפתחו של נחל יגור. זהו אחד מהקיבוצים הגדולים ביותר בישראל. היה שייך לקיבוץ המאוחד ולאחר איחוד התנועות הקיבוציות שייך לתנועה הקיבוצית. שמו של הקיבוץ ניתן בהשפעת שמו של הכפר הערבי יאג'ור שהתקיים עד 1948, כ-3 קילומטרים צפונית מערבית ליגור.


בימי המאבק של היישוב נגד השלטון הבריטי היה קיבוץ יגור מרכז חשוב של "ההגנה". ב"שבת השחורה" (29 ביוני - 1946) ערך הצבא הבריטי חיפוש במקום (בעקבות הלשנה) וגילה מחבוא "סליק" גדול של נשק שנועד להגנה על היישוב היהודי וחשיבותו הייתה גדולה מאוד. זהו הסליק של קיבוץ יגור.

הנשק הוחרם ורבים מחברי הקיבוץ נאסרו. בעקבות זאת, נקראה אוניית מעפילים בשם "יגור" .

התקווה

"הַתִּקְוָוה" הוא ההמנון הלאומי של מדינת ישראל, ועד הקמתה היה המנונה של התנועה הציונית. ההמנון כולל, בשינויים קלים, את שני הבתים הראשונים מהשיר "תקותנו" של נפתלי הרץ אימבר , אשר חובר בשנת 1878. מקור הלחן כנראה ממקורות עממיים, אך חובר למלל על ידי שמואל כהן. השיר שהתקבל כאמנון לאומי ביישוב ובתנועה הציונית משלהי המאה ה-19, נחשב להמנון מדינת ישראל מיום הקמתה, אך עוגן בחוק הישראלי רק כעבור 56 שנה, ב-10 בנובמבר 2004.

ההיבט הספרותי:

השבת השחורה- תקציר

הספר הוא חלק מסדרת ספרים הנקראת "מנהרת הזמן". הסדרה מספרת על זוג ילדים, דן ושרון, אשר חיים בשנת 2001 בארץ ישראל ודרך מנהרה שגילו הם חוזרים לאירועים הסטורים של המדינה, שהתרחשו עוד מלפני תקופת קום המדינה ולאחריה.


הספר "השבת השחורה" מספר על הגעתם של דן ושרון לקיבוץ יגור בשנת 1946, זמן שלטון המנדט הבריטי.


הדילמה בסיפור הייתה ששרון ודן הגיעו למקום זר, עם לבוש שונה שאינו מתאים לתקופה אליה הגיעו וכן לא היו מוכרים לאנשי הקיבוץ.

ילד מתולתל אחד התחיל להאשים אותם שהם מלשינים שגילו לבריטים שיש לאנשי הקיבוץ נשק.

דן ושרון רצו להוכיח לילד ולאנשי הקיבוץ שהם לא המלשינים ושהם רק רוצים לעזור להם.


נקודת השיא בעלילה הייתה כאשר ביום שבת אחד הגיעו הבריטים במפתיע לקיבוץ יגור, ודרשו מאנשי הקיבוץ להסגיר את כל הנשק שברשותם. אנשי הקיבוץ סרבו לכך. הבריטים כלאו את אנשי הקיבוץ בחדר האוכל ואיימו עליהם בגז מדמיע כדי שיגלו איפה כלי הנשק .

אנשי הקיבוץ לא הסכימו לוותר, עמדו על שלהם והתחילו לשיר, יחד עם שרון ודן, את "התקווה" ולהתגאות בהיותם יהודים.

הבריטים ריססו את אנשי הקיבוץ בגז מדמיע באמצע השיר וכל חדר האוכל היה במהומה אחת גדולה.


הדמות שבחרתי לתאר הנה דן.

דן בן 10 ולומד בכיתה ה',יחד עם שרון חברתו הטובה. דן מאד חכם אבל פחות אמיץ משרון. דן גילה על מנהרת הזמן ראשון, אולם בגלל שלא היה כל כך אמיץ הוא סיפר גם לשרון, בשביל שתעזור לו ותהיה איתו.

במהלך הסיפור דן פחד משהותו בקיבוץ יגור וזה התבטא בכך שאמר לשרון שהוא רוצה לחזור חזרה לתקופה שלהם (ל2001).

אולם, ברגע מסוים בסיפור, דן הפתיע והפגין אומץ אל מול הבריטים:

לאחר המתקפה בחדר האוכל, הבריטים אספו את כל האנשים מהקיבוץ. דן ושרון הצליחו לברוח ודן נזכר שהוא השאיר את הטלפון שלו על השולחן באחד החדרים. הם חזרו לכיוון החדר, ושם דן ראה חייל בריטי מדבר עם המפקד שלו על כך שהם הולכים להשתלט על הקיבוץ. פתאום היה צלצול ומסתבר שזה היה הטלפון של דן. הבריטים לא הבינו מה זה ונראו מבוהלים. המפקד לקח את הטלפון ולפתע דן אזר אומץ, קפץ דרך החלון וחטף מידו את הטלפון, תוך כדי מנוסה.

מתוך הסיפור: "זה היה רגע שלא אשכח לעולם. אין לי מושג איך שאבתי את האומץ הזה. ככה, בלי לחשוב פעמיים, זינקתי לעבר שני הקצינים הבריטים, ולא הבאתי בחשבון את התוצאות האפשריות של המעשה הפזיז שלי. הרי יכולתי להיאסר. הרי יכולתי להישלח אל מחנה המעצר בעתלית או בלטרון. הרי יכולתי להביא על עצמי חקירה מלווה בעינויים. אבל אני חטפתי את הטלפון הנייד מידו של הקצין הבריטי."

גלילה רון פדר עמית-כותבת הסיפור

גלילה רון־ פדר -עמית נולדה בשנת 1949 בחיפה, וגדלה בשכונת אחוזה. היא למדה בבית הספר הריאלי ושירתה בנח"ל. היא בוגרת האוניברסיטה העברית בספרות עברית ובמקרא, נשואה ואם לשלושה. בשנת 1971 התפרסם ספרה הראשון "ילדי השכונה במחתרת". בשנים 1972-1979 הייתה אם אומנת לעשרה ילדים, דבר שהשפיע רבות על הכתיבה שלה.

ספר שהקנה לה את מקומה כאחת היוצרות הפופולריות בתחום הספרים לנוער בארץ היה "אל עצמי", שיצא לאור בשנת 1976. הספר מתאר את קורותיו של ציון כהן, ילד שנולד בשכונת מצוקה למשפחה הרוסה שמתקשה לגדל אותו ומועבר למשפחה אומנת. זהו הספר הפופולרי ביותר שלה, המסופר על סמך ניסיונה כאם אומנת.

בהמשך כתבה ביוגרפיות לבני הנעורים על אישים בהיסטוריה הציונית, כמו משה דיין ואברהם שטרן, וכן ספרים העוסקים בדינמיקה בין יהודים וערבים בישראל, כגון "ילדי קו התפר" ו"נאדיה". גם בספריה הללו ניכרת גישת כתיבה הרואה בספר כלי חינוכי.

מנהרת-הזמן היא סדרת ספרים שכתבה גלילה רון־פדר-עמית בסוגת ההיסטוריה והמדע הבדיוני. הספר הראשון בסדרה יצא בשנת 1997. עד לשנת 2015, יצאו לאור 67 ספרים בסדרה.


https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A0%D7%94%D7%A8%D7%AA-%D7%94%D7%96%D7%9E%D7%9F_(%D7%A1%D7%93%D7%A8%D7%AA_%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D)


http://www.dafdaf.co.il/Details.asp?MenuID=2&Ot=%D7%A8&PageID=1665&SubMenuID=144

נקודה אישית:

מה למדתי על התקופה

הבריטים היו בשלטון המדינה, והיהודים היו נרדפים על ידי הבריטים. היהודים רצו עצמאות ונלחמו לשם כך. הם הקימו מחתרות והחביאו כלי נשק בתוך סליקים.

הלבוש של היהודים היה בגדי חאקי.

מצב הכלכלה שלהם היה קשה וכל משפחה קיבלה תלושים למספר מוגבל של מזון ומצרכים שונים.

המגורים היו גם בערים (תל אביב, ירושלים, חיפה וכו') וגם בקיבוצים שונים כמו קיבוץ יגור. מהסיפור עולה כי ניראה שהאנשים שהתגוררו בקיבוץ היו מאד מגובשים וערבים זה לזה.

החלק שהכי ריגש אותי

החלק שהכי ריגש אותי בסיפור היה החלק שבו כל היהודים פשוט התגאו בהיותם יהודים והתחילו לשיר את "התקווה" מול הבריטים ולא נתנו לבריטים לשבור את רוחם.
המנון התקווה

הסוף