אלה הם חייך
על קשר שנוצר מחדש בין אבא לבן, ועוצמה מסוג אחר
זה היה אירוע שאירגנו לכבוד אבי במקום בו הוא עובד כבר מעל שלושים שנה
וביקשו ממני להגיע ולהגיד כמה מילים.
זה היה מוזר בכמה וכמה רמות.
אני אגיד עליו מילים? בתור עובד? בתור אבא? לא הייתי בטוח שישבתי ואמרתי לעצמי את האמת עליו בעניין, שאני סגור על סיכום לסיפור חייו מבחינתי עד היום, לטוב ולרע - אז עכשיו לעשות את זה מול המון אדם?
אבא שלי מעולם לא היה בבית. את האהבה שלו הוא ביטא בלקרוע את התחת בשבילנו משש בבוקר עד עשר בלילה ולבוא אם היה צריך לתקן משהו. זה היה מסתכם בלהיות בבית פעם בשבועיים לחצי שעה. לעיתים רחוקות הוא גם היה מפרע לי את השיער עם היד שלו במין אהבה נונשלנטית; בזאת הסתכמה הכרותנו.
כשגדלתי להיות גבר יותר גבוה ממנו, מרוויח יותר ממנו - שני אלה היו חשובים לו מאוד - עדיין כשהיינו נפגשים היה ביננו תמיד האשמה מצידי והתגוננות מצידו. אבא למה לא שיחקת איתי כדורגל? למה לא לימדת אותי להיות מוכשר בידיים כמוך? למה השארת אותי לבד עם אימא? תבין ליאור, הייתי צריך לפרנס משפחה. לא יכולתי להסתדר עם אימא שלך. הייתי עולה חדש בארץ זרה.
לפני כמה שנים שחררנו שנינו את העבר.
כשאני גבר בוגר בגיל שהוא נהיה לאבא של ארבעה ילדים, הבנתי את הרצון שלו לברוח לעבודה ולא לראות אף אחד, את חוסר האונים בלעמוד בציפיות המופרכות של האישה, החברה והילדים; כמה שוטפים אותנו להסתיר רגשות וחולשות כגברים, מפעילים אותנו על ידי בושה ואשמה.
ואחרי אתגר שיווה שאותו הפקתי, בו הייתי אני אבא ל-180 גברים שבאים למצוא את הכוח והאהבה שלהם, ישבתי איתו לשיחה. ואמרתי לו את כל זה.
אפילו צילמו את השיחה ביננו לתוכנית בערוץ 10
אבל היה רגע שבו המנחה אמר לי: אתה מצפה ליותר מדי מאבא שלך. זה דור אחר. הוא לעולם לא יפגין רגשות, לעולם לא יתחבר למקום הזה.
זה שיש מידה של צדק בדבריו של רון קופמן המנחה לא אומר שהוא צדק;. הגנתי על המסוגלות של אבא שלי מול המצלמות, ועל הציפיות שלי. גברים הם לא דינוזאורים בשום גיל. אם אני מוריד את המסכה ואת העבר ומוכן להקשיב ולהתקרב, אז יש סיכוי שגם הוא.
ואחרי התוכנית אבא התקשר אלי ואמר לי: צדקת. המנחה דיבר שטויות ואתה דיברת מאוד לעניין. אני גאה בך.
אבל לתת נאום במין תוכנית "חיים שכאלה" על אבא שלי?
לא יודע.
מאז אותה שיחה מצולמת התקרבנו והלבבות נפתחו - אבל ליד אחרים עדיין היינו במסיכות של שני בבונים מאצ'ואים חזקים שעובדים בידיים כאלה; ועדיין לא הייתי בטוח שאם אדבר מהלב הוא בכלל יבין אותי ונורא רציתי שיעריך את מה שאגיד לו. מין תשוקה ילדותית כזו שלא הייתי בטוח שאוכל להכיל.קראו לי אחרון, אחרי כל מנהלי הנמל לדורותיהם; אבא שלי הוא השכיר המושלם, ומסתבר שהוא היה גם איש חינוך וחינך דורות של ילדים. לא אותי ואת האחיות שלי, אבל חינך דורות של ילדים. היה ממש מוזר לשמוע על זה, מוזר ומכעיס ומכאיב עדיין, צלקת ישנה.
נשמתי עמוק והתחלתי לדבר
האמת היא... שהיה לי קשה מאוד בתור ילד בלי נוכחות של אבא.
אבל, אחרי שראיתי ושמעתי את מה ששמעתי וכבר ידעתי עליו,
אם כבר הייתי צריך לבחור במה יקח אותו ממני והמשפחה,
הייתי בוחר את המקום הזה, שבו הוא תרם כל כך לכל כך הרבה נוער.
אבא אני מעריך אצלך המון דברים, שלא תמיד אני מבין בעצמי או אומר לך.
אני אוהב אותך."
"היה מרגש"
אבי היה כבר במקום אחר עם כל המולת האנשים מסביבו;
ולא אמר לי כלום.
אבל, אחרי כמה ימים הוא התקשר ואמר לי
"אתה יודע, בשבוע שעבר, דיברת ממש יפה."
השלך לי והשלך לך
אני מספר לך את זה כי יש פה דוגמה מעולה לתופעה שאני קורא לה השלכת צל, ואיך כמביאים אור לצל קורה שפע של עונג, תקשורת, יחסים חדשים.
הצל הוא כל המקומות הרגשיים שאיננו מסוגלים להיות נוכחים בהם. אנחנו מתמודדים איתם על ידי הדחקה וכשאנחנו רואים אותם אצל מישהו אחר אנחנו מתייחסים אליו כמו שאנחנו מתייחסים למקום הזה בתוכנו.
מקרינים את הסרטים שלנו עליו , ב3D.
אם רגש רגעי של חולשה מוציא אותי מנוכחות וגורם לי לחוש בושה או אשמה, כשאבא שלי יגיד "אני לא יכול, אני חלש" אני אאשים אותו בחולשה שלי, שלנו כצוות. הצל שלי יושלך עליו, ולהפך אם אבא שלי לא יכול להכיל את האשמה שלו על התפקוד שלו כאבא, זה יושלך עלי כבן - אתה לא רואה מה כן עשינו, אתה צריך כסף, משהו? הכל כדי לברוח מהמקום הזה של האשם.
כשאנחנו לא מחוברים לאנרגיה שאוהבת ומתייחסת אלינו וקיימת בתוכנו, אנחנו מחפשים אותה בהשלכה דרך יחסים. אנחנו באים למישהו אחר כדי שיאהב את הצל שלנו. שיקרין עליו אור של נוכחות וקבלה. לזה קוראים התאהבות. ולא סתם קוראים לזה falling in love. זו מלכודת לגמרי. האהבה העצמית שלנו נהיית תלויה באישור מהאדם הזה והדרמה של האישור ממכרת.
כשאנחנו לא מחוברים לתחושה של עוצמה פנימית שמאפשרת התמסרות למציאות, אנחנו מחפשים לשלוט באנשים חזקים אחרים. במה שיתנו לנו כדי שלנו יהיה כוח.
כשאנחנו לא מחוברים למקום ספונטני שמאפשר ריגושים ודרמה בתוכנו, אנחנו מתמכרים לדרמה וריגושים חיצוניים: בבן אדם דרמטי ומרגש, סם, גלישה באינטרנט.
ביננו כל דבר שאנחנו רואים על מישהו אחר מעבר למה שהעיניים רואות זו השלכה. אבל אם אנחנו מודעים לזה, אנחנו לא מעוותים את ההבנה שלנו של מה שעובר עליו עם כל התסבוכים הפנימיים שלנו.
מצד שני כשאנחנו מודעים לקונפליקט עם מקום מסוים, לזה שיש לנו נטייה "לדחוף אותו לצל" אנחנו יכולים ליצור אצלנו שפע ונינוחות בעזרת הקשרים שלנו עם אחרים. מזהים מה אנחנו מחפשים להשלים בעצמנו איתם, או מה אנחנו מאשימים או מקנאים שזו בכלל השלכה.
ואז מפנים את הנוכחות, הכוח והאהבה העצמית שלנו פנימה למקומות הללו.
זה שווה את זה
במקרה שלי, הפתיחות והקבלה העצמית איפשרה לי להפתח לאבי ולהגיד: "כן, בעבר האשמתי מהר מדי, עכשיו אני מבין אותך יותר, בא לי לעדכן אותך במה שאני עובר ומרגיש בלי שזה יכווץ אותך"; הוא היה יכול להכיל את האשמה ולהגיד דברים שמעולם לא הרשה לעצמו להגיד- "יש מצב שהייתי עושה דברים אחרת." והאשמה פשוט ירדה ממנו. אני נפתחתי וגם הוא.
הקשר ביננו היום מאושר ומספק; כמה ששנינו לקונים וקשוחים אחד עם השני אנחנו מרגישים יותר חופשי לריב ולצחוק ולהתחבק, יש הרבה יותר פתיחות ואמת.
אחת המתנות שגברים לא נותנים מספיק לעולם היא פתיחות
זה דורש אומץ וכוח
ואומץ וכוח זה להוריד את המסכה שאתה "אמיץ" ו"חזק";
ופשוט להיות כוח ולהיות אהבה ברגע זה ולהתבטא איך שהאהבה רוצה להתבטא דרכך; לעזור לה לזרום בצורה הכי חופשית.
יש חוסר הבנה עמוק בקשר למילה "פתיחות"
אני חייב להוסיף את האזהרה הזו: להיות פתוח זה לא הרבה דברים אחרים.
זה לא חוסר גבולות, חוסר פרטיות, להקיא כל דרמה וכל פרט על מי שעובר מולנו במקרה. זה לא נרקיסיזם ורצון באישור חיצוני לכל שטות שאתה חושב על עצמך. להיות פתוח לכעס או לעצב זה לא להתמכר לעצבים או לשבת בדיכאון שבועות - להיות פתוח זה לא להיות תקוע; וזה לא לעצום את העיניים לפחדים שלנו ולהיות חסרי הגנות. זה לא להוריד כוסית או לקחת כדור או שאכטה או להתפשט בעינים עצומות. זה לא בכוח; פתיחות זו אנרגיה נוכחת, רכה ונושמת.זה קודם כל פנימה. להפתח לכל מה שקורה בתוכנו. זה להאיר בנוכחות מלאה וחומלת כל תשוקה, רגש, תחושה ומחשבה אצלנו בפנים; וכשאתה פתוח לעצמך אתה כבר תדע לבד כמה להיות פתוח לאחרים. פתיחות היא התמסרות טוטאלית למציאות הגופנית רגשית בתוכנו ומחוצה לנו עם שאלה מתמדת - איך האהבה שאני רוצה שאזרום עם המציאות הזו?
בתור אחד שהיה סגור מאוד בעצמו ועדיין צריך להביא כל פעם פוקוס מחודש למקום של פתיחות - אבל מוצא בלהיפתח כוח להגשמה, תענוג, נינוחות ופשטות, כל פעם מחדש - אני חייב להגיד לך:
כדאי להיפתח.
שלך,
ליאור - דיראז'
http://liorrhomen.com
למי שרוצה לקבל הודעות על רשימות כאלה ואירועים כשהם קורים,
אפשר להשאיר את המייל בעמוד הזה http://rebelz.co.il
נ"ב
זו דעתי, מה דעתך?
אתה מוזמן לכתוב לי תגובות או שאלות במייל
lior@rebelz.co.il