ראשון לציון

העלייה הראשונה

מבוא

ראשון לציון היא העיר הרביעית בגודלה בארץ; היא נוסדה בשנת 1882 והוכרזה כעיר בשנת 1950. ראשון לציון הוקמה כמושבה חקלאית ציונית; היא המושבה הראשונה שהקימו אנשי העלייה הראשונה. בראשון לציון חודשה התרבות העברית - בייחוד בשפה ובחינוך. ב-1920 הוכרזה כמועצה מקומית וב-1950 הוכרזה כעיר בישראל. בסוף המאה ה-20 התרחבה העיר מערבה וצפונה וגדלה באופן ניכר, והפכה לאחת הערים הגדולות בישראל.
Big image

חזונם של מייסדי המושבה

ביפו נוסד ביוזמתם של ז. ד. ליבוטין (זלמן דוד הכהן ליבוטין) ויוסף פיינברג ועד בשם "חלוצי יסוד המעלה". מטרתו הייתה לקנות קרקעות בארץ ישראל על מנת להתחיל בה התיישבות חקלאית של יהודים וכדי לשמש בזה דוגמה לאחרים כדי שיבואו ליישב את הארץ. הועד התחיל לחפש אדמות לקניה. בסוף מצאו את אדמת עין הקורא (היא הגרעין לראשון-לציון כיום) שהוצאה להם. המייסדים חתרו לגאולה, לא הסכימו להירתע בפני המכשולים, למרות שידעו על הקשיים המצפים להם. חיים אמזלג שימש כסגן הקונסול הבריטי בישראל והאיש נכבד מאוד בפני הממשלה ולכן שטר המכירה נכתב על שמו. עלו לארץ בט"ו באב 1882. הגיעו לאדמת "עין הקורא", היא היתה ריקה וצחיחה. הם התחילו בהקמת שלושת האוהלים הראשונים בלב השממה וקראו לעיר ראשון לציון מתוך ספר הנבואות של הנביא ישיעיהו (מא, כז) האומר: "ראשן לציון הנה הנם ולירושלים מבשר אתן". הם שמחו שחזרו לארץ ישראל אחרי שנות גלות רבות. בלבם תקווה גדולה להתגבר על כל המכשולים. האנשים היו בני גילאים ומעמדים שונים וניטל עליהם לקבל צורה אחת על ידי כור המצרף של עבודה משותפת, לחדש את בית ישראל.


בספר התקנות של המושבה אשר נכתב ביפו עוד בטרם הוקמה נרשם:

"מטרת מיסדי המושבה להיטיב את המצב החומרי והמוסרי של בני העדה והיו למופת לאחינו בני ישראל הבאים להאחז באה"ק, לעורר לבות עמנו לישוב א"י ובנין הריסת הלאום, ולעזור בכל יכלתם למיסדי מושבות אחרות בעצה ובפועל". עוד כתבו בספר התקנות: "חברי המושבה מחויבים לעבוד בכל לבבם ובכל נפשם לטובת רעיון ישוב א"י, ולהתהלך לרוח תורתנו ולאום ישראל"

ספר התקנות להמושבה "ראשון לציון", יפו, תרמ"ב, 1882, בתוך: א.מ. פרימן, ספר היובל לקורות המושבה ראשון-לציון, תרס"ז.

רקע היסטורי

ראשון לציון נוסדה בשנת 1882 ביוזמת ועד חלוצי יסוד המעלה, שהוקם כדי לקנות קרקעות ולייסד מושבות של עובדי אדמה. חיים אמזלאג, סגן הקונסול הבריטי ביפו, רכש על שמו את אדמת עין-קרא, ששכנה כ-12.5 ק"מ דרומית ליפו, על שטח של 3,340 דונם. על שטח זה נבנתה המושבה ראשון לציון, שמקור שמה בפסוק המבטא את שאיפת בוניה לשיבת ציון: "רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם, וְלִירוּשָׁלם מְבַשֵׂר אֶתֵּן" (ספר ישעיהו, פרק מ"א, פסוק כ"ז).

חיים אמזלאג, סגן קונסול בריטניה ביפו, רכש את אדמות עין-קרא מידי מוסטפא עבדאללה עלי דג'אן. השלטונות העות'מאניים הערימו קשיים בפני המתיישבים ולא נתנו להם אישורי בנייה, אך העלימו עין עד לסיום הבנייה, שכן חששו מאי-נעימויות מצד סגן-הקונסול, שהאדמות נרשמו כרכושו. אמזלאג חתם בפני המתיישבים על הצהרה שכל המבנים והבתים על שטח זה מעולם לא ישתייכו לו. בט"ו באב ה'תרמ"ב (31 ביולי 1882) עלו על הקרקע שבעה עשר מייסדי המושבה. " ניתן הלפי התקנות הראשונות, עיבוד הקרקע צריך היה להתבצע בשיתוף, ללא חלוקה בין המתיישבים. מים הובאו בעגלה ממקוה ישראל ומבית דג'אן. מהמעיין המקומי "עיון קראיה להפיק רק מים לעבודת הבנייה, עד שנחפרה הבאר הראשונה.

בנובמבר 1882 החלו ביל"ויים לעבוד בראשון לציון, לאחר שקרל נטר, מייסד מקוה ישראל, הבטיח להם אדמה במושבה ושלושה בתים שעמדו בבנייה אז. עם השלמת הבתים הפר שמואל הירש, מנהל מקוה ישראל, את הבטחתו של נטר ונתן את הבתים למשרתי ציבור במושבה, והביל"ויים עברו לגדרה. לאחר תלאות רבות וסבל שנגרמו מפגעי הטבע וחוסר הניסיון בחקלאות, בא לעזרת התושבים הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד והקים בה את יקבי כרמל. יוסף פיינברג, אחד מעשרת המתיישבים הראשונים של ראשון לציון, התנדב לצאת לפריז בתום השנה הראשונה למושבה, וליצור קשר עם הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד. כאשר פגש את הברון, הרשימו השכלתו וידיעת השפות שלו את רוטשילד, וזה הסכים להלוות למושבה 25,000 פרנק צרפתי שישמשו להעמקת חפירת הבאר ולזרוע את השדות בחורף הראשון. בתמורה היה על המתיישבים לקבל הדרכה חקלאית מהאגרונום שאול הלזנר מבית הספר החקלאי מקוה ישראל, שהברון הורה לו ללמד את האיכרים כיצד לעבד את שדותיהם ולטעת עצי פרי. שמואל הירש, מנהל מקווה ישראל, מונה לפקח על ענייני הכספים. העזרה למתיישבי ראשון לציון הייתה תחילת פעילותו של הברון רוטשילד בארץ ישראל. היה זה בתום השנה הראשונה לקיום המושבה, שהייתה אז על סף התפרקות. רוטשילד סייע למתיישבים הראשונים במימון העמקת הבאר לעומק 48 מטר, עד שנמצאו מים. בהמשך הרחיב את עזרתו לסיוע כספי לתושבים, בשנים שנדרשו להכשרתם לעבודת האדמה ולהכנת האדמה לנטיעות. הוא שלח מומחים חקלאיים מצרפת כדי שידריכו את המתיישבים החדשים ואת האיכרים לגדל כרמי ענבים ולייצר יין – גידול זה נחשב המתאים ביותר לתנאי הארץ ולשיווק העולמי. השדות הזרועים לא הניבו יבולי חיטה, והאיכרים נאלצו למשכן את האדמות כדי להתקיים. לאחר שהברון שילם את דמי המשכנתה, עברה אדמת ראשון לציון לבעלותו. המושבה חדלה להיות עצמאית בסוף שנת תרמ"ג. היו בה אז 39 משפחות, שהסתכמו ב-135 נפש. לאחר שבוטל כוחו של ועד המושבה, קבע שמואל הירש ממקוה ישראל שאת כל עבודות החקלאות יעשו רק לפי ההוראות המקצועיות של האגרונום; בתמורה יקבלו מדי חודש בחודשו תמיכה חודשית לקיומם. התוצאה, לפי משה סמילנסקי: "רוח האיכרים דוכאה וענייני המשק הוזנחו". הברון רוטשילד לא נענה לבקשות לשינוי ההסדרים. הירש מינה את יהושע אוסוביצקי לפקיד למושבה, שישב בה בקביעות.אוסוביצקי הגיע לראשון לציון בשנת 1884, והתקבל בהתלהבות על ידי האיכרים והביל"ויים, שראו בו כאחד משלהם. בשנת 1885 נבחר אוסוביצקי להניף דגל רקום עם שני פסים וביניהם מגן דוד בצבע כחול, בראש התהלוכה לציון שלוש שנים למושבה. דגל זה, שנקרא אז דגל ראשון לציון, דומה לדגל ישראל, והייתה זו הפעם הראשונה שהוא הונף בפומבי בארץ ישראל.

אוסוביצקי רכש 3,000 דונם אדמה בעיון קרא ומכר חלקות לעולים בעלי רכוש שנטעו באמצעיהם הפרטיים כרמי גפנים. באופן כזה נוצרה שכבת איכרים שאינם תלויים בחסדי הברון. ביניהם היה מיכאל הלפרין, שייסד בראשון לציון "איגוד פועלים" ראשון בארץ. עם הזמן נהפך הלפרין לאחד המתנגדים החריפים לשלטון אוסוביצקי. שם המקום זוהה, באופן שגוי כנראה, עם מקומו המשוער של המעיין עין הקורא הנזכר בתנ"ך: ".. עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ עֵין הַקּוֹרֵא אֲשֶׁר בַּלֶּחִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (שופטים טו, יט).‏

בשנת 1886 החלו היחסים בין אוסוביצקי והאיכרים להתערער. הפקיד פיתח גינוני שררה, הטיל קנסות וקירב אליו מלשינים וחנפנים. המושבה התפלגה לשני מחנות: "רודפי שלום" ובראשם פיינברג, שהתנגדו לאוסוביצקי, ו"אגודת רעים", שתמכו בו וטופחו על ידיו. באפריל 1887 הגיע המתח במושבה לשיא. הלפרין שלח לחובבי ציון ברוסיה מכתב תלונה על אוסוביצקי. כשנודע לאוסוביצקי על המכתב, בערה בו חמתו. הלפרין נאלץ להתעמת עם אוסוביצקי והוא ציווה עליו להסתלק מיד מהמושבה. אירוע זה הצית את המרד במושבה. בינתיים שלח אוסוביצקי שליח למושל הטורקי ביפו והודיע לו כי פרץ מרד בראשון לציון. מיד נשלחה כיתת חיילים כדי לאסור את המורדים. החיילים ניצבו מול המתיישבים, וניתנה פקודה לטעון את הרובים אם המתיישבים יתנגדו למאסר. ברגע האחרון הגיע שמואל הירש ממקווה ישראל, ושכנע את החיילים לעזוב, ואת המתיישבים – להתפזר. אוסוביצקי עזב את ראשון לציון ביחד עם הירש. המורדים חגגו את "ניצחונם", אך לא לאורך ימים.

ב-1 במאי 1887 הגיע הברון רוטשילד לביקורו הראשון בארץ ישראל. המורדים "התקפלו" לנוכח איומי הברון. הברון התנה את סליחתו לאיכרים בכך שפיינברג, שהיה ממנהיגי המורדים, יעזוב את המושבה, וזה עשה כן, משום טובת היישוב, לאחר שהופעל עליו לחץ רב. לאחר חמש שנים וחצי מכר פיינברג את נחלתו ועזב את ראשון לציון.

Big image

כיצד בנו את הבאר

ימי קיץ חמים הביאו עימם את הצמא. המתישבים צמאים ואין מים. הם בחרו במקום הגבוה ביותר, בראש הגבעה אשר באמצע הרחוב הראשי. במרץ ובשמחה ניגשו לעבודה. חפרו עד 22 מטר ולא נמצאו שם מים. החליטו לסתום את הבאר שעלתה הרבה כסף ועמל. התחילו בחפירות באר אחרת, בעמק , למטה מן ההר. כשנה סבלו משרב ומצמא, לא התיאשו ובסוף מצאו מים בעומק 45 מטרים. שבעה חודשים של ציפייה וצמא חלפו עד אשר עלתה מתחתית באר המושבה הקריאה "מצאנו מים!" (ט"ז אדר א', תרמ"ג, 23 בפברואר 1883). קריאה זו נחקקה לזיכרון עולם על גבי סמל העיר ראשון-לציון.

אורח החיים במושבה בנושא החקלאות

תחילת גידול הגפנים במושבה הייתה בהיסח הדעת. מיכל זלמן פוחצ'בסקי, שהיה גנן ומומחה לגידול גפנים, סיפר על הניסיון שהצליח גרם לתחילת גידול גפנים, על בסיס מסחרי, באדמת ראשון לציון ובסופו של דבר לבניית היקב הראשון בארץ ישראל. מייסדי המושבה ניסו לגדל בשדותיהם חיטה אך ללא הצלחה, הם היו בקיאים בעבודת האדמה, עוד מארץ מולדתם, אך כאשר ניסו לשתול משהו ולגדלו, לא הצליחו, מה שהביא אותם לידי יאוש מר. המתישבים חשבו שסופם יהיה כסוף הישוב פתח תקווה שקדם להם, שננטש עקב השלטון שלא נתן להם לבנות בתים ולאחר קורבנות אדם, נאלצו לחזור לירושלים והשאירו מאחוריהם את שדותיהם וגידוליהם. בדרכם מיפו למושבה הבחינו תושבי ראשון לציון בצדי הדרך בשתילי הגפן המקומית. הם הביאו זמורות מהגפנים אל ביתם ושתלו אותם בגינה הביתית. כשבי‏קר‏ה במושבה משלחת של מומחים חקלאיים מצרפת בשליחות הברון רוטשילד, היא בדקה את אפשרויות גידולי החקלאות במושבה. בסיורם במושבה נוכחו המומחים כי בגינות התושבים גדלות בהצלחה גפנים. שליחי הברון שהכירו טוב את הענף הזה אשר מפרנס אוכלוסיה של מיליונים בארצם(צרפת) שמחו על כך שמצאו גפן זה וראו בו כגלגל הצלה. הם חזרו לצרפת ובישרו לרוטשילד שיש עוד תקווה לישוב, כאשר הם מצאו גפן מתנוססת בין הצריפים והיא העלתה להם מחשבה כי המקום מסוגל מטבעו לנטיעת כרמים לא פחות מאשר אדמת צרפת, ושאפשר לחנך דור של כורמים ויוגבים. הכורמים התחילו לעבוד במרץ, הם עדרו, חפרו, כרו בורות ונטעו גפנים. כל אחד עבד לפי שיטתו והבנתו כי לא היה ממי ללמוד ואפילו במקוה ישראל לא היה מה ללמוד בזמן ההוא. משום כך חסרה ההשגה: הם לא ידעו איך לטפל ביין,הם לא ידעו להבדיל בין הזנים השונים הם עירבבו זנים שונים שזקוקים לטיפול שונה. הברון שלח מומחים חקלאיים מצרפת כדי שידריכו את המתיישבים החדשים ואת האיכרים לגדל כרמי ענבים ולייצר יין – גידול זה נחשב המתאים ביותר לתנאי הארץ ולשיווק העולמי. הוא בחר את מינים מצליחים באירופה אך משום שמחלת הפילוקסרה, הפוגעת בשורשי הגפן, פשטה אז בכרמי אירופה, הציע לברון לייבא מהודו זמורות של גפנים, אשר יוכלו לשמש ייחורים. כך ניטעו הכרמים הראשונים בראשון לציון. עם סיום הנטיעה רחבת ההיקף הראשונה, הונחה אבן הפינה ליקבי כרמל מזרחי ונפתחה תקופה של שגשוג כלכלי בראשון לציון. הדוגמה של ראשון עברה לאחר מכן לשאר המושבות בארץ.

בתחום החינוך

בית הספר "חביב" בראשון לציון הוא בית הספר העברי הראשון בעולם ובארץ ישראל שבו כל מקצועות ההוראה נלמדו בעברית.

בית הספר נוסד בשנת תרמ"ו (1886) ברחוב אחד העם, בסמוך לבית הכנסת הגדול (ראשון לציון) ולבית פקידי הברון. בית ספר "חביב" נחשב לבית הספר העברי הראשון בעולם בו לשון ההוראה הייתה הלשון העברית בכל מקצועות הלימוד, כולל מקצועות הקודש. עד 1951 נקרא בית הספר "בית ספר עממי". ביוני 1951 החליטה מועצת עירית ראשון לציון, בראשות אריה שפטל, לקרוא לבית הספר "בית הספר חביב" על שמו של דב חביב לובמן - עסקן ציבור, שכיהן שנים רבות כראש ועד המושבה וכראש ועד ההורים של בית הספר. בין מורי בית הספר היו מרדכי חביב לובמן, המורה הראשי ומנהלו הראשון, שכתב ספר ללימודי הטבע בעברית, בן דודו של דב חביב לובמן, דוד יודלוביץ שכתב ספר בגאוגרפיה, מחייה השפה העברית אליעזר בן-יהודה שחיבר עבור תלמידי בית הספר את "דברי ימי ישראל" ובכך החל למעשה החינוך העברי בארץ. ישראל בלקינד התמנה בשנת 1900 למנהל. בלקינד ניהל את בית הספר במשך שנה אחת בלבד. עד לתקופתו למדו למעשה הבנים והבנות בשני בתי ספר נפרדים. בלקינד איחד את שני בתי הספר ושם דגש על לימודי הגאוגרפיה וההיסטוריה. כעבור שנה עזב את ראשון לציון ופתח בית ספר לילדים יתומים שנקרא בשם "קריית ספר". מנהלים ומורים בולטים נוספים היו נפתלי ידלין, הסופר מרדכי טביב ורעייתו רחל טביב שהייתה מחנכת בבית הספר. אהרון קרון ניהל את בית הספר במשך 26 שנים, שתי בנותיו למדו בו תחת ניהולו, וכשבגרו לימדו בו. גם שבעת נכדיו למדו בבית הספר. מספר מוסדות חינוך בראשון לציון נקראו על שם מורי ומנהלי המוסד.

כן לימדו בבית הספר יונה עדיני ורחל גורנברג, המורה למלאכה מיכאל שטרובשטוק המורה למסגרות יצחק נגלברג ולאה נגלברג (לימים קרניאלי) גם היא חינכה דורות של תלמידים. מוזיקה לימד חנוך רון, פרופסור למוזיקולוגיה ומבקר מוזיקלי, שאשתו עדנה היא מבוגרי בית הספר וגם היא לימדה בו שנים רבות.

בוגרי כתה ח' בבית הספר חביב נהגו במשך שנים לציין את סיום הלימודים בצעידה לילית לעבר חולות ראשון לציון וחגיגה על שפת הים. בית הספר גם נודע בהצגות המושקעות שהעלה במסגרת חגיגות סיום הלימודים. ענף הספורט המרכזי בבית הספר הוא הכדוריד. במשך שנים נהוג היה לקיים בבית הספר מסדר בוקר, במגרש הספורט, להניף את דגל המדינה ולשיר את התקווה.


מחיי היום יום-

בהתחלה ניצב בית ספר קטן בעל ארבע כיתות, הכיתות היו בעלות קירות עבים וריקים, חסרי קישוט ותקרה גבוהה. לאחר מכן התווספה לו עוד קומה. הלימודים התנהלו בשפה העברית בסגנון צרפתי. בכיתיות למדו מעט תלמידים, בכל כיתה למדו בערך 23 תלמידים. כיסא ושולחן המורה היו ניצבים מעל במה מוגבהת ושולחן המורה היה נפתח לשם איחסון ספרים. התלמחדים ישבו ביחידות של ספסלים ושולחנות, שחורים אף הם עם מקום איחסון לילקוטים, עפרונות ומחקים, המחברות והספרים. הישיבה ביחידות האלה היתה צפופה ולא נוחה. לוח הכיתה היה גם הוא שחור. התלמידים לבשו לבית הספר סינר שחור, היה להם גם לוח שחור שבעזרתו הם למדו. התלמידים כתבו על לוח זה בגיר, מחקו במטלית לחה וחוזר חלילה, כך היו משננים את החומר הנלמד. שיטת הלימוד בזמן ההוא הייתה מבוססת על שינון. אם לוח כזה היה נשבר, כמעט ואי אפשר היה להחליפו, התלמידים היו צריכים להדביקו ולנסות לתקנו או להשתמש בו כפי שהיה. באותם זמנים עוד לא היו הרבה ספרי לימוד בעברית וממה שהיה, נחלק בין התלמידים והם היו צריכים לקבוע ביניהם תורות לשימוש בספר להכנת שיעורי הבית. בכל כיתה למדו שני שנתונים, למשל, שנתוני כיתה א' וכיתה ב' למדו יחד בכיתה אחת. הם היו לומדים משעה 8:00 בבוקר עד12:00 בצהריים. בשעה זו הלכו הביתה לאכול ארוחת צהרים ולהכנת שיעורים, ולאחר מכן היו חוזרים ללמוד בשעה 14:00 עד 16:00. הם למדו חשבון, עברית, תנ"ך, צרפתית, התעמלות, מלאכת-יד ומשק-בית. בזמן מלחמת העולם הראשונה, היה מחסור באוכל ובציוד, לכן היו מכינים ילדי בית הספר בראשון לציון מחקים בעצמם משרף עצי הפיקוס אשר גדלו בחצר בית הספר. ובמחברות היו משתמשים באופן הבא: כותבים ומוחקים, כותבים ומוחקים וחוזר חלילה עד אשר אי אפשר היה כבר לכתוב במחברת. היו מקבלים מחברת חדשה מהמורה שבדק אם אכן, אי אפשר לכתוב בה. בתקופות המצוקה הקשות היו התלמידים באים לבית הספר תקופות ממושכות בלי נעלים, שכן היו יקרים באותו הזמן ואיכרי המושבה לא יכלו לישוא בנטל כלכלי זה. (קטע מקור מתוך "ילדות בראשון לציון).
Big image

ציוני דרך בתולדות העיר ראשון לציון

1882 - יסוד המושבה, ראשון לציון
1883 - נוצרה מחרשת הברזל הראשונה בארץ ישראל
1885 - הונף לראשונה בעולם דגל כחול לבן עם מגן דוד
1887/8 - נוסד בית הספר העברי הראשון בארץ ובעולם – כיום בית ספר "חביב"
1889 - החלה הקמת היקב
1889 - הוקמה "קרן קימת הראשונה לציון" אגודה למען גאולת אדמה בארץ ישראל
1895 - הוקמה "האורקסטרה הראשונה של ראשון" – תזמורת עברית ראשונה
1897/8 - נחנך בית העם העברי הראשון – משכן לוועד המושבה, לאורקסטרה ולספרייה
1898 - נפתח גן הילדים העברי הראשון בעולם
1905 - צורפו 20,000 דונם, החולות עד חוף הים לשטח המושבה ע"י השלטון העותומאני
1917 - קרב עיון קרא – צבא בריטניה שחרר את המושבה מעול הטורקים
1919 - ניתנה זכות בחירה לנשים בראשון לציון
1922 - ראשון לציון קבלה מעמד של מועצה מקומית
1932 - הוקם איזור התעשייה (הישן) בצפון המושבה
1939 - הוקמה הגימנסיה הריאלית ע"י אליעזר קררי
1942 - נוצרסמל המושבה
1950 - ראשון לציון קבלה מעמד של עיר
1965 - נחנך בית יד לבנים - בית זיכרון והנצחה לבני ראשון לציון שנפלו על תקומת המדינה ועל ביטחון ישראל
1982 - ראשון לציון ציינה 100 שנה להקמתה
נחנך המוזיאון לתולדות העיר
1984 - הוקמה המדרשה לחקר חיבת ציון - בבית זרובבל ושולמית חביב
1986 - 100 שנה לבית הספר העברי "חביב"
1987 - נחנך אתר באר המושבה
1988 - נחלת יהודה סופחה לשטח השיפוט של העיר
הוקמה התזמורת הסימפונית הישראלית, ראשון לציון
הוקמה החברה הכלכלית ראשון לציון
1990 - נחנך ה"חי כיף"
מעויין שורק נכלל בשטח השיפוט של העיר
הוקמה החברה לתרבות, ספורט ונופש
1991 - נחנך ה"סופרלנד" – אתר בילוי בחולות
1993 - נפתח המסלול האקדמי של המכללה למינהל
1994 - נחנכה שדרת חסידי אומות העולם
הוקם האצטדיון העירוני
1997 - חידוש גן המושבה
1998 - נפתח כותר ראשון
1999 - נחנך היכל התרבות
2000 - ראשון לציון מטרופולין, מעל 200,000 תושבים
2002 - הוקמה חברת "מניב" ראשון
ציון 120 שנה להקמת ראשון לציון
2003 - סופחו 8,000 דונם לשטח העיר
נפתחה תחנת רכבת "ראשונים"
2005 - הוקמה החברה לביטחון וסדר ציבורי
הוקם פארק הספורט נאות שקמה
2007 - הוקם גן המנהיגים
2008 - הוקם פארק ערים תאומות
2011 - פתיחת תחנת רכבת מערב קו "משה דיין"

מקומות שכדאי לבקר בהם

יקבי קרמל

יקבי כרמל (לשעבר "כרמל מזרחי", וקודם לכן "כרמל"), הוקמו ב-1890‏‏ במושבות ראשון לציון וזכרון יעקב על ידי הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד, והם פעילים עד היום. לוגו החברה, מציג מן המרגלים שנשלחו על ידי משה רבנו לתור את הארץ ושבו עם אשכול ענבים "וישאוהו במוט בשניים" (במדבר י"ג, כ"ג).

תושבי המושבות ראשון לציון וזכרון יעקב, שנוסדו ב-1882, בתקופת העלייה הראשונה, לא הצליחו בגידול תבואה ונכשלו אף בענפים חקלאיים אחרים, והחליטו לנסות לגדל גפנים. גידול הגפנים הצליח, אבל לא היה ביקוש מספיק לענבים, ולכן חשבו על הפקת יין (בהתחלה יין לקידוש). מאחר שלא היו להם משאבים כלכליים לבניית יקבים, פנו לנדיב הידוע, שהיה הבעלים של יקב שאטו לאפיט רוטשילד, שסייע להם בבניית היקב, ברכישת המכונות, ואף הקים בית חרושת לבקבוקים בטנטורה. בניית היקב בראשון לציון החלה בשנת 1889 ובציר ראשון הוכנס אליו בשנת 1890. גם בזכרון יעקב הוקם יקב שהחל לעבוד בשנת 1890. על מנת להתרחב, החלו היקבים לייצא את היינות, בבקבוקים סגורים וחתומים לפולין ורוסיה, יצוא שנחל הצלחה והווה בסיס ליצוא למדינות אחרות. בתערוכה בשנת 1896 רצו אנשי היקב להתהדר כיקב ותיק יחסית ועל כן הציגו את שנת הווסד היקב כשנת 1882, השנה בה נוסדה ראשון לציון.

Big image

גן המושבה

גן המושבה, הידוע גם כגן העיר וגן הנדיב, בראשון לציון הוא הגן העתיק והמרכזי בעיר. הגן ננטע עוד ב-1883 והחל כחלקות חקלאיות אך בהמשך הפך לפארק עירוני. ברבות השנים נגסו בשטחי הגן מבני ציבור שונים. הגן משתרע על שטח של 40 דונם בין רחוב הכרמל בדרום למדרחוב בצפון, ובין רחוב זד"ל במזרח לרחוב הרצל במערב. ב-1939 הגיעה המועצה להסכם עם פיק"א על העברת הפרדס לבעלות המועצה.‏ ההסכם איפשר את עקירת הפרדס ב-1940 והפיכתו לגן ציבורי.

בשנים 1946–1947 מעוצב הגן מחדש כגן אנגלי בתכנונו של אדריכל הנוף יחיאל סגל. המשך העבודה והתכנון הופקדו בידי אדריכל הנוף צבי מילר. בשנת 1950 הסתיימו עבודות הנוף בגן, במסגרתן נחפר אגם מלאכותי בחלקו הצפוני-מערבי, ניטעה שדירת עצים להפרדת הגן מרחוב הרצל; נשתלו מדשאות וניטעו עצי וושינגטוניה בחלקו הדרומי-מערבי, בניסיון לטשטש את צורת הצלב שיצרו שדרות הדקלים. ברחבי הגן פוזרו ברבות השנים כלובי חיות ובהם בין היתר איילים, קופים, בבונים, פסיונים, טווסים ועבדקן הרעמה. מרבית הכלובים הועברו בסוף שנות ה-80 לחי-כיף שבמערב ראשון. נוסף לפינת החי כלל הגן בשנות ה-80 מתקני שעשועים לילדים ואמפי-פארק טבעי. בגן התגורר עד למותו מוישה דודל, דמות מיוחדת בהווי של "ראשון הוותיקה". פסל בדמותו הוצב בסמוך לבאר ולמגדל המים שבקצה הגן.

בית הכנסת הגדול

בית הכנסת הגדול בראשון לציון נבנה בשנים 1885–1889, והיווה מוקד חשוב בחיי המושבה. בית הכנסת ניצב על פסגת גבעה, בקצה רחוב רוטשילד וכיכר המייסדים במפגש עם רחוב אחד העם, והוא בולט למרחוק. בבית כנסת זה נהוג נוסח אשכנז בתפילות.

בניית בית הכנסת החלה בשנת 1885, ונתקלה בהתנגדות של השלטון העות'מאני, ובמצוקה כספית. כדי להתגבר על התנגדות השלטון, בנו המתיישבים את בית הכנסת במסווה של מחסן לציוד חקלאי. את הסכום הראשוני לבניית בית הכנסת תרם זלמן דוד לבונטין. את המבנה תכנן ברוך פפירמייסטר, שהיה בין המתנגדים הגדולים לפקידי הברון. בית הכנסת יועד לנוסח תפילה חסידי, אך עם התערבותו של הברון גם בעניין רבני הקהילה הפך בית הכנסת לנוסח הפרושי. בניין בית הושלם בזכות תרומה של הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד. במשך שנים רבות היה בית הכנסת אחד המבנים המפוארים במושבה הקטנה ומרכז חברתי למתיישביה. גם לאחר סיום הבנייה, נאלצו התושבים להסתיר את בית הכנסת. לכן החזיקו במרתף ציוד חקלאי רב, וכשהטורקים התקרבו מילאו את היכל התפילה בציוד זה, כדי שלא יראה כמו בית כנסת.

בבית הכנסת שתי קומות: בראשונה מקום ל-150 מתפללים, ובשנייה נמצאת עזרת הנשים. בחלונות הנמצאים בשני צדי ארון הקודש ישנם ויטראז'ים של 12 שבטי ישראל, מעליו 2 חלונות ויטראז' בצורת לוחות הברית ועליהם 6 ימי הבריאה. בצידי בית הכנסת ישנם ויטראז'ים המוקדשים לחגי ישראל, לרבות יום העצמאות. מספר הדלתות והחלונות בחזית הוא 12, כמספר שבטי ישראל.

בסמוך לבית הכנסת גם בית הספר העברי הראשון, חביב, וכן המוזיאון לתולדות ראשון לציון.

Big image

משוב אישי

בהתחלה, לא אהבתי את הרעיון של "עוד עבודה", אבל כשהתחלתי להכין את העבודה, גיליתי עניין בנושא העלייה הראשונה והמושבות הראשונות בארץ ישראל. בחרתי לעשות את העבודה על יסוד המעלה. כשבחרתי את הנושא ניגשתי לחפש מידע באינטרנט ולאחר מכן הלכתי לספריה העירונית כדי לאסוף עוד מידע על העיר. התחלתי לכתוב את העבודה והגעתי לנקודת קושי/ מכשול: לא מצאתי מה לכתוב בנושאי אורח החיים במושבה. חיפשתי וחיפשתי בספרים שונים ובמקורות שונים, אך לא מצאתי. לבסוף החלטתי לשנות את המושבה עליה אעשה את העבודה. המושבה הנבחרת הייתה: ראשון לציון, משום שהתעניינתי בהיסטוריית המושבה ונתקלתי במידע עליה בזמן חיפושי אחר מידע על יסוד המעלה. כמו כן אחי נהג לגור בה וביקרתי בה כמה פעמים, לכן היה חשוב לי לדעת עוד פרטים עליה, כדי לראות אם פספסתי משהו מעניין בביקורי שם. אחרי שלמדתי על העיר אני מקווה לחזור ולטייל בה. מעבודה זו למדתי שלכל עיר יש את סיפורה המקשר אותה לערים אחרות בארץ אשר עברו אירועים דומים ושונים במקצת. בסך הכל נהיניתי ללמוד משהו חדש,על ההיסוטריה והאירועים החשובים שקרו במושבה, או, במקרה שלי על שתי מושבות, שלא במכוון.

סיכום

הקמת ראשון-לציון, בכורת מושבות העלייה הראשונה, הייתה ראשיתו של מפעל התיישבות רחב ממדים של בני העלייה הראשונה אשר הקימו בין השנים 1882 ו-1904 שלושים מושבות ומספר חוות חקלאיות, כאשר בשני מקרים חברו אנשי העלייה הראשונה לניסיונות התיישבות של בני היישוב הישן אשר לא עלו יפה: בפתח תקוה ובגיא אוני.

עם הקמת המושבה פסק "ועד חלוצי יסוד המעלה" מפעילותו. יושב הראש, זלמן דוד ליבונטין היה ליושב ראש ועד המושבה בעוד מאמציהם של אנשי הועד, שהיו למתיישבי ראשון-לציון, הופנו באותה עת למלאכת הקמת המושבה.

על אף הקשיים המרובים ובעזרתו של הברון אדמונד דה רוטשילד, הצליחה המושבה לשרוד ולהתפתח הן מן הבחינה החומרית והן מן הבחינה הרוחנית. שמונה עשרה שנים תמך הברון במושבה ראשון-לציון, סייע בפיתוח החקלאות, הקים בנייני ציבור ובנה את היקב הגדול (1888/9), פאר השכלול והטכנולוגיה, מפעל אשר היווה עוגן כלכלי לראשון-לציון ולמושבות הסביבה.

בראשון-לציון הונחו אבני היסוד לקיום העם בארצו המתחדשת בקרב אנשי המושבה ראשון-לציון היו אנשי מעשה ואנשי רוח אשר היו מודעים לעובדת היותם חלוצים המתווים את הדרך לבאים אחריהם. פעילותם במושבה לא התמקדה רק במעשה היישוב גופו. הם ידעו כי אין די ברכישת הקרקע ובעבודת האדמה על מנת לשחרר את עם ישראל מסממני הגלות ותרמו תרומה רבת משמעות לתחיית השפה העברית, לפיתוח תרבות עברית ייחודית וליצירת ערכים וסמלים לאומיים חשובים. ראשון-לציון נוצרה מחרשת הברזל הראשונה בארץ-ישראל על ידי נפח המושבה, יצחק לייב טופורובסקי (1883), הונף לראשונה בעולם דגל כחול לבן עם מגן דוד שנוצר על ידי ישראל בלקינד ופאני מאירוביץ' (1885), הוקמו בית הספר (1887-8) וגן הילדים (1898) העבריים הראשונים בעולם, התאימו מנגינה למילות "התקוה" (1888), נוסדה "קרן קימת" הראשונה לציון (1889), ניגנה לראשונה תזמורת עברית (1895), הוקם בית העם העברי הראשון (1898), ניתנה לנשים זכות בחירה לראשונה בארץ ישראל (1919) וכיהנה ראש עיר ראשונה במדינת ישראל (1956).

בבליוגרפיה

ליפשה סגל-ז'סמון/ אפרת נאור, ילדות בראשון לציון (1920-1910), רשפים.
חלק ראשון דוב חביב לובמן, חלק שני זרובבל חביב (בנו), קורות ראשון לציון, ראשון לציון תשל"א-1971.
אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, מסדה.

מגישה: סוניה טרושצ'קין-ט'6