עבודה בהיסטוריה על זכרון יעקב

שון סבצ'ינסקי,קורן הכרי,גיא קושניר,דניאל פינטו

זכרון יעקב

זכרון יעקב היא מושבה לשעבר ומועצה מקומית במחוז חיפה בישראל שנוסדה ב-6 בדצמבר 1882 בידי עולים,חובבי ציון מרומניה והייתה המושבה השלישית של אנשי העלייה הראשונה. המושבה יושבת על חוטם הכרמל, חלקו הדרומי של רכס הכרמל.

בהתחלה נקרא שמה של המושבה "זמרין" (חליל בערבית) כשמו של כפר האריסים הערבי "זמארין" ששכן במקום לפני רכישת אדמותיו והיות והשם הזכיר למתיישבים את השם "שומרון". לאחר שהברון אברהם בנימין אדמונד ג'יימס דה רוטשילד לקח תחת חסותו את המושבה שמה שונה לזיכרון יעקב לזכר אביו של הברון.

מדוע בחרנו במושבה זו?

בחרנו במושבה זו כי היא מושבה מוכרת מאוד וכל אחד מאתנו טייל בה כמה פעמים אבל אנחנו לא יודעים כמעט שום דבר על ההיסטוריה שלה ואיך היא נוסדה וזה מאוד סיקרן אותנו ולכן בחרנו לעשות את העבודה על זכרון יעקב

חיי הערבים והיהודים בזכרון יעקב

העולים החדשים הגיעו אל אדמתם בחנוכה תרמ"ג- דצמבר 1882 הם קראו לה בשם: זמארין. פרוש השם: "זומר" בערבית- חליל, את הזומר מכינים מצמח הקוסאב (קנה סוף)

הערבים היו השכנים היחידים שהיו ליד זכרון יעקב. הכל נבנה על ידיהם, הם עסקו במסחר ובתעשייה.

היו הרבה נותני שירותים ערבים, מלבין הכלים שהיה מגיע לפני חג הפסח, משחיזי סכינים, הערבי שהיה מסריט את הסרט, ערבים המנגנים על תופים, צוענים והיה הערבי עם הדב.

זכרון יעקב הייתה מושבה מסודרת ומבוססת והיו לה קשרים טובים עם הערבים, כך שבכל ביקור של אישיות חשובה נערך אירוע בו נכחו כולם בגן טיול כולל הערבים.

הערבים הגיעו לזכרון יעקב כיוון שהייתה בה חנות כלבו (הדפו), היה בית חולים, בית מרקחת, באו לסחור כאן, להתגורר כאן. הברון בעצמו ראה בעין טובה את הערבים, אף פעם לא בזו להם, כיבדו אחד את השני, לאורך כל ההיסטוריה יש סובלנות לערבים וגם לשאר סוגי האוכלוסייה: כל רבדי האוכלוסייה היהודית, הגרמנים, חברי קהילת בית אל ועוד

שנותיה הראשונות של זיכרון יעקב

לתושבים לא היה ידע גדול בחקלאות ולכן הם נקלעו לקשיים רבים. היה רעב גדול והכלכלה לא הייתה טובה. היו גם הרבה מקרי גניבות של תושבים מכפרים ליד וגם של הפקידים הטורקים. אחת מהבעיות הכי גדולות הייתה הפסקת העזרה הכספית מרומניה. התושבים החליטו לפנות לעזרה ובהתחלה פנו לברון הירש. נציגו של הברון הירש הגיע ואמר שעדיף להם לעבור לארגנטינה ושם כל הבעיות שלהם יפתרו. אבל התושבים החליטו להישאר. התושבים החליטו לפנות לנדיב הידוע הברון אברהם בנימין אדמונד ג'יימס דה רוטשילד והוא הסכים לפרוש את חסותו על היישוב. הברון התחיל להוציא סכומים גדולים מאוד על המושבה הוא בנה על ידי פקידיו את בתי המגורים והמשק במושבה, הקים מוסדות ציבור למיניהם והפעיל אותם. במיוחד בלטו שרותי החינוך ושרותי הרפואה, שהוענקו על ידי הפקידים, שחלקם היו מומחים לדבר. הוא הקים גם יקב גדול מאוד. הברון החליף את שם המושבה מזמרין לזיכרון יעקב לזכר אביו. הוא בנה בית כנסת מפואר וגדול. תקופת המושבה תחת חסותו של הברון הייתה תקופה מאוד טובה והוא עזר למושבה להיחלץ מהמצב שהם היו בו ובנה מושבה יפה וגדולה מאוד. בשנת 1900 המושבה זיכרון יעקב עברה לטיפול יק"א (חברת התיישבות יהודית), אך למעשה המשיכה להיות מנוהלת וממומנת בידי הברון.

ייסודה של זכרון יעקב(קטע מקור)

היא השנה שבה כ-100 משפחות מרומניה לוקחות את גורלם בידם ויוצאות לפלסטינה – ארץ הקודש. מטרתם, לעבוד את אדמתה בזיעת אפם ולבנות לעצמם בית ונחלה בארץ אבותיהם.

כאשר פרעות וגזירות פקדו את היהודים באירופה, החלה תנועת הגירה גדולה של יהודים, בעיקר לאמריקה. עם התגברות הפוגרומים (הם "הסופות בנגב") במזרח אירופה, גבר זרם המהגרים. אלא שעוד קודם לכך, בשנת 1880, החלה ברומניה תנועה לעידוד העלייה לפלסטינה.

ארץ ישראל היא ארץ הקודש שאף יהודי לא שכח במשך אלפי שנות גלותו ממנה. ארץ הקודש "קראה" תמיד לבני עמה לשוב אליה. בכל תפילה בבית-הכנסת, או בזמן ה"קידוש" בחוג המשפחה נשמעות האמירות "לשנה הבאה בירושלים" ו"תביא לציון גואל" – אלה הזכירו לכל יהודי באשר הוא, שיש לו ארץ משלו וגעגועיו גדלו.

נקודת ההתחלה

ב-1881 התאספו נציגי הקהילות היהודיות ברומניה לאסיפה בעיר פוקשן למען העלייה לציון. ראשוני הקוראים לשיבת ציון היו, הרב אלעזר רוקח והאנגלי סיר לורנס אוליפנט. הם עברו מקהילה לקהילה והציתו את הלהבה למען התחייה בארץ האבות. הם לא היו לבד – לקריאתם הצטרפו גדולי רבני רומניה, בצד אנשי תנועת ההשכלה ורבים אחרים.

נכבדי הקהילות היהודיות, מערים שונות ברומניה, בחרו ועד מרכזי שמיקומו היה בעיר הנמל גלץ. הועד הזה גייס כספים ופעל בחריצות כדי לשלוח בבטחה את אורחות "האמיגרנטים" לארץ האבות. הועד גם לקח עליו לתמוך ב"אמיגרנטים" מידי חודש עד להתבססותם. (האמיגרנטים – המהגרים, או בלשון של אז "הנודדים" הכינוי לחלוצים – הם העולים המייסדים הראשונים).

כמאה משפחות ועוד כ-15 רווקים הגיעו בשלוש אורחות לפלסטינה. השלטונות הטורקיים ערמו מכשולים רבים בפני המהגרים – החלוצים. חלק גדול מהמהגרים היה נאלץ לנדוד בים שבועות רבים, עד שהתאפשר להם בדרכים שונות ועם הרבה מריחות "בקשיש" (שוחד), להגיע לחיפה.

בעיני האמיגרנטים – מצאה חן נחלת "זמרין" שעמדה למכירה ע"י פרנסיס ג'רמן, סוחר שהיה גם הקונסול הצרפתי בחיפה. טלגרמה נשלחה בדחיפות לוועד המרכזי ברומניה ועד מהרה נישלח הכסף ונחלת זמרין נרכשה. האמיגרנטים הכינו עצמם לעליה לזמרין נחלתם. הם רכשו במושבה הגרמנית בחיפה: עגלות, מחרשות, שוורים ועוד ציוד הדרוש לעבודת האדמה. בנר השני של חנוכה העמיסו את הציוד על העגלות ובדרך לא דרך הגיעו לזמרין נחלתם. מיד בבואם התחילו במרץ במלאכת סיקול הקרקע והכנת חלקות קטנות, לזריעת גרגרי החיטה שהביאו איתם (סיקול הקרקע בהרי זמרין נמשך עוד שנים רבות, וגלי האבנים ששרדו מאז הם עדות לכך).

בזמרין, בית אחד בלבד עמד על תילו, הוא בית ג'רמן. לידו, היו רק כמה חושות עלובות, שבהן גרו אריסים ערביים בעוני משווע. למרות העובדה שהמשפחות עדיין התגוררו בחיפה, החלו האמיגרנטים בגאווה, לקרוא לעצמם "זמרינים".

מפאת חוסר מקום מגורים בגבעת זמרין, אלתרו החלוצים ובנו להם בגבעת זמרין וליד ביר אל חנזיר (כיום מקווה הראשונים בתחילת רח' פינלס), חושות מבוץ ואבנים. את הגג כיסו בענפי שיחים ועצים. אמנם לישון על האדמה הקשה, לעיתים עם נחשים ועקרבים, לא היה תענוג גדול, אבל כאשר מגשימים חלום, גם החושה היא ארמון. לא עבר זמן רב ושרשרת פגעים פקדה את הזמרינים. גנבות ע"י שכנים לא ידידותיים, הפכו לדבר שבשגרה – שוורים, מחרשות וכול ציוד אחר, היו מטרות לגנבים. במקרה אחד ניסו אפילו לגנוב את השמיכות מעל הישנים. כדי להקדים את המכה, הקימו האמיגרנטים את ארגון ה"גרדיסטים" שנאבק כמעט מידי לילה "במבקרים" הלא רצויים.

פקידי הממשל הטורקי גם הם חשפו את ציפורניהם. מידי פעם זימנו את הזמרינים בתירוצים שונים למשרדי הממשלה בחיפה או בעכו. הכל כדי "לשאוב בקשישים" מקופתם המידלדלת של הזמרינים. הבעיה הקשה מכולם הייתה הפסקת העזרה המובטחת מרומניה. לפתע הפסיקו להגיע כספי התמיכה מרומניה. הנדיבים והגבירים היהודים ברומניה שהתחייבו לתרום סכומים ניכרים, כדי לעזור לקולוניסטים להתבסס בארץ הקודש, לא עמדו בהבטחותיהם. בוועד המרכזי ברומניה נגמרו הכספים והזמרינים נעזבו לנפשם. העוני, הרעב והמחלות פקדו את הזמרינים ומשפחותיהם. בתקופה קשה זו מתו כעשירית מציבור החלוצים. הילדים היו הנופלים הראשונים.

בין הזמרינים לבין עצמם, ניבעו מחלוקות שונות. הקרע היה גדול במיוחד, בין בעלי המשפחות ובין הרווקים. מפאת הרעב נדדו חלק מהצעירים עד לירושלים כדי למצוא עבודה. בין האמיגרנטים היו הרבה משכילים עם יכולת מנהיגות, ויכולת כתיבה והבעה. כאשר הקרקע נשמטה מתחת לרגלי החלוצים הראשונים, והם נשארו עזובים ובחוסר כל, בארץ לא מוכרת. החלו אותם אנשים לכתוב מכתבי בקשה דחופה לעזרה ותחנונים, לכל גדולי היהדות: אל הרבנים בתפוצות הגולה, אל הוועד המרכזי בגלץ ואל נדבנים יהודים ידועים בעולם כולו . (קטע מקור מתוך "זיכרון יעקב שלי")

השאיפה של המייסדים

השאיפה של המייסדים הייתה לחזור לארץ ישראל ל"ארץ הקודש" ולהתיישב בה. אחת מהסיבות שהעלייה לארץ התגברה היא בגלל הפוגרומים באירופה. המייסדים רצו להקים מושבה שהם יוכלו לגור בה ולהתבסס כלכלית.

סיור תיירותי בזיכרון יעקב -תחנה 1: יד למייסדים

התחנה הראשונה שלנו נקראת "יד למייסדים".

התחנה נמצאת במרכז המושבה מול בית העלמין. לפני הכניסה לרחוב המייסדים.

יד למייסדים זהו מבנה אשר הוקם להנצחת משפחות החלוצים, מייסדי המושבה זיכרון יעקב. על הקיר החיצוני של המבנה, המעוצב בצורת מגילת קלף מגולגלת, מוטבעים אריחי קרמיקה המנציחים את שמות מייסדי המושבה, ובחזית הגן נמצאים שני לוחות אבן גדולים, אשר התווספו בשנות ה-80 של המאה ה-20 ומוקירים את פועלם של המייסדים ואת תרומתו של הברון בנימין אדמונד דה-רוטשילד לקיומה של המושבה בימיה הראשונים. בתוך המבנה נמצאים צילומים המנציחים את המושבה בעשרים שנותיה הראשונות

תחנה 2: בריכת בנימין

הבריכה נבנתה בשנת תרנ"א 1891 והיא נושאת את שמו של הברון אברהם בנימין אדמונד ג'יימס דה רוטשילד. לפני בניית הבריכה תושבי המושבה הובילו מים מן המעיין, הסמוך ליקב, באמצעות חביות. ב-1891 הוקמו טחנת קמח ובית בד בסמוך למעיין ופעלו באנרגיית קיטור. מנוע הקיטור הראשון, שהספקו היה 12 כוח סוס, אפשר להעלות את המים במעלה ההר לבריכת בנימין. מעל הבריכה ניצבו שני מכלי נחושת גדולים בהם נאגרו המים, כך נוצר לחץ שאפשר זרימה מבריכת בנימין לברזיות שהותקנו ברחובות המושבה, ומאוחר יותר לבתי האיכרים. במשך השנים, ועם הגידול במספר התושבים, הוחלפו מנועי הקיטור מספר פעמים במנועים בעלי הספקים גדולים יותר. כיום נערך שיפוץ לבריכה

תחנה 3: בית הכנסת אוהל יעקב

התחנה האחרונה שלנו היא בית הכנסת המרכזי של זיכרון יעקב. הוא נבנה בשנת 1886 על ידי אדמונד ג'יימס דה רוטשילד, לזכר אביו ג'יימס יעקב רוטשילד. בית הכנסת הזה היה המועדף על הברון רוטשילד והוא היה גם בית הכנסת המפואר ביותר מכל היישובים שהקים הברון. בית הכנסת נבנה בתקופת שלטונה של האימפריה העות'מאנית בארץ. לעות'מאניים היה חוק בנוגע להריסת בתים: אסור להרוס את הבניין אם הגג בנוי. בוני בית הכנסת ניצלו את החוק הזה, ובאמצע הלילה יצאו כל בני המושבה לבנות בשקט את בית הכנסת, וחיזו אותו בבקרים לאורווה. כל פעם שבאו הפקידים הטורקים לשאול מה הם בונים במקום השיבו בני המושבה שהם בונים במקום אורווה. לבסוף, תוך לילה אחד בנו את גג בית הכנסת ולמחרת בבוקר הופתעו הפקידים לראות שבמקום האורווה קם בית כנסת