לאהוב עד מוות
מאיה מוניץ
ההיבט ההיסטורי בעלילת הסיפור
הסיפור המסופר בספר לאהוב עד מוות מתרחש בין השנים: 1946-1948, כלומר בזמן טרום המדינה, כשבארץ עוד שלטו הבריטים.
בתקופה זאת היו באות הרבה ספינות מעפילים שהן ספינות שבהן הגיעו היהודים לארץ בדרך לא חוקית מפני שהיהודים שרצו לעלות לארץ לא עמדו במכסות הסרטיפיקטים שהם אישורי מעבר שחילקו הבריטים רק ליהודים עם הסכלה מקצועית חיונית, זכאי איחוד משפחות, סטודנטים שהתקבלו למוסדות להשכלה גבוהה, ומעמד כלכלי גבוהה. להרבה יהודים ששרדו את השואה לא היה לא נתונים האלו, ולכן היו צריכים לעלות לארץ בצורה בלתי חוקית בספינות המעפילים.
הבריטים והערבים התנגדו לעליית יהודים לארץ ולכן החל עימות בינינו.
בכדי להגן על הישוב היהודי בארץ הוקמו 3 ארגוני לחימה יהודים ששמם: אצ"ל (ארגון צבאי לאומי), לח"י (לוחמי חרות ישראל) והפלמ"ח ( פלוגות המחץ, הכוח הצבאי המגויס של ארגון ההגנה) שבו שירתו גם זהרה, שמוליק וחבריהם. מטרתם של ארגונים אלה הייתה הגנה על הישוב היהודי מפני ערבי ארץ ישראל והתנגדות לשלטון הזר. למטרה זאת הארגונים היו זקוקים לנשק. הנשקים הוברחו לארץ בצורה לא חוקית והוחבאו במקום מסתור סודי שנקרא "סליק".
כמעט ולא היה ישוב בארץ בשנות המנדט האחרונות שלא היה בו סליק. חלק מהסליקים נשארו בסוד עשרות שנים ונתגלו רק בשנים האחרונות, אך לפי דעתי לא נמצאו עדיין כל הסליקים ואנו נמשיך לשמוע על סיפורים של גילוי עוד סליק.
ההיבט הסיפרותי
עלילת הספר מתרחשת בתקופת טרום המדינה, הקמתה ומלחמת העצמאות.
בזמן זה חיה זהרה ששירתה בפלמ"ח ושם הכירה והתאהבה בשמוליק.
מהרגע שהשניים הפכו לזוג לא נפרדו.
לאחר שהיו ביחד בקורס מדריכי כיתות שירתו באותו בסיס.
עד שאביו של שמוליק החליט שעל שמוליק לעזוב את הפלמ"ח ולחזור ללימודיו.
שמוליק וזהרה לא רצו להיפרד לכן החליטו להתחתן ולנסוע ללמוד בחו"ל ביחד.
אך בכדי להשתחרר מהפלמ"ח היה עליהם להשיג אישור שחרור מהפלמ"ח, את האישור היה להם קשה להשיג אך לאחר כמה חודשים הצליחו.
שמוליק וזהרה רצו לעזוב מיד אך חבריהם שכנעו אותם להישאר יום אחד נוסף בכדי להיפרד מכולם כמו שצריך.
באותו יום שכבר היו אמורים לעזוב מפקדם לשעבר ביקש משמוליק טובה אישית, להדירך את הכיתה פעם אחרונה.
הם היו זקוקים למדריך שילמד את הכיתה לזרוק רימון.
שמוליק הסכים לבקשה והלך לשדה.
במהלך ההדרכה שמוליק רצה להדגים כיצד זורקים רימון אך כאשר בא לזרוק את הרימון הוא התפוצץ לו ביד, ושמוליק נהרג.
מאותו רגע זהרה השתנתה לגמרי, היא הפסיקה להיות נערה שמחה, היא התמלאה בעצב ותקווה שאלי שמוליק לא מת והוא יחזור אליה יום אחד ולכן הקפידה לכתוב לו מכתבים כל יום.
הוריה החליטו שכדאי לשלוח את זהרה ללמוד בחו"ל כדי לרענן את מחשבותיה.
כשהייתה בחול בדיוק הכריזו על הקמת המדינה ופרצה מלחמת העצמאות.
אך אפילו זה לא שינה את מצב רוחה של זהרה ולכן החליטו המארחים של זהרה שהם אחותו של שמוליק ובעלה, שכדאי שתעבור ללמוד בניו יורק מפני ששם יש יותר יהודים ובטח יהיה לה יותר קל להסתדר.
בניו יורק פגשה זהרה את ידיה מהפלמ"ח ברוך אשר סיפר לה שנפתח קורס טייס ליהודים ומשם מתגייסים לחייל האוויר.
זהרה החליטה להפסיק את לימודיה ולהירשם גם היא לקורס זה.
ביומו הראשון של הקורס פגשה זהרה בידידה נוסף מהפלמ"ח אמנון והשניים הפכו להיות חברים מאוד קרובים.
החברות עם אמנון ואימוניה כטייסת עודדו אותה מאט והחזירו לה ביטחון עצמי.
בסיומו של הקורס גויסו למטרת העברת אנשים ואספקה.
יום אחד היה על אמנון להעביר אספקה לאזור הקרבות. כאשר הגיע ליעדו ביקשו ממנו לפנות פצוע לבית החולים ואמנון הסכים למרות סכנה הרבה. אך בדרך חזרה נפגע המטוס מירי והתרסק ואמנון נהרג.
זהרה לא יכלה לשאת את הכאב והמחשבה שכול מי שקרוב אליה מת - עמי, שמוליק ואמנון.
הגיע סוף השבוע וזהרה נסעה לבית משפחתה בירושלים. בסוף החופשה הייתה צריכה לחזור לבסיס חיל האוויר במטוס שבא לאסוף אותה. המטוס היה רעוע ולאחר שהמריא לגובה החל צונח חזרה לקרקע במהירות.
זהרה הבינה שלא תשרוד וצעקה "שמוליק ... הנה אני באה אליך. לשווא חיכיתי לך חודשים ארוכים, הרחקתי מעבר לים ולא מצאתיך. הגבהתי עוף ולא פגשתיך. עכשיו אני באה אליך, שמוליק!"
המטוס נחבט בחוזקה בקרקע. ולאחר מכן הייתה דממה מוחלטת. דממת מוות.
הסיפור ריתק אותי אך רגע השיא לפי דעתי היה מותו של שמוליק. מפני שמאותה נקודה הסיפור התהפך לגמרי, זהרה השתנתה לגמרי וכך גם כול עולמה.
לפני מותו של שמוליק, למרות הלחימה והמצב בארץ, הספר היה אופטימי ומלא תקווה, ולאחר מותו של שמוליק התמלא הספר בעצב.
אבל למרות כל העצב החיים המשיכו, זהרה פגשה את אמנון שהחזיר תקווה לחייה. אמנון היה אדם טוב שדאג לזהרה בכול רגע אפשרי. הוא ידע לשים את צרכיה לפני צרכיו, כמו ברגע שבא להגיד לזהרה שהוא אוהב אותה וזהרה שידעה זאת בקשה ממנו שלא יגיד שום דבר על מנת שהחברות ביניהם לא תפגע, הוא הקשיב לה ולא דיבר. אמנון היה גם אמיץ וטוב לב מפני שלא היסס והסכים לפנות את הפצוע במטוסו למרות הסיכון הרב. לרוע המזל בעקבות פעולה זו נהרג.
את הספר כתבה דבורה עומר. דבורה עומר נולדה בקיבוץ מעוז חיים כבת למשפחת מוסנזון. הוריה התגרשו בילדותה. כשהייתה בת 11 נהרגה אמה בתאונת אימוני ירי של "ההגנה". כיוון שאסור היה לומר לבריטים את הסיבה האמיתית, הומצא סיפור כיסוי לפיו אמה התאבדה, ואת סיבת המוות האמיתית של אמה גילתה דבורה בוודאות רק בבגרותה. אביה, משה מוסנזון, ערך את עיתון הנוער העובד, "במעלה", שם פרסמה את סיפוריה הראשונים. בזמן היעדרותו של אביה מהארץ, גדלה דבורה בקיבוץ לבדה.
בשנת 1955 החלה דבורה לפרסם בעיתון "דבר לילדים" מדור בשם "דפי תמר", שנכתב כיומן של נערה בת קיבוץ. מדור זה הפך מאוחר יותר לסדרת ספרים, שהראשון בהם, "דפי תמר", יצא לאור בשנת 1959. זו הייתה ההתחלה שבעקבותיה באו עשרות ספרים נוספים ודבורה עומר הפכה לאחת הסופרות האהובות על הילדים ובני הנוער בישראל.
רבים מספריה של דבורה הם ביוגרפיות המעובדות לקריאת בני נוער ועוסקות בדמויות מתולדות הציונות והיישוב העברי, ביניהם גם הספר לאהוב עד מוות. ספרים אחרים שכתבה דבורה עסקו בבעיות התבגרות של ילדים ובני נוער. אחדים מספריה של דבורה הומחזו והפכו להצגות ילדים מצליחות בתאטרון לילדים ולנוער.
דבורה עומר זכתה בפרסים רבים על פועלה בתחום ספרות הילדים והנוער. בשנת 2006 הוענק לה פרס ישראל על תרומתה לתרבות הישראלית. בשנת 2013, זמן קצר לפני פטירתה, קיבלה את פרס אקו"ם על מפעל חיים.
דבורה עומר הלכה לעולמה ב-2 במאי 2013. היא התגוררה במושב כפר מעש, ושם גם נקברה ב-5 במאי 2013.
לאחר מותה החליט משרד התרבות והספורט להעניק פרס על שמה של עומר, שיוענק מדי שנה ב"חודש הקריאה", ביום השנה העברי לפטירתה, כ"ב באייר. בתי ספר יסודיים בפתח תקווה ובכפר סבא קרויים על שמה.
נקודה אישית
לדעתי הספר היה מעניין, מותח, עצוב, שמח ומרגש.
החלק שהכי ריגש אותי היה כשזהרה ידעה שהיא הוכלת למות וצעקה לשמוליק שהיא באה עליו.
זה ריגש אותי מפני שגם ברגעה האחרון חשבה עליו.
ומהסיפור גם למדתי דברים על התקופה למשל: למדתי שהמנדט הבריטי התאכזר ליהודים, שהיה מאוד קשה להבריח מעפילים לארץ, שאימוני הפלמ"ח היו קשים ומיגעים ביותר, שהיו המון נופלים במלחמת העצמאות והמצב הכלכלי במלחמה היה לא טוב, היו ערים שלמות כמו ירושלים שלא קיבלו אספקה.
ולסיכום
אני ממליצה לכולם לקרוא את הספר לאהוב עד מוות מפני שזה ספר שאין כמותו, והוא מלמד הרבה על התקופה. (: